מחסלים בסטייל
"הסיפורים הללו ירדו מהכותרות בדרך כלל בתוך יום-יומיים", הרגיע איתן הבר במאמר שהופיע על שער "ידיעות אחרונות". מאז חלפו ארבעה ימים, והסיפור עדיין בכותרות. הסיפור, כמובן, הוא סיפור החיסול של מחמוד אל-מבחוח, תוך שימוש בדרכונים זרים מזויפים וזהויות ישראליות מושאלות, סיפור שממשיך להצית את דמיון העיתונאים ולהעלות את המתח במישור הדיפלומטי.
"האיחוד האירופי צפוי להוציא הודעת גינוי על השימוש בדרכונים אירופיים בדובאי", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "הארץ". "שרי החוץ האירופים ידרשו היום הסברים מליברמן", מכריזה כותרת הגג לראשית ב"ישראל היום". "התגובה הבריטית לא נועדה רק כדי לרכך את דעת הקהל. בריטניה באמת זועמת על השימוש שעשתה ישראל בדרכונים הבריטיים", מצוטטים "גורמים מדיניים" ב"מעריב".
המלון שבו לנה סגנית מפקד חוליית החיסול (תצלום: ויקיפדיה, רישיון חופשי)
ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים בפן אחר של הסיפור ובוחרים ללכת "בעקבות סוכני המוסד", כלשון הכותרת הראשית של העיתון הבוקר (ודוק: חסל סדר הפקפוק בזהות הארגון המבצע). במקום לדווח על ההשלכות המדיניות של מבצע החיסול, כתבי העיתון הופכים הבוקר בעצמם למרגלי חרש. שני עיתונאים משיגים העתק של החשבונית שהונפקה במלון שבו שהו כמה מהמחסלים, ושניים אחרים יוצאים לשטח כדי לאתר את עקבותיו של חבר שלישי ביחידת החיסול.
"ל'ידיעות אחרונות' הגיע החשבון ששילמה סגנית מפקד חוליית החיסול עבור לילה במלון ג'ומיירה המפואר", קוראת כותרת על שער העיתון. מהעתק החשבונית שהנפיק המלון לגייל פוליארד, אחת החברות ביחידת החיסול, לומדים נעם ברקן ובנימין טוביאס על מעשיה בשעות שלפני האירוע. לא ניתן לחלץ מידע רב מהעתק החשבונית, אך ברק וטוביאס עושים ככל יכולתם. מקריאה בחשבונית עולה כי הסוכנת מסרה כתובת פיקטיבית באירלנד, וכתובת דואר אלקטרוני ששימשה בעבר אשה בעלת שם זהה לשכירת רכב בארה"ב.
לאור המידע המצומצם יחסית, מתמקד הדיווח בשורה התחתונה של החשבונית, והביקור במלון ממוסגר כסיפור של נהנתנות. תחת הכותרת "גייל סוגרת חשבון" מופיע תצלום של חדר מלון מפואר, שבדומה לו השתכנה הסוכנת. "כך נראו החיים הטובים של המחבלת מדובאי", מספרת לנו כותרת המשנה של הידיעה, שנפתחת במלים "מחסלים בסטייל".
מהחשבונית עולה כי הסוכנת שילמה למעלה מ-1,500 שקל ללילה אחד בחדר מדרגת "דלוקס קינג". "מדובר בחדר המשתרע על 44 מ"ר, המצויד במיטת קינג-סייז, ומציע אינטרנט אלחוטי חינם ונוף עוצר נשימה של קו הרקיע היפהפה של דובאי", מציינים ברקן וטוביאס וכמעט שנוזפים: "אף שהחדר מיועד לזוג, פוליארד השתכנה בו לבדה". בהמשך מוזכר כי המלון שבו השתכנה נבחר למלון העסקים הטוב ביותר במזרח התיכון לשנת 2009 על-ידי מגזין תיירות בריטי. שני העיתונאים מתארים את מגוון השירותים שהמלון מציע ("לו רצתה, יכלה פוליארד ללכת לשיעורי יוגה ולקנות מוצרי קוסמטיקה בקומה ה-40, המיועדת לנשים בלבד"), אף שאין כל קשר בינם ובין מעשיה של הסוכנת במלון. מוזכר גם שהזמינה ארוחה קלה באמצעות שירות החדרים, אך לא מצוין אם שתתה קוקטייל בלובי ואם הוא היה משוקשק או מעורבב. לסיום מודגש כי "יעד החיסול בחר להתאכסן במלון מפואר ויקר פחות מהמלון בו התאכסנו מתנקשיו". החדר שבו חוסל אל-מבחוח, כך מדווח, עלה לחמאס כמחצית ממחיר החדר שבו השתכנה סוכנת הביון.
כפי שניתן לראות, דיון ציבורי על עצם קיומה של יחידת חיסול רשמית מטעם מדינת ישראל לא מתקיים בעיתונות הישראלית, והמחיר שמשלמת חברה דמוקרטית בעבור שיגור מתנקשים אל מעבר לגבולות המדינה אינו נושא לוויכוח פומבי, אבל עוד רגע ו"ידיעות אחרונות" יוביל דיון ציבורי על העלויות הגבוהות הכרוכות בתחזוקה של יחידה כזו ועל המחיר שממנים משלמי המסים עבור ביצוע משימותיה. תחזית: בקרוב תעלה דרישה לבדיקת מבקר המדינה – האם במקום 18 סוכנים במלונות פאר ניתן היה להסתפק בארבעה סוכנים עם אוהל מתקפל?
ב"ידיעות אחרונות" מובאים גם ממצאי חקירתם של שני עיתונאים אחרים, רונן ברגמן וניר גונטז', שיצאו לבדוק מה מתרחש במשרדו של מיכאל בודנהיימר, חבר נוסף ביחידת החיסול. "נקישה ארוכה ועצבנית בדלת המשרד לא העלתה דבר. רק השלט נותר", הם מדווחים באכזבה. אתמול, מוסיפים ברגמן וגונטז', גם השילוט בבניין השתנה. "השלט המכוון למשרדו של מיכאל בודנהיימר נעלם כלא היה. 'היו כאן בבוקר אנשים מהחברה שמשכירה את החדרים', סיפר השומר בלובי. 'הם הורידו את השם. לא אמרו למה'". יפה לראות שבעיתון לא זנחו לחלוטין את עבודת השטח. יחד עם זאת, מוזר שמשקיעים כל-כך הרבה מאמצים באיתור בודנהיימר כשמי שנחשב למפקד החוליה, פיטר אלווינגר, מככב לעיני כל בכתבה המתפרסמת הבוקר במוסף "גלריה" של "הארץ", תחת זהות בדויה של המנצח אנדרה דה-קוואדרוס.
הסטנדרטים של אבישי בן חיים
כתב "מעריב" אבישי בן חיים מפרסם הבוקר בקונטרס החדשות של העיתון מאמר ארוך המתפרש על פני עמוד שלום. בן חיים מבקש במאמרו "להפסיק לרגע את מסע הציד נגד הרב מוטי אלון".
"לא מדובר באנס שפגע בילדים", מזכיר בן חיים. "כל החומרים נגדו שנבדקו מדברים על מעשים עם צעירים שאינם קטינים, שאינם טוענים שהוא עשה להם משהו בכפייה ושאפילו אינם תלמידיו הישירים. שום היבט פלילי, שום מקום לחקירת משטרה [...] רק אתמול הגיעה אל הפורום, לדבריהם, תלונה ראשונה על קשר אסור בין הרב אלון לקטין מלפני קרוב לשש שנים. אם היא תיבדק ותאומת, אזי צריך יהיה לנהוג נגד אלון במלוא חומרת הדין". אגב, ידיעה על התלונה שהגיעה אתמול אל הפורום אינה מתפרסמת הבוקר ב"מעריב". היא רק מוזכרת בחטף במאמרו של בן חיים.
חלק ממאמרו מקדיש בן חיים לחלקו שלו ושל עיתון "מעריב" בפרשה, והתנהלות כלי תקשורת אחרים. בן חיים מסביר מדוע מה שעשוי להיראות כנאמנות למגזר נובע למעשה מנאמנות לסטנדרטים מקצועיים גבוהים. לגרסתו, לעיתון הגיע מידע על קשרים הומוסקסואליים של הרב כבר בשנת 2006. "לאחר בחינת החומרים הוחלט כי אין צידוק מוסרי לעשות בהם שימוש [עיתונאי], שכן, גם אם יוכחו כנכונים, לכל היותר מדובר בעדויות כי הרב קיים יחסים הומוסקסואליים עם בגירים, מרצון, ואין זו סיבה מספיק טובה לחסל אותו ואת משפחתו", מסביר בן חיים, ומדגיש כי גם עמדת היועץ המשפטי של "מעריב" היתה כי אין לפרסם את הפרשה בטרם ברור כי פורום תקנה מתכוון לחשוף אותה.
"על-פי הגישה שלא כל עדות של אדם הופכת לראויה לדפוס ולאמינה ללא תמיכות נוספות, נהג 'מעריב' גם לגבי עדותו של ד' [...]. לפני שפנה לכלי תקשורת אחרים הוא פנה ל'מעריב', אך הוחלט שאי-אפשר לפרסם את עדותו, הגם שמדובר בבחור חביב במיוחד [...]. עדויות הן עדויות בדוקות. לא כל שיחה נגד הרב אלון ראוי לה שתהפוך לעדות חשובה ובדוקה שאפשר להסתמך עליה או לפרסם אותה. לא יכול להיות שכל אחד מכם יוכל להתקשר לעיתונאי הקרוב למקום מגוריו ולהגיד לו, 'תקרא לי צ' סופית, הרב אלון נגע בי', ולזכות למחרת בכותרת". בן חיים ממליץ לכלי התקשורת לעשות שימוש בפוליגרף, ומיד אחר-כך פוסל גם את המהימנות של מבחן זה.
בינתיים עולות וצצות עדויות חדשות, המגיעות לכותרות בעיתונים. "מאז הפרסום: עוד 15 תלונות נגד הרב", קוראת כותרת לידיעה מאת ניסן שטראוכלר ב"ידיעות אחרונות". "חלק מהתלונות בשלות להגשה [במשטרה] והדברים תלויים במתלוננים", מצוטט בידיעה גורם בפורום תקנה. שטראוכלר מדווח בידיעה נפרדת כי שני הצדדים, משפחתו של אלון ופורום תקנה, שוקלים בימים אלה אם להיעזר בייעוץ תקשורתי; אלון אצל רוני רימון ואנשי הפורום אצל משה תאומים. הנה ייעוץ תקשורתי חינם למשפחת אלון: הראיון הראשון – אצל אבישי בן חיים.
כיצד פותרים את המשבר ברשות השידור
בתחתית שער "מעריב" מופיעה הכותרת "מתגייסים", וסביבה תצלומיהם של אמנון אברמוביץ', אילנה דיין, יונית לוי, יעקב אילון, מיקי חיימוביץ' ודני קושמרו. "בכירי העיתונאים בערוצים המסחריים בקריאה משותפת: אסור לתת לשידור הציבורי בישראל לקרוס", נכתב בשער, והקורא מופנה ל"פרויקט מיוחד" שמודפס בכפולת האמצע של העיתון. כתב "מעריב" ערן סויסה שוחח עם השמות המוזכרים לעיל, ועוד כמה אחרים, ושמע מהם מה דעתם על המצב ברשות השידור. כמה מהם יוצאים בהצהרות תמיכה כלליות, רבים מהם מטילים ספק ביכולת של הרפורמה להציל את הרשות ודורשים לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש. אחרים, כמו אהוד יערי, פסימיים עוד יותר ופוסקים כי "אין סיכוי אמיתי לתקומה של רשות השידור".
יעקב אילון אינו מתראיין אלא מפרסם טור נפרד, תחת הכותרת "השוד הציבורי". "אינני יודע את מי להאשים", כותב אילון ביחס למשבר שבו נתונה רשות השידור, אך מעט אחר-כך מוצא מטרה ראויה להאשים – "אי-אפשר שלא למתוח קו ישר בין מנכ"ל רשות השידור דהיום, מוטי שקלאר, לבין הכשלונות המהדהדים של מכרז ערוץ 10 הראשון וערוץ 2 השני. במקרה באותו זמן היה זה שקלאר שעמד בראש הרשות השנייה", כותב אילון.
במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מראיין רז שכניק את דליה מזור, מהמגישות הותיקות בערוץ הראשון, לרגל יום הולדתה ה-60. בתשובה לשאלה "איפה בוצעה הטעות?" בערוץ 1 עונה מזור, "אי-שם בשנת 1993, כשערוץ 2 עלה לאוויר. לא היה צריך להיכנס לפאניקה ולעשות שינויים דרמטיים בערוץ, אלא לנקוט קו שלפיו ערוץ 1 ימשיך לשדר את מה שהוא מאמין בו, ושהאחרים יעשו מה שהם רוצים". בתשובה לשאלה "איפה הבעיה" הכללית ברשות השידור, משיבה מזור כי "זה העונש על החטא הקדמון של דרך הקמת הרשות והניהול הבסיסי. ההתייחסות אל הרשות כאל משרד ממשלתי עם ועדים שונים היא לא משהו שהתחיל היום".
נראה כי הפוליטיזציה של הרשות אינה עומדת להיעלם מן העולם. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי משרד ראש הממשלה יתערב במשבר ברשות השידור. כיצד יתערב? ובכן, אברבך מדווח כי "יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, אופיר אקוניס, פועל בימים אלה על מנת למנוע את סגירתה של רשות השידור. אקוניס פנה למזכיר הממשלה, צבי האוזר, ולדבריו: 'הנושא מטופל ברמות הגבוהות ביותר'". מיד בהמשך מציין אברבך כי "בתוך כך עלה שמו של יחיאל לייטר כמועמד מטעם לשכת ראש הממשלה להחליף את אמנון דיק במשרת היו"ר [...] לייטר, פובליציסט תושב עלי, היה ראש מטהו של בנימין נתניהו בעבר ובכיר במועצת יש"ע".
ענייני תקשורת
בתשובה למכתבים רבים שקיבל, מבהיר קלארק הויט, האומבודסמן של ה"ניו-יורק טיימס", מדוע פירסם דרישה פומבית להעביר מתפקידו את ראש המערכת של העיתון בירושלים, איתן ברונר, בעקבות גיוס בנו לשירות בצה"ל. לדבריו, הוא אינו מתנגד למינוי של יהודי לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא רק למינוי מי שבנו משרת בצבא הישראלי. לעומת זאת, הוא מוכן לקבל מצב שבו ראש המערכת בירושלים היה עיתונאי שבנו משרת בצבא האמריקאי. "קוראים מצפים מעיתונאים אמריקאים ומשפחותיהם להיות חלק מחברה זו ולממש את זכויות וחובות האזרחות", מסביר הויט.
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי הרשות השנייה ביקשה לקבל לידיה את חוזה ההפקה של תוכניתו החדשה של עמנואל רוזן בזכיינית ערוץ 2 קשת, וזאת משום חשש כי התוכנית, שנוצרה בשיתוף פעולה עם חברת בזק, תפר את תקנות איסור הפרסום הסמוי.
דרור פויר חוגג ב"גלובס" חמש שנים לאתר יו-טיוב. "יש משהו אופטימי ומחמם את הלב בעובדה שהאתר ממשיך להפסיד ככל שהפופולריות שלו עולה", הוא כותב.
מכתבו של איזידור ברסלר, בן 95, מתפרסם הבוקר ב"הארץ". ברסלר קובל על כמות הנייר הגדולה שנדרשת להדפסת עיתוני סוף-השבוע, ומעלה פתרון: "אני מציע לשלושת העיתונים המרכזיים לחתום על אמנה של 'משקל הוגן', שבה תיקבע תקרת המשקל לעיתון של ערב שבת וחג. עיתונים של ימי החול צריכים לדעתי להיות 'רזים', ובהם עמודים ספורים בלבד, המוקדשים לחדשות ולידיעות 'חמות' במיוחד". בהמשך המכתב מציין הקורא הוותיק את הרציונל מאחורי הצמצום בהיקף העיתונים – "החשיבות היחסית של [ה]תקשורת המודפסת הולכת ומצטמצמת".
בתחתית עמודי קונטרס החדשות של "הארץ" נוספו החל מהבוקר קרדיטים לעורכי העמודים.