מחיאת כף באפגניסטן (צילום: צבא ארה"ב, רישיון CC BY 2.0)

מחיאת כף באפגניסטן (צילום: צבא ארה"ב, רישיון CC BY 2.0)

שהם יטיפו לנו מוסר?

ידיעה קצרה במדור חדשות החוץ של "הארץ" [רויטרס] עוסקת במלחמה באפגניסטן ומספרת כי "לפחות 27 אזרחים נהרגו מהפצצת נאט"ו". בגוף הידיעה נכתב כי "על אף שנעשתה בשגגה, התקיפה ליד גבול מחוזות דאי קונדי ואורוזגאן פוגעת במאמצים לזכות באמון האוכלוסייה המקומית להביס את מורדי הטליבאן", סוף ציטוט דובר הצבא האמריקאי, סליחה – סוכנות הידיעות. בהמשך מובאים דברי הסבר מפי מפקד כוחות נאט"ו במדינה, המביע צער ומדגיש כי הוא ואנשיו נמצאים שם "כדי להגן על העם האפגני".

ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בידיעה כה קצרה ולקונית, אלא נוקטים עמדה. "המוסר הכפול", קוראת כותרת ידיעה מאת אורלי אזולאי המתפרסמת בראש עמ' 18 של העיתון. "כשארה"ב מפציצה בטעות עשרות אפגנים, אף אחד לא ממהר לחקור", מתלוננת כותרת הגג. "ועדת חקירה של האו"ם? גינויים מהעולם? לא ממש", קובלת כותרת המשנה.

העולם אולי לא יגנה, אבל "ידיעות אחרונות" לא יעבור על המעשה (חוסר הגינוי, לא מות האפגנים החפים מפשע) בשתיקה. הידיעה מאת אזולאי ארוכה ומפורטת בהרבה מזו שמתפרסמת ב"הארץ", וכוללת את העובדות הבאות: מסוקים של הצבא האמריקאי ירו לעבר שיירת כלי רכב עקב טעות בזיהוי; בין ההרוגים נשים וילדים; האזרחים שהותקפו היו בעיצומו של מסע מילוט מבתיהם וחיפוש אחר מחסה. על-פי הידיעה; הממשלה היחידה שפירסמה גינוי לפעולה היא ממשלת אפגניסטן. בהמשך הידיעה מפרטת אזולאי מקרים נוספים של הרג אזרחים על-ידי כוחות נאט"ו באפגניסטן משנת 2008 ועד אתמול.

לצד הידיעה של אזולאי מתפרסם טור מאת איתן הבר, השואל, "איפה גולדסטון?" (שאלה דומה מעלה הבוקר בועז ביסמוט ב"ישראל היום"). "שלא תהיינה אי-הבנות", מבהיר הבר, "גם ממרחק אלפי מילין, כאשר מדובר במשפחות אלמוניות בארץ זרה ועוינת לנו, כואב הלב על אובדנם של חיים, על מותם שבא להם פתע של אנשים שרצו לחיות, לאהוב, לבנות בית, לטעת עץ. בהיבט הזה, הדמעות שלנו אמיתיות. [...] אבל עכשיו, אחרי שאמרנו כל זאת, יש לנו שאלה קטנה, קטנטנה, זוטה, משהו בלתי חשוב לחלוטין: איפה אתה, גולדסטון? [...] העולם שותק וישתוק. יש לו סיבות מוצדקות וטובות: אלה לא יהודים שיורים בתינוקות פלסטינים, זו לא ישראל שמגינה על חיי ילדיה".

שתיקה מול הרג של חפים מפשע אכן ראויה לגינוי, אך במקרה הנוכחי לא רק הדיפלומטים המערביים וכלי התקשורת המרכזיים באירופה וארה"ב לוקים במוסר כפול – גם "ידיעות אחרונות". לפני כשנה, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", יום לאחר שהפגזת כוחות צה"ל גרמה להרג עשרות אזרחים פלסטינים, הדיווח של "ידיעות אחרונות" על המעשה הוצנע מאוד. מידע מדויק לא הופיע בעמוד השער. ידיעה על ההרג התפרסמה בעמ' 7 של העיתון, תוך אימוץ מוחלט של עמדת הצבא. לדיווח על מותם לא התלווה טור שציין כמה כואב הלב על אובדנם של חיים, לא דובר על כך שגם הפלסטינים הללו "רצו לחיות, לאהוב, לבנות בית, לטעת עץ". הם הוצגו כקורבנות מצערים אך הכרחיים במלחמה על הגנת המולדת, והאשמה העקרונית גולגלה אל חמאס.

דווקא משום שהאחריות לאסון נפלה על כוחות ישראל, העיתון, היודע כעת להטיף מוסר לאחרים, התקשה לדווח עליו כראוי. התגובה בעולם שונה, אך הכישלון של "ידיעות אחרונות" בדיווח לאוכלוסייה שממנה יצאו החיילים שביצעו את ההרג אינו שונה מהכישלון של כלי תקשורת בארה"ב ובריטניה לדווח כראוי על מות האפגנים אתמול על-ידי כוחות נאט"ו.

הכותרות הראשיות

כל העיתונים למעט "הארץ" מקדישים את הכותרת הראשית לתאונת דרכים שהיתה אתמול בדרום הארץ וגבתה מחיר כבד. בתחרות הכותרת הראשית המזעזעת מנצח "מעריב" ("אבא, אמא, סבתא, דודה ותינוקת", על רקע תצלום מכונית בוערת), העוקף את "ישראל היום" ("המשפחה נשרפה למוות", על רקע תצלום מכונית בוערת), ו"ידיעות אחרונות" ("כלום לא נשאר", על רקע תצלום "הרגע הקשה מכל: איש זק"א מפנה את גופתה של שילת התינוקת"). מדברי חבר השופטים: "הנוסח ב'מעריב', כמו בסרטי אימה אפקטיביים במיוחד, מותיר את מלוא מרחב הפעולה לדמיונו של הקורא". לבד מהכותרות הראשיות, העמודים הראשונים בכל העיתונים מלאים בפרטים מחרידים על הטרגדיה המשפחתית.

חוק ומוסר ברצח אל-מבחוח

ב"הארץ", לעומת זאת, נעשה מאמץ לא להקדיש לסיקור התאונה את הכותרת הראשית, אף שלא התרחש אתמול אירוע משמעותי במיוחד. תצלום מזירת האסון מופיע בראש עמוד השער, אך הכותרת הראשית מצטטת את נשיא צרפת – "סרקוזי: רצח אל-מבחוח אינו ניתן להצדקה". ברק רביד ודנה הרמן מדווחים בהרחבה על הגינוי שיצא מפי נשיא צרפת על מעשה החיסול: "צרפת מתנגדת לכל הוצאה להורג. אין זו דרך ההתנהגות הנכונה, ודבר אינו יכול להצדיק שיטות כאלה".

גם בישראל מתחילות להתעורר שאלות על ההצדקה לחיסול אל-מבחוח. ב"גלובס" התפרסמה אמש כתבה מאת יובל יועז, שביקש לבדוק את התוקף החוקי של פעולות המוסד הישראלי. "האם גם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים צריך לפעול במגבלות החוק?", שאל יועז כמה משפטנים בכירים, "האם יש לחוקק גם חוק המוסד, בדומה לחוק השב"כ?", חקר והוסיף: "האם המוסד רשאי לעשות כיום, בהעדר חקיקה, ככל העולה על רוחו, בישראל ובכל פינה בעולם?". אחת התשובות שקיבל, מפי השופט בדימוס יצחק זמיר, קבעה כי "ההסבר לשאלה מדוע לא נחקק עד היום חוק המוסד הוא פשוט מאוד [...] זה נוח לארגונים הללו, ולמי שמפעיל אותם, לפעול בלי חקיקה המטילה מגבלות, קובעת סדרים, ומבחינת הנוחות עדיף בלעדיה".

במדור הדעות של "מעריב" מסביר הבוקר בן-דרור ימיני מדוע החיסול אינו כורח המציאות בלבד, אלא גם מוסרי. "האופציות למאבק במסגרת ערוצי המשפט הבינלאומיים חסומות", כותב ימיני, "ובכל מקרה, רוב אוטומטי של מדינות חשוכות שולט בחלק ניכר מהפורומים הבינלאומיים. וכיוון שמדינות העולם החופשי הן מיעוט בעולם – הארכי-טרוריסטים דוגמת מבחוח מרגישים שהם על הגובה. הם ימשיכו לגלגל את תעשיית הרצח הגלובלית כשהם חיים ברמה של חמישה כוכבים. ומה מציעים לנו אלה המתחזים לאנשי המוסר? הם מספקים לברוני תעשיית הרצח את כתבי ההגנה. [...] פעם הם העריצו את סטלין, אחר-כך את מאו, את פול פוט, את סדאם ואת ערפאת. עכשיו אלה נסראללה, משעל והנייה. אם אלה הם אנשי המוסר, המוסר בבעיה".

בכל מקרה, חמאס מתחזק

גדעון עשת, בטור המתפרסם בעמ' 16 במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ודני רובינשטיין, בטור המתפרסם ב"כלכליסט", מטפלים הבוקר בנושא זהה – החרם הכלכלי שמטילה ישראל על עזה, האפקטיביות שלו, והמידה שבה הוא תורם להחלשה, או דווקא לחיזוק, של שלטון חמאס. אף שהמסקנה שלהם זהה, נקודת המוצא הפוכה.

"פרט למחסור בעבודה ובנורמליות, אין בעזה מחסור", כותב עשת. "את אצולת בעלי המפעלים מחליפה עתה אצולת בעלי המנהרות [...] לא פלא שיותר ויותר אנשים מגיעים למסקנה כי החרם הישראלי לא נועד למטרותיו המוצהרות – הפלת חמאס ושחרור שליט. השיטה שבה יש חרם אבל אין מחסור משמעה שישראל מנהלת מדיניות שמחזקת את חמאס. למה לישראל לחזק את חמאס בעזה? אולי כדי לספק תירוץ מדוע אי-אפשר לסגור הסכם עם הממשלה של פלסטין שיושבת ברמאללה".

"מה יקרה בעזה אם המנהרות ייסתמו?", שואל רובינשטיין. "ברור שיהיה משבר קשה [...] המצור הכלכלי על עזה נועד למטרה פוליטית ברורה, להפיל את שלטון החמאס. האם סגירת המנהרות תסייע לכך? ספק רב. ייתכן אפילו שההפך הוא הנכון. הניסיון ההיסטורי מלמד שבחברות לא דמוקרטיות השלטון מנצל מצוקה כלכלית לטובתו. כאשר יש מחסור, לשלטון ששולט על המעט יש יותר כוח לתגמל את מקורביו ולהעניש את מתנגדיו – והוא מתחזק".

איך סוגרים רשות שידור

יוסי ורטר מדווח ב"הארץ" כי בנימין נתניהו החליט למנות את מנכ"ל משרדו, איל גבאי, לטיפול ברשות השידור. "גורמים בלשכת ראש הממשלה", כותב ורטר, "הסבירו כי מינויו של גבאי לתפקיד הוא זמני בלבד, וכי הוא נועד לסייע לראש הממשלה להבין מה באמת קורה ברשות ומה הם צרכיה". לעומת זאת, "גורם בכיר ברשות השידור" מצוטט בידיעה כך: "המינוי הזה נועד להשאיר את הרשות בידי משרד ראש הממשלה לא כדי לחזקה ולהופכה לעצמאית, אלא כדי להשאיר אותה חלשה, נזקקת, עם ראש מעל המים לכל היותר, ובשליטת הפוליטיקאי הבכיר במדינה".

במדור "שיחת היום", ששב להתפרסם השבוע ב"הארץ", משוחחת מרב מיכאלי עם דוד ויצטום, עיתונאי ערוץ 1. "אני לא רוצה לפנות באופן פילוסופי למסעודה משדרות, אני רוצה להציע אלטרנטיבה לערוצים הקיימים", אומר ויצטום, ובהמשך משווה את המצב ברשות לזה שבבית-החולים אברבנאל: "ראיתי לפני כמה ימים כתבה על בית-החולים אברבנאל, שהתחילה בג'וקים, סירחון ותנאים מחפירים במקום. פנו למנהל והוא אמר, נכון, בשנת 97' הודיע משרד האוצר שרוצים לסגור אותנו, אלא שלא היה לאן להעביר את החולים, ומאז ממשיכים לייבש את התקציבים ואותנו, אבל החולים והבעיה עדיין כאן. זה בדיוק המצב שלנו". ויצטום אינו מקשר במפורש, או לפחות לא מתפרסם קישור כזה שיצא מפיו, בין מצבם הנפשי של החולים בבית-החולים הפסיכיאטרי ובין זה של עובדי רשות השידור.

ב"מעריב" מוקדש עמוד שלם ל"חגיגת השכר" ברשות השידור. ב"ידיעות אחרונות" תופס רז שכניק את מנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר, לשיחה קצרה ושומע ממנו כי "אם הרפורמה ברשות השידור לא תצא אל הפועל, רשות השידור תעבור למוד אחר לגמרי. לא יהיה מנוס – הממשלה תקבל החלטה לפרק את הרשות". תחזיות כאלה נשמעו פעמים רבות בעבר, אך הבוקר הן נראות ממשיות מתמיד. תורמת לכך העובדה שלצד השיחה עם שקלאר מתפרסמת תיבה קטנה עם ידיעה בחתימת ליטל דוברוביצקי. הכותרת לידיעה מבהירה כי "מספיק צו של שר המשפטים", ובטקסט שתחתיה מוסבר כיצד מפרקים, במקרה הצורך, את רשות השידור.

הדרן

התיאטרון הרפרטוארי בישראל זוכה לעדנה, וב"כלכליסט" מצטרפים לחגיגה. מאיה נחום-שחל מפרסמת במדור הפנאי של העיתון כתבה תחת הכותרת "בדיחה מוצלחת". מדוע "בדיחה"? משום ש"'כלכליסט' בדק איך מייצרים שלאגר וגילה שליהוק כוכבי טלוויזיה לא תמיד משתלם, ושהקהל מעדיף קומדיות ישראליות", לשון כותרת המשנה.

נחום-שחל מתבססת על נתוני המרכז למידע ולמחקרי תרבות, ומדווחת כי "ההצגות הכי מצליחות בשנים האחרונות הן לא דווקא אלו שהמבקרים או אנשי האקדמיה לתיאטרון מחבבים". בכתבתה היא מונה את ההצגות הפופולריות ביותר מדי שנה בשנה, מציינת את מספר הצופים המדויק בכל אחת מהן, תוך אזכור לעומתי של "הצגת השנה" מטעם המבקרים. אין מקרה אחד של תואם בין ההצגה הפופולרית לבחירת המבקרים.

בין הגורמים להצלחת התיאטראות להביא לאולמות מספר רב של צופים מציינת נחום-אשל את ההופעות ברחבי הארץ, את המבצעים הרבים ואת "היענות התיאטראות לטעם הקהל". כל זאת בלי נימה של ביקורת, אלא ההפך. נראה כי מבחינת "כלכליסט" ונחום-אשל, כמו בכל עסק מסחרי, על המוצר להתאים את עצמו להעדפות הצרכן.

תצלומיהם של מנכ"לי התיאטראות, נעם סמל וציפי פינס, המתראיינים לכתבה, מודפסים מעל ציטוטים נבחרים: "שחקנים לא מביאים קהל, מה שמביא קהל זה הצגה" ו"אנשים רוצים לראות את החומרים על עצמם", בהתאמה. גם מיכאל גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, מתראיין לכתבה וגורס כי "הקהל היום מעדיף בידור על פני תיאטרון. לצערי, התיאטראות, במקום להיות אלטרנטיבה, משתפים עם זה פעולה", אך תצלום שלו אינו מלווה את הכתבה והציטוט הזה אינו מופיע בהדגשה. כדי להיתקל בו יש לקרוא את הכתבה עד הפסקה האחרונה.

גם במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם טקסט בעקבות דו"ח המרכז למידע ומחקרי תרבות על מספר המבקרים בתיאטראות ישראל, אך מזווית שונה בתכלית. מיכאל הנדלזלץ שואל במסגרת מדורו "חיית במה": "למה זה חשוב, השיאים האלה, ולמי? ומה זה אומר, בעצם? זה הרבה או מעט? זה טוב או רע? בהשוואה למה? זה מה שמשנה בתיאטרון? למי יש יותר (גדול)?". לאחר שהוא חושף מעט מהדרך שבה מחשבים את מספר הצופים בהצגות (הערכה בלבד באולמות שמחוץ לתל-אביב), הוא מספק שני מספרים מעניינים משלו: תיאטרון בית ליסין מעסיק 37 אנשי שיווק, ואילו הקאמרי 24.

מסקנה אחת משותפת לשתי הרשימות: "אם יש לממצאים האלה של המרכז לתיעוד ומחקר משמעות כלשהי", כותב הנדלזלץ, "היא מצויה ברשימה הזאת, של מה שהיה הכי פופולרי. כי זה מה שיתווה את דרכם של התיאטרונים הציבוריים בעתיד".

ענייני תקשורת

 לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על הגורמים המביעים עניין במכרז לערוץ הייעודי בשפה הערבית: ענני-תקשורת, דדי צוקר ו"כל אל-ערב".

 "הארץ" מפרסם בקונטרס החדשות את הנוסח שנדרש ממנו בהחלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, בעקבות תלונת מנשה דרור צדיק נגד העיתון.

גילי איזיקוביץ' ויהונתן ליס מדווחים ב"הארץ" על השקת תחנת הרדיו גלי-ישראל, המיועדת לתושבי ההתנחלויות. התחנה, כך מדווח, "תאופיין כבעלת אידיאולוגיה ציונית".