ח"כ רונית תירוש ובתה, אתמול בטקס השבעת הכנסת ה-18 (צילום: אוליביה פיטוסי)

ייתכן שמעולם לא

נראה שמפעל פרי-גליל בחצור-הגלילית, שסכנת סגירה מאיימת עליו, הופך לסמל המבשר בעיתונים את בואו של המיתון. הסיקור בעניינו נמשך גם היום, השלישי מאז עלה המפעל לכותרות (כאשר העובדים התבצרו בו לאות מחאה). "בית-המשפט קצב שמונה ימים נוספים לפתרון המשבר במפעל פרי-גליל", מספרת הכותרת על שער "הארץ". אלי אשכנזי מדווח כי "עד ה-1 במרץ יוכלו להתקבל הצעות להסדר נושים למפעל", אז ימונה כונס נכסים לבקשת הבנקים, בעלי החוב.

לפי אשכנזי, במהלך החודש וחצי האחרונים דחו הבנקים הצעות לרכישת המפעל, שבעליו, חברת ויטה פרי-הגליל, שרויה בחובות של 200 מיליון שקל (לבנקים לאומי ודיסקונט ולספקים). עורכת-הדין של העובדים (מטעם ההסתדרות) טוענת כי המפעל רווחי וכי הבנקים נכשלו בכך שסיפקו הלוואה למי שלא הצליח להחזירה בגלל מהלכים עסקיים מוטעים (רכישת ויטה). טענת הבנקים היא כי כינוס נכסים הוא ההסדר היחיד שיאפשר את המשך קיומו של המפעל וימנע פיטורים.

ב"ידיעות אחרונות" משמש סיפורו של פרי-גליל אילוסטרציה לסיקור הנמתח על שלושת העמודים הראשונים של העיתון תחת הכותרת "מאבדים את הצפון", ושעניינו מכת האבטלה ביישובי הצפון. לפי "ידיעות אחרונות", "אחד מכל עשרה עובדים בצפון מובטל". האם אבטלה של 10% בצפון היא גדולה יותר מזו של לפני שנה או חמש שנים? הכתבים אושרת נגר-לויט ודוד רגב אינם מספקים את הנתון הזה. ומה לגבי פרי-גליל? תמונת עובדי המפעל השובתים מכסה עמוד שלם, אולם הכיתוב הנלווה לה תמוה מאוד (ההדגשה לא במקור): "סוגיית סגירתו של מפעל פרי-הגליל הגיעה אתמול אל בית-המשפט. עובדי המפעל הכועסים הפגינו גם אתמול, כשהם דואגים למקור פרנסתם ולעתיד עירם, חצור-הגלילית. אלא שייתכן שהמפעל מעולם לא היה בסכנת סגירה".

(אילוסרטציה: פלאש 90)

התמיהה מתבררת במוסף "ממון" של העיתון. על השער מובאת תמצית מאמרה של נווית זומר, "לא טעית, זהו ספין" (על משקל "לא טעית, זהו ויטה"): "...בשום רגע נתון המפעל לא היה בסכנת סגירה. כל הצעה שהוגשה לפתרון היתה מבוססת על המשך קיומו של המפעל כעסק חי, ועל המשך העסקת העובדים. הרושם המוטעה הועצם לא מעט ביוזמת בעלי השליטה של ויטה. גם פוליטיקאים רמי דרג לא בדקו את העובדות ונזעקו 'להציל' את המפעל מסגירה". מי העצים את הרושם שיוצר הטור של זומר? מן הסתם, עורכי-הדין או הדוברים של הבנקים. גם הידיעה החדשותית בעמ' 3 ב"ממון" מוקדשת ברובה לעמדת הבנקים.

ומי הם בעלי השליטה במפעל, שזומר יוצאת נגדם? אנשי העסקים אביב אלגור ואיאן דייויס, והפוליטיקאי לשעבר אברהם בורג, ששכרו, לדבריה, את היחצן מוטי מורל כדי לנהל את הקרב התקשורתי. בורג גם התראיין אתמול ל"גלובס" והאשים את הבנקים במשבר. הכותרת הראשית של "מעריב" היום מובאת במרכאות ומוקדשת לתשובת הבנקים: "בורג ברח מאחריות". יהודה שרוני, מיכל גרינברג ורונית מורגנשטרן מביאים את הטענות של בורג כפי שהתפרסמו ב"גלובס" ("המשבר הכלכלי טרף את הקלפים" הוא התירוץ של בורג לחוסר ההצלחה להבריא את ויטה, שנרכשה עם חובות עתק, והוא גם היסוד לדרישה כי "הבנקים צריכים לתמוך במפעלים"). העיתון מביא את תגובת הבנקים לבורג: "לו הוכיחו הבעלים כוונה רצינית להצלתו באמצעות הזרמת הון, אין ספק שהיינו נרתמים למאמץ ההצלה. בריחת הבעלים מהאחריות היא שאילצה אותנו, בסופו של דבר, לפנות לכינוס נכסים".

מבולבלים? עייפים? זקוקים למשקה מרענן? בצדק. מה שעולה מן הסיקור האינטנסיבי של סאגת פרי-הגליל בעיתונים בימים האחרונים הוא בעיקר זה: התקשורת מדווחת כסומא. היא מוסרת, ברמת הצלחה זו או אחרת, את טענות הצדדים השונים, אבל מעדיפה להקדיש משאבים להבאת סיפורים צבעוניים על העובדים במקום לברר את העובדות המשפטיות והכלכליות ומשמעותן העמוקה. כך, למשל, קוראי העיתונים לא זכו להסבר בהיר, קצר ופשוט שיאיר מה ההבדל בין "הסדר נושים" (שהבנקים דחו) ובין "כונס נכסים" (שהעובדים דוחים). כך, למשל, העיתונאים לא טרחו להיכנס לעובי הקורה ולהבהיר כי תורף הוויכוח בין העובדים לבנקים הוא, ככל הנראה, לא סגירת המפעל, אלא סוגיית שימור הזכויות של העובדים (כפי שמוזכר בשבר משפט ב"מעריב"). כך, למשל, לא זכינו לקרוא תיאור ממצה על חלקה של הרשות להגבלים עסקיים ביצירת המשבר (כפי שמדווח יאיר חסון ב-ynet). נווית זומר צודקת, פרשת פרי-גליל רוויה בספינים: של עורכי-הדין של הצדדים, של דוברי הבנקים, של הבעלים ודובריהם, של ההסתדרות ושל פוליטיקאים מקומיים וממשלתיים שנתלים על העגלה. ספינים שהעיתונים מתווכים לציבור במקום לגלגל אותם חזרה לשולח.

גלעד לגלעד

פרשת עמוס גלעד, תקציר הפרקים הקודמים: ב-18 בפברואר פירסם בן כספית ב"מעריב" "שיחה של גלעד עם מקורביו", ובה מתח גלעד, השליח הישראלי למו"מ עם חמאס בתיווך המצרים, ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה במשא-ומתן על שחרור החייל החטוף גלעד שליט. למחרת קרא אליו אולמרט את גלעד לשיחת נזיפה. הימים הבאים עמדו בסימן חילופי האשמות בין ראש הממשלה אולמרט לשר הביטחון ברק (גלעד הוא איש משרד הביטחון), בתחילה בכסות של "גורמים בלשכה", ומאוחר יותר באופן גלוי ופומבי. מבחינה מעשית, אולמרט הגיש תלונה משמעתית נגד גלעד לנציבות שירות המדינה, וביצע מה שהעיתונים קראו לו "הדחה" של גלעד (למעשה, כיוון שגלעד הוא עובד משרד הביטחון, אולמרט אינו יכול להדיחו, ולכן מה שנעשה, כנראה, הוא הזחת כמה מהסמכויות של גלעד לצוות מו"מ אחר בהרכב עופר דקל, שלום תורג'מן ויובל דיסקין).

היום ממשיכים הריקושטים, כשהזירה מתרחבת לתחום הפרשנים. מאמר המערכת של "הארץ" מותח ביקורת על אולמרט וברק ("מריבה מיותרת ומזיקה" היא הכותרת), ונוזף גם בגלעד ש"חטא בפזיזות". לפי "הארץ", "פקיד שאינו מסכים עם הדרג המדיני ומצפונו אוסר עליו לבצע את מדיניותו צריך להתפטר. את טענותיו ראוי שישמיע בהיותו מחוץ לשירות, אלא אם הוא סבור שזעקתו הכרחית לסיכול פשע או אסון (ואף אז עליו להיות נכון לשלם במשרתו)". ביקורת זו מצטרפת לדברים שכתב שלשום עמוס הראל באותו עיתון ("אין חולק על כך שגלעד, ראש האגף המדיני-בטחוני במשרד הביטחון, נהג בטיפשות כשיצא בהתקפה אישית חריפה על תפקודו של אולמרט").

יש לתמוה על גישה זו של "הארץ", שמוצא פתאום פסול ב"שורקים במשרוקית". בהנחה שגלעד היה כן ומדויק במה שאמר לכספית, הרי שמדובר במידע חמור ביותר שטוב שהציבור נחשף אליו, במיוחד על רקע חוסר היכולת המתמשך של התקשורת לחדור לאחורי הקלעים של המגעים לשחרור שליט ולהאיר אותם כהווייתם. ייתכן שהטיפשות ש"הארץ" מכוון אליה היא שגלעד אמר את הדברים ל"מעריב" ולא ל"הארץ"?

תמוהה גם הביקורת שמותח אמיר אורן על עמוס גלעד באותו עמוד ב"הארץ" ("הלוחש לבוסים"). חטאו של גלעד, לפי אורן, שהוא מתנהג לפעמים בכוחנות ושהוא נאמן למי שהוא כפוף לו (הווה אומר, שרי הביטחון שתחתיהם עבד). במקום מאמר שלם, אורן היה יכול לכתוב "עמוס גלעד לא נחמד" ולסגור עניין.

רקוויאם לאחדות

מיד אחרי הבחירות החלו כתבים ופרשנים להטיף לכינונה של ממשלת אחדות. אחרי הפגישות הלא מוצלחות של נתניהו עם לבני וברק, נראה שהנטייה מעט משתנה, לפחות בדיווחים החדשותיים. כך, למשל, כותרת עמ' 7 היום ב"מעריב" היא "שעתן של המפלגות הקטנות". כותרת המשנה של הידיעה של מרב דוד מכריזה: "נתניהו יודע שהסיכויים לממשלת אחדות קטנים, ויתחיל כבר היום בשיחות עם ליברמן, ש"ס והדתיים. מופז רמז: 'לא צריך לקדש את האופוזיציה', אבל בקדימה מעריכים: אין בכוחו לכפות על לבני כניסה לממשלה".

השבוע אמר עמנואל רוזן ב"תיק תקשורת" כי ההטיה של "ישראל היום" לטובת בנימין נתניהו עדיפה על פני הטיות של עיתונים אחרים, משום שב"ישראל היום" לפחות מודים בכך. רוזן, שהחל לאחרונה להנחות את התוכנית, הכניס בה דם ומרץ חדשים, אולם הקביעה הזו שלו תמוהה. מאז הוקם "ישראל היום" הכחישו אנשיו, לכל אורך הדרך, את הקשר שלהם ללשכת נתניהו, למרות הסימנים הגלויים המעידים על כך. סיסמת העיתון, הלקוחה מרשת הטלוויזיה הימנית פוקס ומודפסת מדי יום בעמוד הפותח של העיתון, היא "להיות הוגנים ומאוזנים". כך או כך, כותרת הגג לראשית על שער העיתון היום צורמת באופן העקום שבו היא נוטה לכיוון הליכוד: "הכנסת ה-18 הושבעה, ח"כי קדימה עדיין מקווים שלבני תתעשת".

החווה של נתניהו

ב-2004 הזמין אליו ראש הממשלה אריאל שרון את הפרשן הבכיר של "הארץ" יואל מרקוס. שרון, שהיה אפוף אז אווירה ציבורית עכורה בשל החקירה הפלילית שהתנהלה נגדו ונגד משפחתו, נתן למרקוס סקופ: הוא סיפר לו על הכוונה לפנות את היישובים הישראליים מרצועת עזה (מה שנודע לימים בשם "ההתנתקות"). מרקוס, שהוא ועיתונו נקטו בדרך כלל יחס שלילי כלפי שרון, החליף את עורו, ומאותו הרגע סיפק לשרון מטריית הגנה עיתונאית (מה שנודע לימים, על-פי הגדרתו של עיתונאי אחר שנהג בצורה דומה, אמנון אברמוביץ', כ"איתרוג").

מדוע נזכרתי בהיסטוריה הקרובה הזו? משום שהמאמר המרכזי היום בעמודי הדעות של "הארץ", שעליו חתום אלוף בן, מרמז כי בנימין נתניהו מנסה ללמוד משהו מההתנהלות התקשורתית של שרון (גם אם הוא לאו דווקא מלמד משהו על ההתנהלות העיתונאית של בן). תחת הכותרת "מגיעה לו הזדמנות" מונה בן את מעלותיו של נתניהו כפוליטיקאי ממולח, מי שחזה מזמן את מרכזיות האיום האיראני וכבר-הסמכא הגדול ביותר בענייני כלכלה. בן מביא בפירוט את תוכניתו המדינית של נתניהו ומפרט גם מה יגיד לנשיא ארצות-הברית אובמה כאשר ייפגש עימו (דברים דומים כתב בן כבר בנובמבר, תחת הכותרת "תן לי סיכוי, יאמר נתניהו"). "לחץ פומבי על ישראל לא ישיג דבר", הוא מסיק, "ורק ילכד את קואליציית הימין מאחורי נתניהו בהתנגדות לכל ויתור".

הכותרת הראשית של "הארץ" משקפת מציאות הפוכה מהעצה שמעניק בן. "קלינטון במסר חריף לישראל: הפסיקו לעכב סיוע לעזה". לפי הידיעה, הקצף יצא על עיכוב משלוחי פסטה שהובא לידיעתו של יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, ג'ון קרי, שביקר לאחרונה ברצועה.

סדר יום אזרחי חדש

יומה הראשון של הכנסת ה-18, שחל אתמול, זוכה לסיקור נרחב בכל העיתונים.

ב"מעריב" מקדישים לנושא את כפולת העמודים 5-4, תחת הכותרת "היום הראשון בעבודה". ההפניה בשער מכריזה על "רגע של חיוכים" (על רקע תמונת נתניהו ולבני המחויכים), אולם הידיעה בשמאלו של עמ' 5 אינה מחויכת כלל וכלל, אף שהיא עוסקת בנושא פיקנטי כמו סידור החדרים של הלשכות השונות בכנסת. "דווקא שמחנו", אומר העוזר הפרלמנטרי איתמר בן-גביר לכתב "מעריב" אריק בנדר, שמספר לו כי לשכת פטרונו, ח"כ מיכאל בן-ארי, תהיה סמוכה ללשכות הח"כים הערבים. "כך תהיה לנו אפשרות להשגיח על שונאי ישראל בכנסת. אני רק מצטער על כך שלא שמו אותנו ליד החדר של אחמד טיבי, שכן היה טוב יותר אם גם הוא היה תחת העיניים הביקורתיות שלנו".

אמירות נוטפות רעל כאלו הן מה שרובי ריבלין, "המועמד המוביל לתפקיד יו"ר הכנסת", מעוניין לשרש, לפי ידיעה אחרת של בנדר באותו עמוד. ריבלין מתכוון, כנראה, לבטל נהלים שהנהיגה דליה איציק (ביניהם איסור ללבוש ג'ינס במשכן והופעות של תזמורות ולהקות) ו"לכונן קוד אתי חסר פשרות [...] לקיים הסברה בקרב חברי-הכנסת מה מותר ומה אסור. ויכוח נוקב כן, אך הכפשות והעלבות לא".

השבעת הכנסת ה-18 בתמונות

יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ויו"ר קדימה ציפי לבני (צילום: יוסי זמיר)

יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן (צילום: יוסי זמיר)

ח"כ מיכאל בן-ארי (משמאל; האיחוד-הלאומי) ועוזרו הפרלמנטרי איתמר בן-גביר (צילום: יוסי זמיר)

ח"כ אלי אפללו (קדימה) (צילום: אוליביה פיטוסי)

ממש לא נפגע

העיתונים מצטטים היום את דבריו של פרקליט המדינה משה לדור, שאמר אתמול בכנס בירושלים על  פרשת קצב: "נכון יהיה לבחון את התנהלותנו בפרשה" (כך מצוטט ב"מעריב"). עוד אמר לדור: "אני מודע לכך שהימשכות התהליכים בתיק היא ארוכה. גם בעיני היא ארוכה, ואני מודע לכך שבעיני הציבור היא ארוכה מאוד". עוד אמר לדור שאמון הציבור בפרקליטות לא נפגע: "אמון הציבור היה נפגע אילו החלטנו החלטות שאינן נכונות. ההחלטה חשובה יותר מעיתוי קבלתה".

ענייני תקשורת

קריסת שירות הדואר האלקטרוני Gmail מבית גוגל, שנמשכה אתמול שלוש שעות, מגיעה היום לשער הראשי של "הארץ" והאחורי של "מעריב" (דיון מעניין בנושא ניתן למצוא בבלוגים "חורים ברשת" ו"Intellect or Insanity"). כך גם התפרצות שלוש חברות באיגודי היוצרים לשידור חי של התוכנית "היום שהיה", באולפני ערוץ 10. העיתונים מצטטים את תגובת הערוץ: "התפרצות לשידור חי של תוכנית חדשות היא עבירה פלילית". לא ברור אם חוק כזה, המוקדש באופן מיוחד לאנשי הטלוויזיה, קיים בספר החוקים של מדינת ישראל, או רק בעותק שבידי ערוץ 10. בתיעוד של האירוע ניתן לצפות בערוץ המדיה של נענע10.