מהומות בחברון, אתמול (צילום: פלאש 90)
הכותרות
פרויקט אתרי המורשת של בנימין נתניהו, שנראה כאילו נולד כדי להתחמק מטיפול בבעיות הבוערות באמת של מדינת ישראל, ממשיך לעמוד בראש סדר היום דווקא כמצוף של אותן בעיות. "סערת המכפלה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לתגובות שעוררה הכרזת נתניהו כי באתרי המורשת ייכללו גם אתרים ביהודה ושומרון.
לצד הכותרת מודפסת חותמת המכריזה "כוננות בחברון". כותרת המשנה מעוצבת כמשחק פינג-פונג: "היום: אירועי 'הזעם הפלסטיני'. מוצ"ש: טקס של הימין הקיצוני לזכר ברוך גולדשטיין. ארה"ב: הכרזת נתניהו – פרובוקציה. ישראל: הפלסטינים יזמו המהומות".
המהומות הפלסטיניות על רקע ענייני המורשת מגיעות גם לכותרת הראשית של "מעריב", שם הן מצטופפות לצד עניינים אחרים בטור של בן כספית, שהגיע משום מה לשער. תחת הכותרת "מורשת ביבי" כותב כספית כי נתניהו, ולצדו אהוד ברק, אחראי לכשלון המאבק בגרעין האיראני: "אם היה עכשיו מו"מ עם הסורים, לא היה אחמדינג'אד בדמשק [...] אם היה עכשיו מו"מ עם עם הפלסטינים, לא היו מהומות בחברון".
ביקורו של אחמדינג'אד בדמשק הוא הכותרת הראשית של "הארץ" ושל "ישראל היום". "אסד אירח את אחמדינג'אד בדמשק: 'מכינים את עצמנו לתוקפנות ישראלית'" ב"הארץ"; וב"ישראל היום": "חשש מהתחזקות ציר טהרן-דמשק".
כותרת העמוד הפותח של "הארץ" עוסקת בפרשת אתרי המורשת: "יום העימותים הקשה ביותר עם הפלסטינים בחברון הסתיים בלי התלקחות כללית". מתחת לידיעה, ידיעה אחרת המספרת כי "חייל שעמד בטרמפיאדה הותקף באלות ונשקו נחטף", "מקרה שני בתוך חודש של חטיפת נשק מחייל בצפון הארץ". ב"ישראל היום" כותבת לילך שובל כי התרגיל המטכ"לי "אבני אש" כלל התמודדות עם מעורבות מלחמתית סורית. ב"הארץ" כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף שהתרגיל לא כלל עימות עם הסורים.
לא רק את הכותרת הראשית, גם את הכותרת השנייה בגודלה על השער של "מעריב" תופס כספית: "מתיחות בצמרת". כספית תופר בין כל סיפורי המתיחויות המתוקשרים של צמרת הממשלה הנוכחית, ומנפק טקסט שמרכזו "עימות חריף בין הרמטכ"ל ליועץ לביטחון לאומי", ובשוליו מצטופפים ברק, נתניהו ואפילו פרס (שלפי כספית שייך למחנה אשכנזי, מול ביבי וברק).
ארץ נהדרת
כתבת השער של המוסף "סופשבוע" של "מעריב" – "מסכות ורעשנים: כוכבי 'ארץ נהדרת' מעניקים משלוחי מנות לאנשים שהשפיעו על חייהם" – היא מוצר עיתונאי ירוד מהסוג שמאפיין יותר את "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". אבל רגע, כיצד מגיעים כוכבי תוכנית הבידור המובילה לשער המוסף של "מעריב" ולא לזה של "ידיעות"? ייתכנו לכך מיני סיבות, אולי אחת מהן, ואולי הסיבה היחידה, היא המאבק שהתלקח בין קשת, זכיינית ערוץ 2 (המפיקה את "ארץ נהדרת"), ובין "ידיעות אחרונות".
כתבת השער של המוסף "ישראל שישבת" נולדה גם היא – ואת זה אפשר לקבוע ביתר ביטחון – בגלל אותה יריבות. הכתבה, של יובל אברמוביץ', היא ראיון (אידיוטי, כראוי לז'אנר) עם משתתפת בתוכנית פופולרית אחרת של קשת, "האח הגדול". "ישראל היום" וקשת הולכים יד ביד כבר כמה חודשים, והעיתון מעניק סיקור צמוד ונרחב ל"אח הגדול" (מעניין, אגב, שמהשיירים של "ידיעות אחרונות", "מעריב" לוקח את תוכנית הסאטירה היחסית מוערכת ו"ישראל היום" את תוכנית הבידור הזולה).
אלא שהתחרות המסחרית בין העיתונים אינה מעצבת, כמובן, רק את סיקור תחום הבידור. הנה למשל אלון פנקס התראיין ל"ידיעות אחרונות", וקודם לכן שימש (לטענתו, בעל כורחו) כוכב ידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" והצטרפה לשורת פרסומים נגד אשתו של נתניהו, שרה. כעת פנקס מככב בכותרת גדולה על שער "ישראל היום": "האירוע המביך של אלון פנקס".
"ישראל היום" מספק גרסה אלטרנטיבית לזו שהובאה ב"ידיעות", לשאלה מדוע לא מונה פנקס לשגריר באו"ם. האשמה אינה שרה, טוען העיתון, אלא חדלות האישים של פנקס עצמו. שתי הידיעות, זו שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" וזו שמתפרסמת ב"ישראל היום", הן ידיעות עיתונאיות לגיטימיות, אולם כשהן מופיעות כחלק מקו אדיטוריאלי, אג'נדיאלי, שבבסיסו תחרות עסקית ומסחרית, קשה לייחס להן הוגנות ותום לב. קשה להאמין לעיתונים כאלה.
תקנה
"מההיסטוריה אנו למדים שבכל הקשור לוועדות שונות ומשונות שעסקו במוסר על בסיס התנדבותי, חלק לא מבוטל מהן אמנם פעל מכוונה טובה, אך דרכן לגיהנום היתה קצרה יותר", כותב היום אראל סג"ל ב"סופשבוע" של "מעריב" על פורום תקנה ופרשת הרב מוטי אלון. "גם המנדט של פורום תקנה חשוב, אולם עלול לגלוש במדרון חלקלק לז'דנוביזם. מי מבקר את הפורום ואת החלטותיו? דומני שבנוגע לדיני נפשות, שלפעמים מקורם ברכילות מרושעת, לשון הרע שכל תכליתה להסב נזק לאדם, יש לפנות לבתי-משפט ולא לפורום מתנדבים, שעלול – ואין פה כמובן האשמה, חלילה – לפעול גם משיקולים שאינם ענייניים".
סג"ל מציין כי התלבט ארוכות אם לכתוב על הפרשה ונגד פורום תקנה, ולבסוף הכריע לחיוב "במיוחד בגלל שאני שונא להיות חלק מעדר היסטרי". סיבה כזו, גם אם יש בה אצילות, אינה מספיקה. כך גם הטענות של סג"ל, שכמותן נשמעו ונשמעות. פנייה לרשויות החוק היא ודאי הנתיב המועדף לטיפול בעבירות, אלא שמה לעשות ויש עבירות שהחוק לא יכול לטפל בהן (למשל, משום שהתיישנו) ויש קורבנות שאינם מסוגלים לפנות לרשויות החוק.
מנגד, פורום תקנה לא פעל כאלטרנטיבה לרשויות החוק, אלא במקביל להן ובשיתוף עימן, וה"שיניים" שלו אינן כאלו של החוק והמדינה, אלא שואבות מהסמכות הציבורית והחברתית של חברי הפורום ומוגבלות ביותר בהיקפן. נוסף על כך, החוק לעולם אינו מחוץ לסיפור: הרי נשוא הטיפול של פורום תקנה, העבריין לכאורה (או הקורבן לכאורה), יכול בכל עת לפנות למשטרה ולהתלונן כי סוחטים אותו או כי מוציאים את דיבתו רעה.
דברים ברוח טורו של סג"ל מייצגים תפיסה בעייתית של החוק: הם מרוממים אותו מחד גיסא ככתובת היחידה המותרת לבדיקה ופתרון של תלונות על עבירות, ומאידך גיסא ממעיטים בכוחו ומעלימים אותו כמי שמסוגל לשמש לשון מאזניים שתאזן, תבקר ותיתן מענה שכנגד לפעילויות ציבוריות מקבילות.
ועוד בעניין תקנה: "היה עיתונאי אחד שלפחות לפי גרסתו התלבט אם כדאי לו לפרסם את סקופ חייו", כותב הרב שי פירון במוסף "ישראל שישבת" על התנהלותו של עיתונאי "מעריב" אבישי בן חיים בפרשת הרב מוטי אלון. "הרי יש מי שעושה את העבודה ומרחיק את הפוגע מנפגעים פוטנציאליים. הרי חבריו של החשוד בפגיעה באו במגע עם שלטון החוק. הרי על אף העובדה שעל-פי הידוע לי באותם רגעים לא היו די כלים משפטיים שניתן לנקוט אותם, חברי הפורום לקחו על עצמם משימה מוסרית כאובה. העיתונאי בחר שלא לדווח. שהרי למה לפגוע ולזעזע? למה לרסק ולנתץ? האם זכות הציבור לדעת גוברת תמיד על מוסר אנושי פשוט?".
וזאת להזכירנו שלצד החוק פועלת מערכת גדולה, חזקה ומקיפה לאין שיעור מפורום תקנה, העוסקת תדיר בטיפול בתלונות על עבירות: העיתונות.
פסגות
שוקי שדה מגיש במוסף "דה-מרקר ויק" פרופיל של דוד אדרי, לשעבר סמנכ"ל בבית-ההשקעות פסגות ומי שנעצר לא מזמן בקול תרועה רמה בחשד לשורה של עבירות בניירות ערך, "הרצת מניות".
"אפשר לראות את סיפורו של אדרי גם כמשל לסיפורו של דור", כותב שדה. "הוא נמנה עם כל אותם עשרות צעירים ישראלים מהעשור האחרון, מוצלחים ומבריקים במיוחד, שהעדיפו להרוויח מיליוני שקלים מלהטוטים פיננסיים המבוססים על יכולתם המתימטית הגבוהה, מאשר לעשות לעצמם קריירה באקדמיה או בשירות המדינה. תופעה דומה אפשר לראות בקרב בני אותו הגיל בארה"ב. אותם צעירים, שהצליחו להתברג במקום הנכון ובזמן הנכון, היו אחראים על סכומי כסף אדירים ונהנו מתמריצים כספיים קיצוניים, שדחפו אותם לעתים גם לביצוע פעולות לא חוקיות. הכסף סינוור אותם – מי שגורף מיליוני שקלים עוד לפני שנשק לגיל 30, מתחיל להאמין שהוא כל יכול".
מיתוסים
"נפלו בשבי האוהב" היא כותרת כתבה של חן קוטס-בר ב"תרבות מעריב". "בסדרה החדשה 'חטופים' מתוארת התעללות קשה שאותה חוו שבויי צה"ל מידי חוקרים ישראלים, מיד עם שובם לארץ. הם כלואים בתא קטן, מנותקים מהמשפחה, מקבלים זריקות לפני החקירה ועוברים מניפולציות פסיכולוגיות ואיומים", נכתב בכותרת המשנה.
והכותרת ממשיכה: "שמעון לביא ('סיימון'), שניהל את המתקן שבו נחקרו שבויי מלחמת יום כיפור, טוען שמדובר בהבל הבלים. ואילו יגאל כוחלני, יו"ר עמותת ערים-בלילה של השבויים, טוען שמה שמתואר בסדרה הוא רק הקדימון לגיהנום". "מה היה באמת במתקן?", שואלת קוטס-בר. "האמת נמצאת כנראה בפער שבין תיאורי השבויים לאלה של סיימון". עם זאת, שני המרואיינים מסכימים כי "בניגוד לרושם שיכול אולי להתקבל מהסרט [התיעודי 'שבויים'] ומהסדרה, במתקן מעולם לא ניתנו לפדויי השבי זריקות. לא נעשו שם גם ניסויים".
ולעניין אחר לגמרי: במוסף "עסקים מעריב" כותב אביב לביא על "לחץ על גבול הפאניקה" בקרב יבואני רכב לקראת פרסומו בשבוע הקרוב של דו"ח של המשרד להגנת הסביבה, הבודק את רמת הקרינה האלקטרו-מגנטית במכוניות חשמליות (היברידיות). המשרד כבר המליץ למשטרה שלא להצטייד במכוניות כאלה, בשל הזמן הממושך ששוטרים שוהים בניידות. לביא מתאר את הקרב התקשורתי שכבר מתחולל בין מומחי המשרד ובין מומחים ששכרו היבואנים, ומבטיח להמשיך לעקוב.
"ישראל מזניחה את היחסים עם המצרים", טוענת כותרת ראיון של סמדר פרי עם שלום כהן, מי שהיה במשך חמש שנים שגריר ישראל במצרים. "איימו לרצוח אותו, נידו אותו, עקפו אותו, אבל שלום כהן טוען שלא רק המצרים אשמים ביחסים הקרים: 'ישראל לא דחפה ולא לחצה כדי לשפר את המצב. אסור לנו להשלים עם העוינות שם'", לשון כותרת המשנה.
אמריקה
צח יוקד כותב ב"עסקים מעריב" על בוב מור, בעליה של חברת מזון בריא "שמגלגלת 50 מיליון דולר בשנה". מור, אמריקאי בן 81, החליט לפרוש ולהעביר את הבעלות על החברה לעובדים – 209 במספר.
יוקד כותב גם במוסף "סופשבוע" על ביטולו הצפוי של חוק "אל תשאל, אל תספר" בצבא ארה"ב. "החוק, שנועד לשפר את היחס לחיילים הומואים ולסביות, הנציח את האפליה והוביל לסילוק של 13,500 מהם מהצבא האמריקאי". הנה ציטוט מהכתבה, של סגן דן צ'וי, קצין הומוסקסואל שנלחם לחזור לצבא אחרי שהודח בשל נטיותיו המיניות, והיה לפנים הציבוריים של המאבק בתקנה: "חיילים ניגשו אלי, חיבקו אותי. לרבים מהם היה חשוב לספר לי שיש להם אח הומו, חבר הומו. היה אפילו חייל אחד שאמר לי שאמא שלו היא מעצבת שיער. שאלתי אותו איך בדיוק זה קשור אלי, והוא אמר שהוא סתם חשב שזה יעניין אותי לדעת".
ענייני תקשורת
מדור הרכילות "ליאורה" במוסף "סופשבוע" מקדיש מקום נרחב לפרשת יצחק לאור, המשורר ואיש השמאל ששמו עלה לכותרות לאחרונה בעקבות טענות שהוא מטריד מינית סדרתי. "לא פעם", כותבת ליאורה גולדנברג-שטרן, "כשדבק רבב באיזשהו איש ציבור, אפשר לסמוך על מאמר המערכת של 'הארץ' שיהיה הראשון לדרוש את השעייתו עד לבירור העניין. רק שהאידיאולוגיה הלוחמנית הזו משנה אזימוט כשקורה משהו בבית. אחרי שהועלו טענות בתקשורת על הטרדות מיניות לכאורה מצדו של יצחק לאור, עורך משנה במוסף הספרותי של העיתון, התברר שהוא ממשיך לעבוד כרגיל, למורת רוחן של כמה נשים במערכת". במוסף עצמו, על כל פנים, לא מופיע היום טקסט של לאור.
במדורו השבועי במוסף "מרקר ויק" קורא גיא רולניק לסגור את רשות השידור: "מי שבאמת חרד לשידור הציבורי צריך לקרוא לפירוקה של רשות השידור ולהקמתה של רשות שידור חדשה". רולניק משבח גם את כוונתו המוצהרת של שר התקשורת משה כחלון, לפרק את משרד התקשורת ולהקים במקומו רשות תקשורת. ב"גלובס" קוראת גם לילך סיגן לפרק את הרשות. בתוך כך מדווח ב"גלובס" לי-אור אברבך כי רשות השידור מאיימת לצמצם את שידורי החדשות המקומיות.
המוסף "G" של "גלובס" מגיש פרופיל של דן רביב, עיתונאי לשעבר ומי ש"מתנהל בדיסקרטיות של סוכן ביון, ומעטים יודעים על פעילותו ועל תפקיד המפתח שהוא משחק אצל אדלסון", כדברי רנן נצר.
המוסף "השבוע" של "הארץ" מגיש פרויקט לפורים, "מחופשים", שבמסגרתו גדעון לוי מתחפש לאוהב ישראל. עקיבא אלדר מתחפש ליו"ר הרשות הפלסטינית.
אולי זה רק נדמה לי, אבל מוספי "ידיעות אחרונות" עוברים עיצוב מחדש, אטי, זוחל, כמעט בלתי מורגש, אבל מצטבר. בדיוק כמו שהיה נהוג ב"הארץ", מקום עבודתה הקודם של אורנה אושרי, המעצבת הנוכחית של "ידיעות". האם הוא מוצלח? אולי. על כל פנים, הוא הרמוני: הריבועים האדומים הצועקים שנוספו לטור הפותח היום את "המוסף לשבת" של העיתון מתאימים היטב לכתיבתה של סימה קדמון: הם וולגריים במידה, קלישאיים במידה, מציקים לעין וצועקים במקום לדבר.