החל הקרב על דעת הקהל
באופן מתבקש, כל כותרות העיתונים עוסקות הבוקר במשא-ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט. אחרי הכל, הכותרות הוקדשו לכך אתמול, כשדבר לא התחדש במשא-ומתן, וברור שיעסקו בכך היום, לאחר שהתברר כי השיחות בין ישראל לחמאס נכשלו.
ב"הארץ" בוחרים במידע היבש. הכותרת בעיתון מעבירה את השורה התחתונה באופן לקוני למדי ("המשא-ומתן לשחרור שליט נכשל"), ומותירה את מלאכת עיבוד המידע לקוראים. ב"מעריב" וב"ישראל היום" מביאים את גרסת ראש ממשלת ישראל, המאשים את חמאס בכשלון השיחות. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, בוחרים ברגש על פני המידע. כמו טבלואיד רציני, העיתון אינו מדווח על המציאות, אלא מורה לקהל קוראיו על הרגש שהם מתבקשים לחוש הבוקר. כל זאת, כמובן, במלה אחת בלבד – "אכזבה".
ניתן לשער כי אחת הסיבות לכך שב"הארץ" לא הפכו את עמדת ראש הממשלה לכותרת הראשית היא שהעיתון מציע מידע נוסף, הסותר את עמדת אולמרט. בדיווח מאת ברק רביד, אבי יששכרוף ועמוס הראל מצוטט "מקור מצרי בכיר", המכחיש מכל וכל את הטענה כי חמאס הקשיח עמדות, וטוען כי "חמאס לא חזר בו מדרישותיו ולא הציג עמדות חדשות". עוד נטען שם כי "בקהיר קיבלו בתדהמה את פרסום ההודעה מטעם ממשלת ישראל על כשלון השיחות".
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, אחרי צו הרגש לקוראים מוגש דיווח מאת שמעון שיפר, שרובו ככולו מובא מהזווית של ראש הממשלה אהוד אולמרט; כלומר, האשמת חמאס בהקשחת עמדות ונבואה כי שרי הממשלה והציבור הישראלי יוכו בהלם לאחר שיתבררו להם דרישות הצד האחר. רק בעמ' 6 של העיתון מובאת גרסת חמאס [רוני שקד], המאשימה את ישראל בכשלון המשא-ומתן, אך אינה מאשרת כי הארגון העלה דרישות חדשות.
עמדתו של ראש הממשלה מהדהדת גם בטור הדעה מאת נחום ברנע, המופיע לצד הדיווח של שיפר. ברנע כותב: "אולמרט מאמין שהיום, כשיידעו יותר, יתייצבו כולם לצדו. גם התקשורת, גם דעת הקהל". בינתיים מלמדים ממצאי סקר "ידיעות אחרונות" (מינה צמח/דחף) כי משימה זו לא תהיה קלה כלל וכלל. 69% מהנסקרים הביעו תמיכה בעמדה המעט עמומה של "שחרור מאות מחבלים-רוצחים וגירוש חלק מהם מחוץ לתחומי הרשות הפלסטינית". נראה כי ההתגייסות המסיבית של התקשורת לטובת שחרור האסירים עשתה את שלה, או לפחות נשענה על תמיכה המונית בקרב הציבור, תלוי לאיזה צד של משוואת הביצה והתרנגולת מעניקים את הבכורה.
עפר שלח מציג ב"מעריב" תחזית קודרת יותר מאשר ברנע באשר לסיכויי אולמרט לשכנע את הציבור בעמדתו: "אולמרט לא יוכל גם, כברק בקמפ דייוויד, להתנחם בטענה שהפך כל אבן ונכשל רק כי אין פרטנר: דעת הקהל, שקיבלה בנפש חפצה את האמירות האלה של ברק למרות שמשמעותן היתה מלחמה בשער, רוצה מתוך אותה עמדה רגשנית את גלעד בבית. שום נימוק, נכון כמסולף, לא ינחם אותה".
לפתע!
הפתעה והלם הם מוטיבים חוזרים בדיווחים הבוקר. לא רק בקרב הציבור הישראלי, גם בקרב הנושאים ונותנים עם חמאס, שנדהמו מעמדות הצד האחר. כך מנסחת זאת מיה בנגל ב"מעריב" (במהדורה המודפסת): "ואולם, לדברי גורמים מדיניים, לפתע, לאחר שאתמול ישראל העבירה לידי חמאס את 'הצעתה הנדיבה והאחרונה', השליחים חיכו לתשובת חמאס בציפייה גדולה". טעויות ניסוח עלולות להשתרבב לכל טקסט, בוודאי כזה הנכתב ונערך בשעת לילה מאוחרת, כשהדד-ליין דוחק, אך ייתכן שניתן ללמוד משהו ממהות הטעות במקרה זה – הצורך להדגיש את עמדת לשכת ראש הממשלה, כלומר את ההלם מתשובת חמאס.
ב"ישראל היום" כשלון המשא-ומתן עם חמאס הוא רק הזדמנות אחת נוספת עבור דן מרגלית לבוא חשבון עם אולמרט. מרגלית קובע כי "אהוד אולמרט הביס את ישראל והשפיל אותה, והפך אותה למדינה שפלת רוח המתנהלת על-פי תזזית של ככרות הרחוב ותקשורת אחוזת בולמוס. חמאס בז לו".
פרט לעובדה שככל הנראה גם מרגלית בז לאולמרט, מדבריו עולה ביקורת המושמעת יותר ויותר בימים האחרונים על התקשורת הישראלית והתגייסותה למען אישור העסקה. באותו טור מכנה מרגלית את השער של עיתון "מעריב" מאתמול, עיתונו לשעבר, בתואר "נקלה".
אולי כתגובה לביקורת ההולכת וגוברת על הסיקור המוטה לטובת אישור עסקת שליט, ב"מעריב" מציגים הבוקר על פני כשני שלישים של עמ' 7 את "האסירים הבכירים שהציבור יתקשה להשלים עם שחרורם"; שמונה אסירים בולטים, שלצד תצלום כל אחד מהם מובא מעט מידע על הפשע שבעוונו נאסר. יש בהצגת נתונים אלה שירות טוב ומתבקש לקורא, וחבל שלא נעשה לפני ימים רבים. יחד עם זאת, גם כעת, על השליש התחתון של העמוד, מובאת רשימה מאת האב השכול יואב מינץ, הקורא בכל זאת לשחרר אסירים למען השבת גלעד שליט מהשבי.
יעקב עמידרור כותב בטור דעה שאף הוא מתפרסם הבוקר ב"ישראל היום": "לא אתפלא אם יתברר שההתנהגות של מובילי דעת קהל בישראל הביאה את החמאס לחשוב שהוא יכול להשיג יותר". עמדה דומה מושמעת גם מבין שורות הדיווח של שיפר ב"ידיעות אחרונות". בטור פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים השניים כי יש לשאול אם "לשכת אולמרט לא טיפחה בימים האחרונים, בסיוע התקשורת, ציפיות מופרזות שלא היה להן בסיס".
מבחינה תקשורת ההמונים, כדאי להזכיר, אין כל בעיה עם ציפיות מופרזות ונטולות בסיס – ההפך הוא הנכון. כדי לחוש את עוצמת האכזבה מכשלון המשא-ומתן הכרחי לפתח קודם לכן ציפיות עצומות להצלחתו. מתינות אינה מוכרת עיתונים.
בינתיים, בעזה
במוסף "24 שעות" מתפרסמת כתבה מאת סמדר פרי על האופן שבו מוצג גלעד שליט בתקשורת הערבית. בשוליה מציינת פרי כי אף אחד מהעיתונאים בעזה לא התאמץ לעלות על עקבות שליט. היא אף משוחחת עם עיתונאי עזתי ששמו נותר עלום, האומר לה כי "אף אחד לא יעז לפצח את התעלומה, ואני מבטיח לך שגם אם הייתי יודע, לא הייתי מעז לפרסם".
מתיאורו של הכתב העזתי עולה תמונה מדאיגה של חוסר חופש עיתונאי. אבל גם כשהעיתונות חופשית מאיום ישיר, יש כללי צנזורה עצמית שכל מערכת אוכפת על עצמה. מאמר מאת עמירה הס, המתפרסם הבוקר ב"הארץ", מוקדש לכתובות הנאצה שהותירו חיילי צה"ל על קירות בתים בעזה וליחס התקשורת הישראלית אליהן. "מכוני מחקר בישראל סופרים כל כתובת נאצה הנכתבת בבית-קברות יהודי בחו"ל", כותבת הס, "אבל הגזענות היומיומית, על ביטוייה המוסדיים והעממיים, ההצהרתיים והמעשיים, נגד ערביי ישראל ונגד הפלסטינים בגדה מסוקרת בדרך כלל בזהירות ובחסכנות. לא פלא שהכתובות בעברית על הקירות בלב שכונות פלסטיניות, שהכותבים גם הרסו, לא נקלטו בחיישנים הישראליים".
אגב, אני ארגון גרילה
שמעון איפרגן מביא במוסף "המגזין" של "מעריב" את סיפורו של משה שוחט, בן 32 מבאר-שבע, שנעצר בעקבות איומים שפירסם באתרי אינטרנט שונים. ל"מעריב" הוא אומר: "בסך-הכל הבעתי את מחשבותי ודעותי, גם אם בדרך שונה מהמקובל. אם אני נעצרתי צריך לעצור את כל אלפי הגולשים שמאיימים באתרי אינטרנט". אלא שלפי הכתבה של איפרגן, שוחט אינו מביע הדעה המצוי.
שוחט דרש להטיל פצצת אטום על ארה"ב, ובאחד האיומים ששלח ל"וושינגטון פוסט" כתב כי אם ממשל אובמה לא יבטל את הסיוע לעזה, "אנחנו נפוצץ בשלב הראשון שגרירויות של אמריקה. בשלב השני נפעיל מטענים במרכזי ארצות-הברית [...] עם יעד של אלפי אזרחים ערבים אמריקאים. אני רוצה לציין שאנחנו ארגון גרילה".
ענייני תקשורת
רז שכניק מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי עובדי הטלוויזיה החינוכית ביקשו להסיר את שמם מרשימת הקרדיטים המשודרת בסוף כל תוכנית, כמחאה על "התערבות יתר" של המנכ"לית בתוכניות הערוץ.
כותרת ב"כלכליסט" קוראת: "תעשיית הפרסום מרוצה" מדו"ח ועדת מרדכי. מיטל זדה מדווחת על העניין ומצטטת את מודי כידון, יושב-ראש איגוד חברות הפרסום, ואת תלמה בירו, מנכ"לית איגוד השיווק.
כותרת במוסף "עסקים" של "מעריב" הבוקר קוראת: "בענף הפרסום לא מתלהבים מרפורמת מרדכי". חני יודל מדווחת על העניין ומצטטת את מודי כידון, יושב-ראש איגוד חברות הפרסום, ואת תלמה בירו, מנכ"לית איגוד השיווק. בפסקה הראשונה בידיעה מאת יודל מבצבץ פתרון לסתירה – "אנשי הפרסום מקבלים את הדו"ח ברגשות מעורבים: תומכים בכמה עקרונות, אבל מסתייגים מדרך הביצוע או מהעיתוי המוצע ליישום".
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי מועצת הכבלים והלוויין דורשת הבהרות מערוץ 24 בעקבות שידור תכנים הקשורים לתוכנית "האח הגדול".
דיווח מאת בן דואל מה"גרדיאן", המתפרסם ב"הארץ", מלמד כי ה-BBC סירב לשדר גרסת רדיו למחזה המבקר את ישראל ("שבעה ילדים יהודים", מאת קאריל צ'רצ'יל), וזאת בטענה שעל הערוץ להישאר ניטרלי.