בתוכניתו בגלי-צה"ל, בדיון על הצלחתו של ברלוסקוני, הביע רזי ברקאי תדהמה על שהשוביניזם עדיין חי ונושם באיטליה. מנימת דבריו היה ניתן להבין שלתפיסתו, ישראל התקדמה שנות אור משלטון השוביניזם בפוליטיקה ובתקשורת. דברים ברוח זו ניתן היה לשמוע גם ברשת ב', בתוכניתה של קרן נויבך, עת הכתב שלצדה הדף בביטול את טענותיה לקיומו של השוביניזם בשדה הפוליטי והתקשורתי בארץ.

אל מול דבריה של נויבך, פסק הכתב נחרצות שטענה זו איננה רלבנטית עוד (שלא לומר מסתכמת בבכיינות נשית ותו לא) במציאות שבה נשים עומדות בראשות מפלגות בישראל, וכשמגישות החדשות הראשיות בישראל הן נשים. פסיקתו זו של הכתב, כמו גם הנחתו של ברקאי, נשמעות אמנם הגיוניות ומבוססות אם הינך גבר בעמדה הגמונית ומקושרת, אך האם כך גם נראים הדברים בעיניים ביקורתיות שיודעות לזהות, מבעד לשקיפותן, את תקרות הזכוכית המסננות והמשתיקות?

אכן, בבחירות 2013 עמדו נשים בראשות מפלגות בישראל, אך השאלה היא איזו תדמית היו צריכות לאמץ נשים אלו כדי שיראו בהן מועמדות ראויות להנהגה. די היה לראות ולשמוע את ציפי לבני "מגייסת לעצמה כריזמה" (כלשונה של "ארץ נהדרת") גברית, קשוחה, לוחמנית וחותכת, כדי להבין שנשים שרוצות להצליח כפוליטיקאיות וכמנהיגות חשות כנראה שהן צריכות לאמץ קודים התנהגותיים-שפתיים המאפיינים בדרך כלל את הגנרלים הישראלים לשעבר, הכה מוערכים במחוזותינו.

בניגוד לציפי לבני, או ללימור לבנת ומירי רגב, ניתן רק לשער עד כמה הזיק לשלי יחימוביץ' תשדיר הבחירות של עקרת הבית האמהית המספרת על הרגלי המטבח שלה. סירובה לעסוק בנושא הבטחוני היה גם כך קריאת תיגר אסורה כמעט על הייררכיית סדר היום הגברי-זכרי הברור השולט כאן (גם לאחר מחאת הצדק החברתי של קיץ 2011). הערעור על הייררכיה ברורה זו, יחד עם חשיפת הצד הנשי, הרך והאמהי, היו כנראה בעלי השפעה קטלנית על סיכויי הצלחתה של יחימוביץ'.

ברוב המפלגות מספר הנשים הוא מצומצם ביותר, אך גם במפלגות שמתהדרות ברשימת נשים עשירה ומרשימה כמו מפלגתו של יאיר לפיד, ניתן למצוא את נגע הצמצום הנשי. ברגעי האמת של החלטות מכריעות, בחרו גברי המפלגה למדר את הנשים משולחן המשא-ומתן הקואליציוני. ולמרבה הפלא, גם הנשים הפמיניסטיות הדעתניות שבין נשות המפלגה, שכנראה חשו את צו ההשתקה השקוף אך המורגש היטב, לא פצו פה נגד הבחירה הממדרת.

מגישות החדשות המרכזיות בישראל הן אכן נשים, אך האם הן נשים המורשות להיות דעתניות, ביקורתיות ובוטות בשאלותיהן, או שחופש הביטוי שלהן נע בין הרמת גבה קלה לבין הרמת גבה נועזת יותר? עד כמה הן יכולות להיות פחות מבובות חרסינה נחמדות ונעימות לאוזן ולעין?

ומה קורה כשאשה שהיא אמנם מצודדת מאוד, כדוגמת גאולה אבן, מרשה לעצמה להבקיע את חומת החיוך המלטף, להציב שאלות מאתגרות ולא נוחות למרואייניה, ולהתעקש שוב ושוב על קבלת תשובה מכבדת? האם היא הופכת למגישה מבוקשת בתוכניות החדשות המרכזיות בפריים-טיים, או שהיא נדחקת למקומות שהם צדדיים יותר ולערוצים נידחים יותר?

ומה קורה כשהמגישה אינה, רחמנא לצלן, יפהפייה על-פי הנורמות המקובלות ונוסף לכך מרשה לעצמה להשמיע דעה ברורה ונוקבת ולבקר את מעוזי הממסד ההגמוני הגברי? הרי שאז היא מסתכנת בסילוק עקב היותה "לא עוברת מסך".

ישראל אכן אינה איטליה, ונורמות זכריות הפוגעות או מבזות נשים הולכות והופכות פחות ופחות מקובלות כאן. אולם השוביניזם עדיין חי, קיים ובועט, ותקרות זכוכית למיניהן עדיין בולמות נשים מלבטא את דעותיהן ואת עצמיותן באופן אותנטי, גם, ואולי במיוחד, כשמדובר בנשים הנמצאות בעמדות כוח, השפעה ושליטה – אם בשדה הפוליטי ואם בשדה התקשורתי.