בנימין נתניהו קורא במגילה, אתמול בבית-הכנסת הגדול בירושלים (צילום: אורי לנץ)

משיח עכשיו

בימים קדומים יותר, כשמדינת ישראל היתה עדיין בצה פוליטית מבעבעת, רוויית אדי אידיאולוגיה, שבה לכל תושב היו דעות נחרצות על סוגיות מדיניות ובטחוניות שעל סדר היום, שלטו כאן הסטיקרים. אחד המפורסמים והמצליחים שבהם היה של תנועת שלום-עכשיו, כמדומני בעיצובו של דוד טרטקובר, ובו המלה "שלום" נכתבה בלבן ובגופן סריף (בעל תגים) רומנטי, ואילו המלה עכשיו נצבעה אדום ונכתבה בגופן סן-סריף (ללא תגים) מודגש והחלטי.

השער של "מעריב" היום הוא ואריציה על הסטיקר ההוא, עם הכותרת "להחליט עכשיו", מעוצבת בדוגמת הסטיקר ההוא. שלא כמו הסטיקר ההוא, הימים הם ימים של אדישות ועייפות פוליטית, ובמקום "שלום" מבקשים רק "להחליט". "אולמרט, ברק וכל שר שלא תבע בשנה האחרונה להביא את רשימת האסירים לדיון אמיתי בקבינט יישאו אותה על מצפונם. הגיע הזמן להכריע", היא לשון כותרת המשנה התובענית. השער כולו (למעט ההפניה בראשו למוסף "סגנון אופנה": "ראיון בלעדי עם אבשלום גור, המעצב שכבש את לונדון") מעוצב בצבעי אדום-שחור, ומוקדש לדרישה להכריע בעניינו של גלעד שליט.

השער והכותרת מביאים לשיא את הקמפיין שמנהל העיתון בעד קיומה של עסקת שבויים. כמו "שלום עכשיו" ו"משיח עכשיו", גם "שליט עכשיו" סובל מאותם כשלים של האידיאולוגיה העכשוויסטית באשר היא: התעלמות ממימד הזמן המרכיב את המציאות ומהמחיר הנדרש ממי שמנסה לבטלו. עם זאת, אולי בעקבות ביקורת שנמתחה על העיתון פה ושם (וגם כאן), הרוח השורה היום על טיפולו בנושא מאוזנת יותר. למשל, העיתון לא קורא היום במפגיע לקיום העסקה, אלא רק להכרעה בעניינה לכאן או לכאן.

עפר שלח כותב מאמר שתמציתו מודפסת באותיות גדולות על השער. המסר: יש להתנגד לנוסחה של שחרור שבויים "בכל מחיר". עם זאת, במקרה של שליט יש לקיים את העסקה "בכל מחיר" (כלומר – שחרור מאות האסירים לפי דרישת חמאס), זאת כדי לפצות את משפחת שליט על מחדלי הממשלה בטיפול בשחרור בנה. מדוע עמדה עקרונית נדחית מפני מצב פרטני? ומדוע מדינת ישראל צריכה להעניש את עצמה על מחדלי ממשלתה? שלח הוא לרוב ההגיוני ביותר מבין הפרשנים הבטחוניים בעיתונות המודפסת; ההתפתלות שהוא מציג כאן תמוהה.

"המועד של החלפת השלטון בישראל קרב", כותבת מיה בנגל בעמ' 3 של העיתון. "ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו נחוש להרכיב ממשלה כבר בשבוע הבא. זה חלון ההזדמנויות שנותר להחזרת החייל החטוף גלעד שליט הביתה: ימים ספורים בלבד". על שער העיתון מובאות תמונותיהם של שמונה אנשים משפיעים ודעותיהם בעניין העסקה. התוצאה: שניים בעד (ברק ואשכנזי); ארבעה נגד (דיסקין, דגן, יעלון וכנראה גם ליברמן); שניים שדעתם אינה ידועה (אולמרט ונתניהו). זוהי תמונת מצב מופלאה: לכולם יש דעה, חוץ מלאלה שאמורים להחליט (או שיהיו אמורים להחליט). האילוסטרציה הזו נותנת משנה תוקף לכותרת של "מעריב".

פישר יצא בחוץ

עיתון "הארץ" מציע כמה תגובות לתוכנית הכלכלית שהציג אתמול בנק ישראל. מאמר של נחמיה שטרסלר, שתמציתו מובאת על השער, קורע את התוכנית לגזרים: "מיחזור של רעיונות ישנים". מאמר המערכת של "הארץ" שולל את התוכנית כיוון שהיא אינה שומרת על "תקציב מרוסן וגירעון נמוך" ואינה מציינת כיצד תמומן. המאמר מביע התנגדות גם להגדלת תקציב הביטחון שעליה הוחלט לאחרונה, כמו גם על ההחלטה להגדיל את מכסת העובדים הזרים בחקלאות. כותרת המאמר: "את הגירעון לא מגדילים". אגב, בידיעה החדשותית על אודות התוכנית, המובאת על שער העיתון בחתימתו של מוטי בסוק, נכתב כי היקפה של התוכנית, 4.44 מיליארד שקל, "צנוע מאוד".

משמאל למאמר המערכת כותבת אבירמה גולן בעד התוכנית: "דווקא במחלקת המחקר של בנק ישראל מבינים, טוב יותר מהפוליטיקאים ומפקידי האוצר, שהכלכלה לא שייכת רק לבורסה, אלא גם לאנשים העומדים, עדיין, ליד המכונה". אולם מלבד אזכור רעיונותיה של כלכלנית בריטית בשם סוזן סטריינג', ומלבד ציטוט מההודעה לעיתונות של בנק ישראל, גולן אינה מנמקת את תמיכתה בתוכנית. כך נוצר מצב שבו העמדה הכלכלית-שמאלית שהיא מציגה, הזרה לרוחו של "הארץ", נדמית כמין המיה סנטימנטלית, תת-ז'אנר של "כתיבה נשית". האם לכך התכוונו ב"הארץ" כשיום אחרי הצגת התוכנית הכלכלית החדשה הפקידו את המאמר הכלכלי בעמוד המאמרים בידיה של מי שאינה אמונה על הנושא?

מלחמה ושלום

הכותרת הראשית של "הארץ" אינה עוסקת בענייני מלחמה ושלום כמו כותרות העיתונים האחרים, אלא במלחמה של שלום. "סילבן שלום תקף את נתניהו: הממשלה המתגבשת מעוררת דאגה עמוקה". סופה של כותרת המשנה מספק את התוספת המתבקשת: "בכיר בליכוד: מדהים באיזו מהירות הפכה הכיסאולוגיה לאידיאולוגיה".

ומה בעיתון הבית של מנהיג הליכוד? על השער תוהה כותרת המדור של מרדכי גילת: "בחזרה לימי החושך?". כותרת המשנה קוראת: "כשנתניהו שותק – ליברמן חוגג כמי שעומד לכבוש משלט. הנזק שבהפקרת בג"ץ לחסדי פרידמן". בעבר כבר נכתב כאן כמה פעמים שעלייתו של נתניהו לשלטון תהיה מבחן קשה (עוד יותר) להיותו של "ישראל היום" עיתון ולא ביטאון. מדור כמו זה שכותב היום גילת, המצטרף לטורים אחרים בנושא מהימים האחרונים, מעיד שלעיתונאים ותיקים כמו דן מרגלית וכמו גילת יש היכולת למתוח ביקורת על נתניהו גם ב"ישראל היום". זוהי תעודת מצוינות לעיתון, אולם המבחן האמיתי יהיה בעמודי החדשות, שם ממשיכות להתפרסם כותרות ענק חסרות משמעות כמו זו המתפרסמת היום בעמ' 4: "נתניהו קיבל עדכון מלא".

שלום אולמרט

"אני רוצה להגיד לאזרחי ישראל שלאיראן לא תהיה יכולת גרעינית". את הציטוט הזה, מפיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, מזכיר, בסוגריים, אלוף בן, במאמר שעוד נראה רבים כמוהו: סיכום כהונתו של אולמרט. "קשה לדמיין סוף עצוב יותר לכהונת אולמרט מהודעת ראש אמ"ן השבוע, שאיראן 'חצתה את הסף הטכנולוגי' בדרכה לפצצה גרעינית", כותב בן ומזכיר את הציטוט דלעיל. הכותרת היא "אדון כמעט", והסיכום הוא "ראש ממשלה לא פופולרי, שהותיר חותם אפסי בתולדות המדינה" (הכוונה, כנראה, לחותם חיובי). המסקנה של בן: לנתניהו יהיה כעת קל להתבלט על רקע קודמו.

גם המאמר של שלח, שהוזכר קודם לכן, עוסק ברטרוספקטיבה על שלטונו של אולמרט, בראי פרשת שליט, שלדבריו היא, ולא מלחמת לבנון או עזה, "מלמדת עלינו ועל השלטון שבחרנו לנו". המסקנות: אולמרט שילם מס שפתיים בהכרזותיו לאחר החטיפה, נהג בצביעות לאחריה, כשל במינוי שליחים למשא-ומתן ובניהולו ויצר מצב של סטגנציה, ששותפים לו גם שר הביטחון ברק ו"כל שר בקבינט".

ניו-מדיה

הטכנולוגיה שינתה ומשנה כל העת את דמותה ומהותה של התקשורת. אחרי מכונת הדפוס, הרדיו והטלוויזיה, בא האינטרנט ו"חתך את המתווכים", כפי שאומרים באנגלית. תיקון: האינטרנט הציע את האפשרות לחתוך את המתווכים ולעקוף את כלי התקשורת המסורתיים כדי להעביר מסרים אל הציבור. הציבור עצמו לאו דווקא טרח להתעניין במסרים ולהמיר את התעניינותו בכלי תקשורת מרכזיים שהפכו אינטרנטיים להתעניינות בכלי תקשורת שאינם מתווכים.

אתמול הדגים "בלוג הצוות" באתר של בנימין נתניהו ניסיון לנצל את המדיום בדרך הזו. "בעקבות הפרסומים של היום", נכתב בבלוג, "('סילבן שלום מזכיר לנתניהו את דוד לוי', 'מעריב', יום ג', 10.3.09) בשעות הבוקר נמסר מלשכת נתניהו: רוה"מ המיועד לא אמר את הדברים המיוחסים לו, הוא רוחש כבוד רב לדוד לוי". בהמשך נכתב, תחת הכותרת "הדברים שלא היו": "בניגוד לפרסומים, רוה"מ המיועד בנימין נתניהו לא הציע את תיק האוצר לשלמה נס. כמו כן ובעניין אחר, נתניהו לא שלח את ח"כ איוב קרא לשום פגישה עם בכיר סורי ואינו יודע על שום מסר שהועבר מהממשל הסורי דרכו".

אגב, את הדברים שאמר נתניהו לסילבן שלום אנשי הבלוג אינם מכחישים.

אולד-מדיה

בעמוד המאמרים של "הארץ" תוקף אלכסנדר יעקובסון בחריפות את הרב שלמה אבינר. העילה היא תשובה שנתן הרב אבינר לשאלה אם ברוך גולדשטיין הוא צדיק או מתועב. יעקובסון מצטט את התשובה, שלפיה גולדשטיין הוא "צדיק" משום שהיה רופא והציל חיים, אולם "המעשה היה מעשה לא נכון" משום שגולדשטיין פעל כאדם פרטי, בעוד שהיה צריך "לבקש את רשותה של האומה". תגובת יעקובסון חריפה. הוא מכנה את אבינר נכה מוסרי האומר דברים מכוערים ומגונים, ומגדיל לעשות כשהוא תומך את טיעוניו בדוגמה למצב שבו ילדיו של אבינר נרצחים.

ייתכן שאין כאן בעיה חוקית או אתית, אבל נדמה לי שכרקע לדברים חריפים הללו, היה צריך לפחות לציין מנין נלקחו הדברים המצוטטים המיוחסים לאבינר, שדבריו נפוצים בעשרות ומאות פרסומים – ולא תמיד מאושרים על-ידיו. ואולי גם, מי יודע, לבקש את תגובתו של אבינר עצמו, שאינו סרבן תקשורת.

ענייני תקשורת

גילי איזיקוביץ ועמית בן-ארויה כותבים על נושא מעניין בחלק ב' של "הארץ": "מה קורה לידיעה עיתונאית רגע לפני שכולם יודעים עליה". העילה לכתבה: האשמה שהטיח עורך-דין, במסגרת משפטו של המשנה למנכ"ל הראל גיא ויסמן, במגיש יעקב אילון, ולפיה העביר אילון מידע עיתונאי-חדשותי לפני פרסומו לוויסמן כדי שישתמש בו לצורך השקעות בבורסה.

יובל גורן ומשה הרוש מדווחים על שער "הארץ" כי אוהדי בית"ר חשודים שהשליכו חזיז על ביתה של העיתונאית אורלי וילנאי. וילנאי מגישה תוכנית תחקירים בשם "השתולים", שהפרק שלה השבוע עוסק בקבוצה אלימה של אוהדי בית"ר. המכות שספג מנכ"ל קשת אבי ניר מיוחסות גם הן, ככל הנראה, לתגובה של מושאי אחד התחקירים בתוכנית.
הבוקר כבר נמסר מהמשטרה שכנראה מדובר במעשה קונדס בלבד, הקשור לחג הפורים.