חייל צה"ל ומפגין פלסטיני, אתמול בחברון (צילום: נאג'ה השלמון)

חייל צה"ל ומפגין פלסטיני, אתמול בחברון (צילום: נאג'ה השלמון)

מי יכריז על פתיחת המו"מ שייכשל?

שני נציגים של הממשל האמריקאי תופסים הבוקר את כותרות העיתונים בישראל: ג'ו ביידן, סגן הנשיא, שיגיע מחר לביקור, וג'ורג' מיטשל, השליח האמריקאי, שהגיע כבר אתמול. ביידן, כך מדווח שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", בא כדי להעביר מסר באשר לאיראן ("אל תתקפו"). מיטשל מתחיל בימים אלה מסע דילוגים בן ארבעה חודשים בין נציגי ישראל לרשות הפלסטינית, במה שמוגדר כ"משא-ומתן עקיף" או "שיחות קרבה".

ב"מעריב" מדווחים אלי ברדנשטיין, מיה בנגל, עמית כהן ואמיר בוחבוט כי טרם ברור מי יזכה בזכות להכריז על חידוש המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. מצד אחד נאמר כי "מיטשל [...] יהיה זה שיפרסם היום הודעה מינורית על חידוש המו"מ", מצד אחר מועלית האפשרות ש"ביידן יהיה זה שיספק הכרזה בנידון". בכל מקרה מודגש כי "אף אחד מהצדדים אינו מעוניין בהכרזות מפוצצות ובומבסטיות". מי שבאופן טבעי מעוניין בהכרזות מפוצצות ובומבסטיות הוא העיתון המדווח על אי-הרצון של הצדדים בהכרזות שכאלה. בשער "מעריב" מתואר הביקור של מיטשל בישראל פעם אחת כ"מכריע" ופעם אחרת כ"דרמטי". כותרת בגופן ענק מעל לדיווח על הביקור מבשרת על "ניצנים של אופטימיות" (משום מה, טור פרשנות המתפרסם לצד הידיעה [נדב איל] אינו קשור למו"מ עם הפלסטינים ומוקדש דווקא ליחסים בין נתניהו לשר החוץ אביגדור ליברמן).

קריאה ביתר העיתונים מלמדת שתהיה זהותו של המכריז על חידוש המשא-ומתן אשר תהיה, שלום אזורי אינו צפוי בקרוב. "קשה להאמין שבארבעת החודשים שקצבו הצדדים לקיום השיחות יצליח המתווך לגשר על המחלוקות העמוקות הפעורות בין עמדותיהם", כותב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת המדכדכת "שיחות לשום מקום". ב"ישראל היום" כותב דן מרגלית כי "שוב ממלאים השבוע שני נציגים אמריקאים רמי דרג את מרכז הזירה המדינית של ישראל. אך שלושת מרכיבי ההידברות מניחים מראש כי דבר לא יבשיל בסיבוב נוסף של שיחות שהם רוקחים". הידיעה המרכזית שמעל מאמרו של מרגלית נושאת את הכותרת "שיחות עקיפות, מהומות ישירות", ומוקדשת, בין היתר, לעימותים שפרצו בסוף-השבוע בהר הבית בין מוסלמים למשטרת ישראל. במדור המאמרים של "הארץ" מצטרף צבי בראל לפסימיסטים וכותב כי "אין זה משנה באיזה פורמט יתנהלו השיחות. כי במאזן שבין הישרדותה של הממשלה לתנאי קיומה של המדינה – הממשלה כמובן חשובה יותר".

בשער "הארץ" מדווח ברק רביד על מסמך מסווג שהפיץ אגף המודיעין של משרד החוץ (נא לא להתבלבל עם אגף החוץ של משרד המודיעין), ולפיו מצד אחד הממשל בארה"ב אינו צפוי להקדיש תשומת לב רבה לקידום תהליך השלום במזרח התיכון, ומצד אחר הממשל מתקרב בעמדותיו לעמדות הפלסטינים. בעיניים ישראליות נראה שיש סתירה בין שתי המגמות, שכן ארה"ב נתפסת כמי שעשויה לדחוק בישראל להגיע להסכם שיכלול ויתור על חלק מהשטחים שכבשה בשנת 1967, כפי שדורשים הפלסטינים. מכל מקום, אם ההערכות הכלולות במסמך נכונות, קשה עוד יותר להאמין שישראל והרשות יצליחו להתקדם במידה משמעותית עד תום ארבעת חודשי "שיחות הקרבה".

מה צפוי בעוד ארבעה חודשים, במקרה שהשיחות ייכשלו? אבי יששכרוף מזהיר ב"הארץ" מפני גל חדש של התקוממות פלסטינית רחבת היקף. "ישראל אינה יכולה לתת לפלסטינים את מבוקשם וגם לא להפך", כותב יששכרוף. "ממשלת נתניהו לא תסכים לנסיגה מלאה מהגדה או לחילופי שטחים ביחס של 1:1. הרשות לא תסכים לפחות מזה, מה עוד שסוגיות מרכזיות אחרות כמו ירושלים והפליטים כלל לא יעלו לשולחן הדיונים. כישלון של סבב מו"מ נוסף עלול להביא להתנגשות אלימה נוספת, כואבת יותר מההתגוששות של ימי שישי האחרונים, בהר הבית ובכפרים באזור".

ובינתיים, בעזה

בדיווחים על השיחות הצפויות בין ישראל לפלסטינים אין התמקדות ברצועת עזה, בתושבי הרצועה ובמצוקותיהם. בעזה, כזכור, שולט הארגון האסלאמי הרדיקלי חמאס, אשר אמנתו דורשת את השמדת מדינת ישראל. דניאל סיריוטי מצטט ב"ישראל היום" דיווח של אתר אינטרנט פלסטיני המזוהה עם תנועת פתח, ולפיו לפני ימים אחדים הושלכו לעבר ביתו של ראש ממשל חמאס בעזה, איסמאעיל הנייה, מטעני נפץ. המשליכים, המבקשים לערער את שלטון חמאס ברצועה, "מזוהים עם גורמים אסלאמיים רדיקליים".

בזמן שיוון פושטת רגל

בראש עמ' 25 של "ישראל היום", במסגרת מדור חדשות החוץ של העיתון, מדווח בועז ביסמוט על סערה שפרצה בעקבות הופעתה של אשת הנשיא הצרפתי קרלה ברוני לארוחת ערב רשמית בשמלה ללא חזייה. "כבר כמעט שבוע עבר מאז אותה ארוחת ערב, אבל עיתוני העולם מסרבים להירגע", מעדכן ביסמוט בידיעה המרכזית של העמוד, ידיעה שמעליה תצלום [GettyImages] של ברוני בשמלה מעוררת המחלוקת (כיתוב התצלום: "הדמיון עבד שעות נוספות").

גם ביסמוט עצמו, כך נדמה, טרם נרגע. לא מהופעתה של ברוני בלא חזייה, חס וחלילה. ביסמוט אינו עיתונאי צהוב המחפש ריגושים בגזרתה המצודדת של אשת נשיא צרפת. בתור מי שקורא באופן שוטף את מיטב הפרסומים בעולם, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" טרם נרגע מההתלהבות שסחפה את התקשורת העולמית.

בידיעה שהכין ל"ישראל היום" הוא אינו שואל "או לה לה היכן החזייה?", אלא מציין כי כותרת בנוסח זה הופיעה במה שהוא מכנה "הצהובון הבריטי ה'סאן'". בהמשך מצטט ביסמוט שורות מפתח שהופיעו גם בכלי תקשורת אחרים, וכדי שאיש לא יעלה בדעתו לכנות את "ישראל היום" צהובון בשל התעסקותו של עורך מדור החוץ שלו בשדיה של אשת נשיא צרפת, מציין ביסמוט כי "אפילו השבועון הרציני 'לה נובל אובזרבטור'" הקדיש כתבה לשמלת ברוני.

לסיום מדגיש ביסמוט כי "ביום שישי הכתבה הכי פופולרית באתר של רשת החדשות הצרפתית LCI (ה-CNN של צרפת) עסקה בשמלה של ברוני – הרבה יותר פופולרית מזו שעסקה במהומות ביוון". הייתם מאמינים? יותר אנשים מתעניינים בפטמות של קרלה ברוני מאשר בפשיטת הרגל האפשרית של חברת האיחוד-האירופי. ביסמוט מאמין, ומיישם. האם הפופולרית של הכתבה ב"ישראל היום" על השמלה של ברוני תעלה על הפופולריות של כתבת העיתון על המהומות ביוון? אין אפשרות לדעת כיוון שעורך חדשות החוץ אינו מפרסם הבוקר ידיעה על המהומות שהתרחשו בסוף השבוע ביוון. למעשה, גם ביום שישי האחרון לא פורסמה ידיעה במדור על המשבר שמאיים להכריע את המדינה. דפדוף אחורה לגליון "ישראל היום" מיום חמישי האחרון מגלה שאמנם גם בו לא נכתב במדור חדשות החוץ על הצרות של יוון, אך לעומת זאת נמצא מקום לידיעת תצלום תחת הכותרת "לטשו עיניים" – במרכזה עמדה אשת נשיא צרפת, קרלה ברוני, שהופיעה לארוחת ערב רשמית בשמלה צמודה ללא חזייה.

החוק לאיסור פרסום חומרי חקירה

נועם שרביט, הכתב החדש לענייני משפט של "מעריב", מדווח הבוקר על יוזמה חדשה של הסניגוריה הציבורית במשרד המשפטים: "חקיקה שתאסור על התקשורת לפרסם חומרי חקירה עד לתום המשפט או לפחות עד שיוצגו בבית-המשפט". שרביט מצטט את הסניגורית הארצית עו"ד ענבל רובינשטיין, שאומרת כי "הסיקור התקשורתי הולך ומתגבר מפרשה לפרשה. לא ייתכן שבפרשת רצח משפחת אושרנקו מפרט צוות החקירה את פענוח התיק בתוכנית טלוויזיה, כשאותם שוטרים אמורים להעיד אחר-כך בבית-המשפט" (הסניגורית הארצית מתייחסת לכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה", בערוץ 2). רובינשטיין מזכירה עוד כמה מקרים של הדלפות בוטות מחקירות בפרופיל גבוה וקובעת כי "אנו רואים עוול גדול בכך שהפרסום בא מצד התביעה, אבל את האיסור יש להטיל על התקשורת. אם כלי התקשורת לא יוכלו לפרסם, לגופי האכיפה לא יהיה אינטרס להדליף".

עמדת משטרת ישראל אינה מופיעה בידיעה, אך שרביט מציין בה באגביות כי "בניגוד למה שמקובל לחשוב, חומרי חקירה רבים מגיעים לתקשורת דרך הסניגורים דווקא". בטור פרשנות נפרד מתייחס שרביט ליתרונות וחסרונות היוזמה. לדבריו, "המציאות הוכיחה שהמלחמה במדליפים כמעט בלתי אפשרית, ולכן הפתרון הוא באיסור על פרסום ההדלפות". יחד עם זאת, לדעתו "האיסור גורף מדי, ונראה שאינו משקף את נקודת האיזון הראויה בין חופש הביטוי והעיתונות לבין הזכות למשפט הוגן. האיסור יביא להעדר בקרה ופיקוח מצד התקשורת על כל ההליך הפלילי". מכל מקום, שרביט מזכיר כי "ממילא רוב הפרסומים של חומרי חקירה [...] הם בגדר עבירת הסוביודיצה. הכלים להתמודד עם הפרסומים קיימים, פשוט צריך להתחיל לבצע אכיפה".

ענייני תקשורת

היו"ר החדש של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, אמנון נדב, מתראיין ל"דה-מרקר" [אופיר בר-זהר] ואומר בין היתר כי "צריך לתת לזכיינים להרוויח במידה נאותה, ובטח לא להפסיד". לדעתו, מרגע שערוץ 1 יצליח לתפקד כשידור ציבורי, תוכל הרשות המפקחת על זכייניות ערוץ 2 להתיר את הרסן כך שהזכייניות יתמקדו ביצירת רווח לבעליהן.

ב"הארץ" מדווח [רויטרס] כי בארה"ב התעוררה ביקורת בעקבות החלטת ה"לוס-אנג'לס טיימס" לוותר על העמוד הראשון לטובת מודעה שדימתה את העמוד הראשון של העיתון. ב"ניו-יורק טיימס" דווח כי עורכים בכירים במערכת ה"לוס-אנג'לס טיימס" התנגדו נחרצות לפרסום המודעה, אך מחאתם נדחתה על-ידי מנהלי המחלקה המסחרית של העיתון. בישראל, נזכיר, פרסומת שמשתלטת על עמוד השער של העיתון, ומדמה אותו, היתה למנהג קבוע.

יוסי בר מדווח ב"מעריב" כי "מעצרו ברומא של עיתונאי הטלוויזיה האיראנית ניג'אד מאסומי (51) באשמת הברחת נשק לטהרן והשתייכות לשירותי הביון שלה גרם בסוף השבוע למשבר דיפלומטי בין שתי המדינות". איראן דורשת את שחרורו, מדווח בר, ומאשימה את איטליה בשיתוף פעולה עם מזימה של "האויב הציוני".

ידיעה נרחבת בעמ' 9 בקונטרס החדשות של "מעריב" [ינאי אלפסי] מוקדשת להנפקת אגרות חוב של מעריב-החזקות, שיוצאת היום לדרכה.