משה קצב, לשעבר נשיא מדינת ישראל, במסיבת עיתונאים אתמול בקריית-מלאכי (צילומים: אדי ישראל)

ידוע שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, אולם תמיד מפתיע לגלות כמה מהר זה קורה. "מופע האימים 2" של משה קצב לא היה טרגדיה, אלא פארסה ארוכה מעט יותר מקודמתה. אותו נאום שוצף רוק, אותן האשמות משתלחות, אותם שקרים בוטים, ובמקום מחאה עיתונאית תורנית של כתב אחד, הפעם שני כתבים לוו החוצה מן מהאולם על-ידי מאבטחים (כן, כך זה היה, במדינת ישראל, לא בסוריה). וגם, כמו אז, לפני שנתיים, בנאום הראשון, התקשורת התמסרה. אונס לא היה כאן, הטרדה בטח ובטח, בעיקר של הצופים (ושל שלום ירושלמי).

למזלם, העיתונים פטורים מהדילמה אם לפנות את סדר היום ולשדר בשידור חי את נאום ההכפשה הדו-שנתי של קצב, והם מסתפקים בהקצאת הכותרות הראשיות לסיקור האפטר-שוק, המורגש באופן החזק ביותר ב"מעריב", שכתביו היו שחקנים פעילים באירוע. "הבושה" היא הכותרת הראשית של העיתון היום וגם כותרת מאמרו של רינו צרור, שתמציתו מודפסת על השער. כותרת המאמר של ירושלמי, הזוכה גם הוא להפניה מהשער, היא "הפעם אני לא שותק". עמודים 8-1 מוקדשים לסיקור הנאום (שדוחק את קמפיין "להחליט עכשיו" לחציו של עמוד 10). "הארץ" מקדיש לנאום מקום מרכזי על השער, אולם דוחה ומצמצם את הסיקור בעמודים הפנימיים לעמודים 6-4. "גם הוותיקים שבעיתונאי ישראל שהתייצבו במקום אמרו אתמול שמסיבת עיתונאים כל-כך מוזרה לא נזדמנה להם מעולם", כותב יובל אזולאי.

עמ' 6 של "מעריב" מוקדש לסיקור השתתפות כתביו בטקס הנאום. "בנאום הקודם היה זה ערוץ 2, אמש היה זה 'מעריב'", פותחת כותרת המשנה של הידיעה של לי-אור אברבך. "את מקומו של גדי סוקניק תפסו הפעם שני עיתונאים: שלום ירושלמי ורינו צרור – אחד הוצא מהאולם, השני יצא במחאה". אברבך מציין כי קצב תקף את "מעריב", "ידיעות אחרונות" וערוץ 2, ושיבח את כתב "מעריב" קלמן ליבסקינד. עורך "מעריב" לשעבר אמנון דנקנר מכחיש את טענותיו של קצב כאילו הביא לפיטוריו של ירושלמי, אולם אומר גם, "אני חושב שלחלק מהטענות יש להאזין [...] תמיד גם בביקורת על תקשורת לא צריך לקחת את זה אישית, ותמיד צריך לחשוב שגם אנחנו חוטאים לפעמים בהגזמות ובריצה עם המאשימים, כי זה הצד הטבעי של העיתונות". ירושלמי עצמו כותב: "קצב עשה אתמול לרבים את מה שהוא טוען שעשו לו, ביצע בהם לינץ' תקשורתי והעליל עליהם עלילות שווא".

"אתמול התחוור באופן חד-משמעי: משה קצב הוא איש של מלים, מיליון מלים", כותב שי גולדן ב"הארץ" (ומוצא בכך סימן לחפותו של קצב, בטענה הכללית, המעניינת במיוחד כשהיא באה ממי שהוא עצמו איש של מלים, כי אנשי מלים אינם אנשי מעשים, ובקיצור: אימפוטנטים). "כל הזמן רק מלים, המון מלים", מתלונן רינו צרור על העדר נתונים בנאום של קצב ("קצב רק אמר, לא הוכיח"), ומספק תיאור מסכם שלו: "הוא מתחיל למנות את מעשיו הטובים מאז ועד לתחילת הפרשה [...] מכאן ואילך התחיל הנשיא לשעבר לירות לכל עבר. בצרורות, בכל מה שזז. משטרה, פרקליטות, יועץ משפטי, תקשורת, פוליטיקאים, הכל בכל [...] באריכות לא מבוטלת".

עם כל הכבוד למלים ולפרשנים, העבודה העיתונאית שנאום מהסוג של קצב מזמין היא בדיקה של טענותיו. "נשיא ורוח וראיות אין", כתב ב"הארץ" זאב סגל, אבל אחרי הכל, טענות מטענות שונות אכן נשמעו במהלך הנאום בן שלוש השעות. עמ' 2 של "מעריב" מוקדש לבחינה הזאת. תחת הכותרת "נאום השקרים" פותחות אפרת זמר ודורית גבאי בכזבים המיידיים (הבטיח נאום בן 40 דקות, הבטיח לענות על שאלות), ועוברות להפרכה של טענה אחרי טענה (ברמות שונות של הצלחה):

קצב: "איש מעולם לא הגיש תלונה נגדי", "מעריב": כמה מהמתלוננות הגיעו מיוזמתן למשטרה; קצב: מזוז הדליף, "מעריב": בפרקליטות מכחישים לאחר בדיקה (טוב, נו...); קצב: "מזוז הטעה את בג"ץ כאילו הם חקרו תחילה את נסיון הסחיטה", "מעריב": במהלך הדיונים בבג"ץ בעתירה נגד עסקת הטיעון פרקליטי קצב לא טענו טענה כזו; קצב: "על פרשת רמון היה צו איסור פרסום של שבועיים, לי לא היתה אפילו דקה", "מעריב": קצב מעולם לא ביקש שיוטל צו איסור פרסום על החקירה; קצב: "לא היתה לי ברירה אלא להסכים לעסקת הטיעון", "מעריב": "הסניגורים המליצו לחתום"; קצב: העבירות לפי עסקת הטיעון קלות ערך, נגיעה ברגל ונשיקה על הלחי, "מעריב": העבירה שקצב הסכים להודות בה היא עבירה חמורה של מעשה מגונה בכוח תוך כדי הפעלת לחץ, המייחסת לקצב אלימות.

"הארץ" מגיש בדיקה דומה, מעט יותר משכנעת. קצב: מזוז התעלם מטענתי על סחיטה (שהחלה את הפרשה כולה), "הארץ": המשטרה טוענת שבדקה את טענות קצב, אולם לא מצאה בהן ממש; קצב: הכריחו אותי לחתום על עסקת הטיעון, "הארץ": "פרקליטיו של קצב ואנשים מטעמו פעלו באופן נמרץ להגיע להסדר טיעון"; קצב: מזוז חשף את הפרשייה בתוך שלושה ימים, אף שתפקידו לשמור סוד, "הארץ": עם פרסום עצם הפגישה, הוציא קצב הודעת הכחשה שקרית, למזוז לא היתה ברירה אלא להגיב; קצב: מזוז פעל בניגוד לעצתם של שורה של פרקליטים שטענו כי התיק חלש, "הארץ": היו חילוקי דעות בפרקליטות, ההחלטה שהתקבלה היתה על דעת כולם; קצב: המשטרה הדליפה עדויות. "הארץ": המשטרה לא הדליפה חומרי חקירה.

"ידיעות אחרונות" מגיש גם הוא בדיקה. כדרכו, היא תמציתית יותר מזו של של העיתונים האחרים, אולם היא גם מקיפה יותר. "ידיעות אחרונות" קורע לגזרים את טענותיו של קצב (ומעמיד סימן שאלה מעל מסקנותיו של נחום ברנע, על כך בהמשך). העיתון תומך בגרסת העיתונים האחרים ומוסיף משלו. למשל, לפי "ידיעות אחרונות", קצב כלל לא פנה למזוז בעקבות נסיון הסחיטה, אלא בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" לקצב, פנייה שהמחישה לו כי סודותיו עלולים להתגלות.

בעוד צרור מתלבט אם מדובר בקרקס, מופע או כיכר גרדום (ומכריע כי מדובר ב"כיכר הקלון"), נחום ברנע, תמיד המרוחק והשקול מבין הפרשנים (לא משימה מאוד קשה על רקע התחרות), קובע כי מדובר בסך-הכל בקרקס, "הקרקס של קצב", ככותרת מאמרו, שהיא גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום.

ברנע, שקצב פנה אליו אישית אתמול מעל הבימה, כותב שלטענות של קצב דווקא יש בסיס "כל עוד הוא מצביע על הסתירות במהלכיו של מזוז ועל המעורבות האישית שלו בהחלטות". עם זאת, "הטענה על תפירת תיק קלושה". יש גם בסיס לטיעון ש"הכיסוי התקשורתי של פרשת קצב סבל מעודף של קורקטיות פוליטית", כלומר, קבלת דברי המתלוננות כצודקים מיניה וביה. "קשה להפריך את הטענה הזאת מכל וכל", מסכם ברנע. באותו עיתון כותב בעז אוקון כי "הקשר [...] בין גורלו של קצב לבין גורלו של מזוז לא קיים. קצב יכול להיות אנס – והדבר טעון עדיין הוכחה – והיועץ יכול להיות אחראי על ניהול שערורייתי של פרשת התביעה. האונס והמחדל אינם מוציאים זה את זה".

מי שצפה בנאום בטלוויזיה הבחין בגברתן במעיל עור שחור שניגש לרינו צרור כשזה ניסה למחות על האשמות שהטיח הנשיא. לפי התמונה שמתנוססת היום בעמ' 8 ב"מעריב", אין מדובר במאבטח שכור, אלא ביועץ התקשורת מוטי מורל. התמונה מופיעה לצדה של ידיעה המדווחת כי יועצי התקשורת של קצב, מורל ורונן צור, התפטרו בעקבות מסיבת העיתונאים: "אפשר להבין שלא היה לנו חלק בהחלטה לנהל את מסיבת העיתונאים כפי שנוהלה. אנחנו לא יכולים להשלים עם זה שלא היינו שותפים לדבר כה מהותי". לפי מיכל גולדברג ורז שכניק ב"ידיעות אחרונות", השקרניקים של קצב הכינו לו נאום "קצר" בן 10 עמודים, אולם הוא התעקש להקריא נאום בן 130 עמוד.

"מכה קשה לקצב", טוענים ב"מעריב". יכול להיות. מה שבטוח, התפטרותם של היועצים מלמדת כי מאחורי הנאום המבולבל ומלא ההשמצות לא הסתתרה אסטרטגיה כלשהי, תקשורתית או אחרת. ב"מעריב" מזכירים גם כי מסיבת העיתונאים הקודמת של קצב עלתה לו בהתפטרותו של עו"ד דוד ליבאי מייצוגו. "לא ברור את אהדתו של מי ביקש אתמול קצב", כותב יוסי קליין ב"הארץ", "של העיתונאים באולם? של הצופים בבית?".

"לאורך הנאום פוזרו מלים אסטרטגיות להגדיר את חומרת מצבו", כותב מיכאל הנדלזלץ ב"הארץ". "פצצת אטום, דמי הפך הפקר, לינץ', שיסוי, רדיפה אובססיבית, דרייפוס, כדור שלג, צונאמי, צח"מ, צח"מ, צח"מ". ושכח: "מזוז, מזוז, מנחם מזוז". כותרת הטור היא "ציוץ, שיהוק ופיהוק", על שם האשמתו של קצב כי "התקשורת רצה לבג"ץ" על כל אחד משלושת הדברים הנ"ל כדי להסיר צווי איסור פרסום. "קצב זיין את השכל", קובע מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ירון פריד.

ומה אומרים במשרד המשפטים, בפרקליטות, במשרד היועץ? העיתונים כולם מביאים תגובות מתגובות שונות, קצרות ומנוסחות בהבדלים קטנים. "רצף של כזבים", "נאום כזב פתטי", וגם "קרקס תקשורתי". נסכם אם כן: קרקס.

ונשוב לכנסת

כתבת "מעריב" דורית גבאי מדווחת "ממסדרונות משרד המשפטים" על מה שהתרחש שם בזמן נאום קצב (לא כלום; מזוז צפה בטלוויזיה), ובעמ' 9 של העיתון מדווחת מרב דוד על עניין אחר הקשור למשרד הזה, עניין מעט מהותי יותר: מי יישב בראשו. לפי דוד, החדשה שפורסמה אתמול, שלפיה ליברמן ויתר על דרישתו להמשיך את כהונת פרידמן במשרד המשפטים, אושרה סופית, וכעת הוחלט גם על הצ'ופר שליברמן יקבל בעקבות ויתורו זה: משרד הקליטה. כמו כן נמשך המו"מ על אופיה של "ברית הזוגיות".

"יו"ר ישראל-ביתנו הצליח לקבל מנתניהו כמעט כל מה שרצה", נכתב בכותרת משנה לידיעה בעמ' 6 של "ידיעות אחרונות". "הוא אמנם 'ויתר' על תיק המשפטים, אבל כעת יש לו מספיק ג'ובים לחצי מחברי סיעתו. רוב בכירי הליכוד ייאלצו להסתפק בתיקים זוטרים".

באותו עניין, מזל מועלם מדווחת ב"הארץ" כי תיק המשפטים הוצע ליעקב נאמן (שהוא "חצי ליכוד", כדברי אחד מאנשי ליברמן המצוטטים ב"מעריב"), שנענה להצעה. "מי שפתח את המאבק לצמצום כוחו של בג"ץ – חוזר לזירה" היא כותרת דיווח בעניין של תומר זרחין ב"הארץ". זרחין מצטט ראיון עם נאמן ב"דה-מרקר" ב-2007, אז העיד כי נגמל מהחיידק הפוליטי ואינו שואף להיות שר. כותרת טור הפרשנות של זאב סגל: "אותה אידיאולוגיה, סגנון אחר". "לא עוד איש קצוות, חסר ניסיון פוליטי וחסר פשרות, אלא דעתן מנוסה ומיומן, נאמן לעמדותיו, היודע לקרב רחוקים ולפשר בין אמונות ודעות".

הפניה למאמרה של סימה קדמון מעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות": "יותר פרידמן מפרידמן". כותרת טור של אמנון אברמוביץ' בעמ' 7 של העיתון: "נאמן, פרידמן משוכלל".

מתפלל לקב"ה

מי זה מתפלל לקב"ה היום? אולי קצב, שהתעורר הבוקר עם הנגאובר קטלני. על כך העיתונים אינם מדווחים. מי שטרח להכריז על השיחה האינטימית שהוא מנהל עם בורא עולם הוא ראש הממשלה – עדיין – אהוד אולמרט, ש"מתפלל להקב"ה שיסייע לי להחזיר את גלעד". הציטוט הוא מדברים שאמר להורי החייל החטוף. לפי "מעריב", החמאס מכחיש שיש התקדמות במו"מ. לפי כותרת על שער "הארץ", מקורות פלסטיניים אומרים כי "יש הסכמה על האסירים שישוחררו בעסקת שליט". לפי אבי יששכרוף, ברק רביד ויואב שטרן, ישראל הסכימה לשחרורם של כל 450 אסירי חמאס, וכעת המו"מ הוא רק סביב דרישת ישראל לגרש כמה עשרות מהם (במקום שיחזרו לבתיהם בגדה המערבית).

לפי כותרת אחרת ב"הארץ" (עמ' 3), "המחאה גוברת: אלפים במאהל משפחת שליט". לפי כותרת בעמ' 9 ב"ידיעות אחרונות": "החמאס שוב מקשיח עמדות". כותרת המשנה מאשימה: "מקורות בישראל: הלחץ הציבורי לשחרר את גלעד בכל מחיר גורם לחמאס להתבצר בדרישותיו".

עניין של פרספקטיבה

"העולם הפך לארץ שממה עבור אנשי הון", מצטט העמוד האחורי של "מעריב" מאמר מ"פורבס" המתייחס לרשימת המיליארדרים העולמית. "ובדיוק כמו כולנו, גם האנשים העשירים בעולם ספגו אסון פיננסי בשנה החולפת". בידיעה מובאות כמה דוגמאות לאסונות כאלה, למשל: הונו של סמי עופר ירד מ-6.7 מיליארד דולר בשנה שעברה ל-4 מיליארד כעת. לבני שטיינמץ יש 2 מיליארד דולר במקום 3.6. נקווה שלא יתקשרו אליהם מהבנק ושיוכלו לקנות מטרנה לתינוקת.

ענייני תקשורת

ידיעונת קטנטנה בשולי עמ' 12 ב"מעריב" מודיעה על "הסדר בין ישיבת 'עוד יוסף חי' ל-nrg 'מעריב'". "אתר nrg 'מעריב' יפצה ישיבה ביצהר לאחר פרסום שגוי על ראש הישיבה". הנוסח המלא מופיע גם באתר nrg.

ב"ידיעות אחרונות" אפילו לא טורחים להתנצל בידיעה קטנטנה על קידום המכירות שהם עושים בעמוד האחורי שלהם ל"כרטיסי גירוד חדשים של מפעל הפיס" בידיעה לא חתומה. על הכרטיסים יודפסו תמונותיהם של שחקני קבוצת הכדורגל של ברצלונה. שיתוף הפעולה בין הקבוצה למפעל הפיס נעשה באמצעות חברת YPL. נכון, חברה של משפחת מוזס.