כרזת חמאס הנושאת את דיוקנו של מחמוד אל-מבחוח (צילום: עאבד רהים חטיב)

לסמוך על המוח היהודי

השלכות חיסולו של מחמוד אל-מבחוח נותרות בכותרות הראשיות גם בעיתוני הבוקר הזה. לאחר התדהמה והלעג, מגיע תורו של "משבר דיפלומטי". "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ" מדווחים בכותרת הראשית כי שגרירי ישראל בבריטניה ואירלנד זומנו לשיחות בירור על רקע זיוף דרכוני המדינות האלו לצורך מבצע החיסול. יש מי שכותב בכותרת המשנה לראשית כי המבצע "ממשיך להסתבך, והופך לתקרית בינלאומית"; יש מי שמזהיר בכותרת המשנה לראשית כי היחסים בין ישראל לבריטניה "ייכנסו להקפאה עמוקה"; ויש מי שבוחר בגישה שונה.

כבר קרו מקרים כאלה [נטילת זהות תושבי ישראל לצורך פעולות חיסול] בעבר, גם עם תושבים זרים בארצות חוץ, והסיפורים הללו ירדו מהכותרות בדרך כלל בתוך יום-יומיים, מרגיע איתן הבר במאמר המתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות", מאמר שכולו הצדעה לממסד ואמונה מוחלטת בשליחיו. "באשר לאי-נעימות עם ממשלות", מוסיף הבר, "תנוח דעתנו. הן אמרו מה שאמרו אתמול, וכנראה לא יוסיפו. הן יודעות למה".

לגבי כל יתר העיתונים בישראל, בריטניה ואירלנד, ניאלץ להמתין עוד יום-יומיים כדי לראות אם סיפור אחר אכן יתפוס את מקום זיופי הדרכונים וחיסולו של אל-מבחוח. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הנבואה של הבר מגשימה את עצמה כבר הבוקר, וזאת בעזרתו האדיבה של הבר עצמו. במקום כותרת ראשית על זיוף זהותם של תושבי ישראל או שיחות הבירור שיזמו הממשלות הזרות, מופיע המאמר של הבר בראש עמוד השער של העיתון, כשכותרתו מכריזה "מבחן התוצאה". התוצאה שלפיה יש לבחון אם המבצע נחל הצלחה או כישלון, על-פי הבר, היא עצם מותו של אל-מבחוח ולא, נניח, ההשלכות של מותו על יחסי ממשלת ישראל עם ממשלות זרות שדרכוניהן זויפו או ההשפעה שתהיה למותו על הארגון שבו פעל.

לאורך כל מאמרו יוצא הבר להגנתם של המוסד והעומד בראשו. "זה לא מחדל, זה הישג מרשים", קוראת כותרת המשנה מעל גוף הטקסט, ומסבירה: "האויב המר מחמוד מבחוח חוסל, ואיש ממבצעי המשימה לא נתפס". במאמר מסביר הבר כי "הפשלה אינה כה גדולה, והשמחה הגדולה, הלא היא השמחה לאיד, מיותרת לחלוטין. אני שמח הרבה יותר מכך שנפטרנו מאויב קשה ואכזרי, האדון מבחוח, שבמשך הרבה שנים חיפשנו את ראשו עד שנדם".

אחת לאחת מעלה הבר טענות ביקורתיות שהושמעו מאז נחשפו מבצעי החיסול, ומבטלן. האם היה כדאי להסתבך דיפלומטית עם מדינות זרות בעבור חיסולו של מבחוח? מבחינת הבר התשובה חיובית. הוא מזכיר את האמירה "אין אנשים שאין להם תחליף" רק כדי לשלול אותה. "אין זה נכון במקרה של מבחוח", מסביר הבר. מדוע אין זה נכון? מדוע אין לאיש תחליף? משום שהוא היה, על-פי הבר, "הרוח החיה, מאכער גדול בעולם הטרוריסטי, האיש שידו בכל ויד כל לא בו".

ב"מעריב" מופיעה ידיעה תחת הכותרת: "עיתון בריטי: המבצע 'שרף' שליש מכידון" (כידון – יחידת העילית של המוסד). הבר מסרב להתרגש מהמחיר. "כבר נחשפו חוליות של המוסד בעבר [...] ושום דבר לא קרה. הסוכנים עברו מתפקידי לחימה לתפקידי מטה, ובמקומם באו חדשים". ב"הארץ" מדווחים ג'קי חורי ואבי יששכרוף, בעקבות סוכנות הידיעות מען, כי "דובאי מחזיקה בטביעות רשתית העין של המבוקשים ובכוונתה להפיץ אותן ברחבי העולם באמצעות האינטרפול". את הבר זה לא מטריד. "נכון שמלאכת הזיהוי תהיה קלה יותר אם יונהגו אמצעי זיהוי ביומטריים", הוא כותב, "אבל אם לסמוך על 'המוח היהודי', גם לצרה הזו יימצא פתרון".

על הפרשנים הקובעים כי מדובר במחדל רציני של המוסד כותב הבר כי יש להם "חשבונות זרים ומוזרים" עם "הרודפים מבין אנשי הדממה". את טורו הוא מסיים בברכה "ינוח האדון מבחוח על משכבו, ואנחנו נאמר שלום ותודה לאנשי הסוד והחידה".

לתהייה אחת לא מתייחס הבר במאמרו – האם ראוי בכלל שמדינה, המתיימרת להיות מדינת חוק דמוקרטית, תפעיל יחידת חיסול בינלאומית? תהייה זו עולה בעמוד המאמרים של "הארץ", שם קובל גדעון לוי: "הוויכוח היחידי המתפתח אחרי דובאי הוא רק סביב הפשלה, היתה או לא היתה. אבל הפשלה הגדולה באמת היא שהחיסולים הפכו מזמן לנשק לגיטימי, בלי ספקות, בלי שאלות, אפילו בלי לקרוא לילד בשמו – הוצאה להורג". לדעת לוי, אפשר "להסכים לכך שאל-מבחוח היה בן מוות. אפשר גם להבין את יצר הנקם והענישה ואת הצורך להילחם בהברחות הנשק לעזה. [...] אבל אחרי שאל-מבחוח נהרג באמצעות כרית, נותרנו במדינה שלא רק מחסלים מטעמה, אפילו לא מעלים בה כל שאלה בעקבות זאת".

הבר, כאמור, לא מסביר במאמרו מדוע יש צורך למדינת חוק להפעיל יחידת הוצאה להורג. כיוון שלא מעלים במדינה שלו כל שאלה מהסוג הזה, מובן מאליו כי אין צורך לענות עליה. גם זו דרך למנוע מהסוגיה העקרונית להגיע לדיון ציבורי.

לא רק הבר מתעלם מהשאלה הזו. זאב סגל, הפרשן המשפטי של "הארץ", מפרסם הבוקר טור בעקבות מבצע החיסול. אף הוא לא נדרש לסוגיה המשפטית של הפעלת יחידת חיסול. טורו מוקדש להיבטים המשפטיים של זיוף הדרכונים. בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות", מפרסם טור משלו המתייחס גם הוא לזיוף הדרכונים ולא לעצם קיומה של יחידת חיסול.

מגבלות התחקיר העיתונאי המעמיק

ליאת עזר, כתבת "ישראל היום" לענייני חינוך, מדווחת הבוקר כי לטענת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שאלות הנוגעות לאלימות מינית הושמטו משאלוני מחקר שהועברו לבתי-ספר ממלכתיים-דתיים. "ההסבר היה שזה עלול להביא רעיונות לילדים", מצוטט מנחה המחקר, ד"ר תום גומפל.

ההתעלמות מהמציאות וההשתקה, כביכול מתוך רצון להגן על הקהילה, עולות גם בפרשת הרב מוטי אלון, שבה החליט לפני כשלוש שנים פורום תקנה לטפל בלא פרסום פומבי, מתוך תקווה שהרב ילמד את הלקח ויימנע מלחזור על המעשים המיוחסים לו. "מי שחושב שצריך היה מהרגע הראשון לנהל תחקיר פתוח של המשטרה והפרקליטות לא מבין עד כמה השבר הזה הוא גדול", טוען יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות". "איש מהמחנה שאליו [הרב אלון] משתייך לא היה מאמין לתחקיר עיתונאי מעמיק, לעוד הדלפה משטרתית על עבירה מהסוג הזה".

מבחר ציטוטים "מתוך פורומים באינטרנט" המלווים את הדיווח על הפרשה ב"ידיעות אחרונות" מדגימים את מה שמוגדר בעיתון כ"הלם בציבור הדתי". הנדל מסביר בטורו כי רוב חובשי הכיפה הסרוגה משלימים כעת עם המציאות לאור העובדה שההאשמות יצאו לא מהעיתונות החילונית, אלא מטעם פורום תקנה. אך כרגיל במקרים של האשמות כלפי מנהיג דת כריזמטי, קיים גם הגרעין הקשה, שנאמנותו רק מתחזקת כתוצאה מההאשמות. הבוקר מתפרסמים דיווחים כי אחד מחברי פורום תקנה קיבל איומים.

החרא צף

בעיתון "הארץ" מצמידים לדיווח על הרב אלון דיווח על ההאשמות כי יצחק לאור, הכותב באופן קבוע מאמרים פובליציסטיים לעיתון ורשימות ביקורת למוסף "תרבות וספרות", הטריד מינית נשים במשך שנים. בידיעה מאת ליאל קייזר מסוכמות העדויות שנכללו בתחקיר ששודר אמש בתוכנית "המקור" של ערוץ 10. הידיעה עושה הנחה מסוימת לעובד הקבוע של העיתון. ההאשמה באונס אינה מופיעה בכותרתה או בכותרת המשנה, אלא רק בגוף הטקסט. שטח נרחב מוקדש לתגובת עורכי-דינו של לאור והגופים שבהם הועסק בשנים האחרונות, כולל עיתון "הארץ". יחד עם זאת, ההנחה קטנה למדי. הידיעה אינה מוצנעת (הפרסום, בגודל ראוי, מופיע בראש עמ' 5 של העיתון), ועיקר החשדות כלול בה, גם כמה מן המעשים שבוצעו כביכול בדסק החדשות של העיתון.

סביר להניח כי עיתון אחר שהיה נקלע למצב דומה היה מנסה להתעלם מהפרשה לחלוטין, להצניע אותה מאוד, או יוצא דווקא בקמפיין הגנתי נלהב. עיתון "הארץ", המתהדר בסטנדרטים מקצועיים גבוהים, לא יכול להרשות זאת לעצמו. אך דווקא בשל הסטנדרטים הגבוהים, הביקורת על התנהלות העיתון בפרשה זו חריפה. בטור ביקורת הטלוויזיה היומי מתייחס לכך אלון עידן. "כיצד יכולים מעוזי נאורות, כגון סם שפיגל ו'הארץ', להעסיק אדם כה חשוך במעשיו", מסכם עידן את השאלה שבפי כל, ומסביר כי "במציאות, 'שמאלנות' אינה ערובה לטוהר מידות, כמו שכתיבת שירים אינה סותרת פוטנציאל להטרדות מיניות [...] חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות".

חארות, כמובן, יש למכביר. אבל עידן עושה לעצמו (ולעיתון) עבודה קלה. השאלה שעולה בהקשרו של "הארץ" אינה כיצד ייתכן שנתגלתה חתיכת חרא בארגון המטיף לערכים הומאניים, אלא כיצד ייתכן שחרא שכזה, לאחר שהתגלה, לא הועף מהארגון בתוך זמן קצר. מצד אחר, אם יעיפו מכלי התקשורת את כל הבכירים שמשפילים את העובדים הזוטרים באופן קבוע כחלק משעשועי האגו שלהם, את כל הגברים השוביניסטים שמעירים הערות מיניות בוטות לנשים שעובדות לצדן, את כל העורכים מהדרגים הגבוהים שמקיימים יחסים רומנטיים עם צעירות המועסקות במערכת – לא יוותר מי שידווח לציבור על מקרים של תקיפה מינית ואונס.

האג"ח יוחזר. מה עם התנאים הסוציאליים?

ב"גלובס" התפרסמה אתמול ידיעה מאת עירית אבישר, אביב לוי ורון שטיין, שכותרתה: "קרנות המנוף ייתנו להכשרת-היישוב לתמוך בתשלום אג"ח 'מעריב'". החדשות הטובות, מבחינת "מעריב", הן שבשל כך תוכל כנראה החברה לשלם בעוד כשבועיים למחזיקי אגרות החוב שלה כ-30 מיליון שקל, חרף העובדה ש"נכון לסוף הרבעון השלישי היו בקופת החברה 2.1 מיליון שקל בלבד". החדשות הטובות פחות הן כי בעתיד לא תוכל הכשרת-היישוב להזרים עוד מיליונים רבים לחברת-הבת "מעריב". "גם לאחר תשלום האג"ח", מזכירים הכותבים, "יישארו ל'מעריב' לא מעט חובות. נכון לסוף ספטמבר 2009 עמד סך חובותיה לבנקים על 166 מיליון שקל, נוסף לחובות לחברה-האם בסך של 28.9 מיליון שקל".

בהמשך הידיעה מפורטים כמה ממהלכי הקיצוץ שעברו על "מעריב" בתקופה האחרונה. הוצאות השכר, כך מדווח, ירדו בשנה האחרונה ב-39 מיליון שקל, כ-16%. התוצאה המרשימה הזו (מבחינת רואי-החשבון, לא מקבלי השכר) התאפשרה הודות לירידה של 18% במספר העובדים, אבל גם הודות למעבר של עובדים רבים מהעסקה במשכורת קבועה, עם תנאים סוציאליים, לתשלום על-פי שעות בלבד.

"אם בדצמבר 2007 הועסקו 1,143 עובדי קבוצת "מעריב" במשכורת קבועה, הרי שבספטמבר 2009 ישנם רק 343 עובדים כאלה. ואם בסוף שנת 2007 רק 57% היו עובדים לפי שעות, הרי שבסוף ספטמבר חלקם מתוך סך העובדים כבר הגיע ל-84%", נכתב בידיעה. עוד מצוין כי שכרה של מנכ"ל "מעריב", אווה מדזיבוז', עומד על 60 אלף שקל בחצי הראשונה לכהונתה בתפקיד. "החל מאפריל הקרוב יועלה שכרה החודשי של מדזיבוז' ב-16.5% ל-70 אלף שקל, וזאת נוסף לתנאים הסוציאליים, שווי שימוש ברכב והחזר הוצאות להם היא זכאית".

ענייני תקשורת

בשער "כלכליסט" מתפרסם הבוקר טור מאת יואל אסתרון וגלית חמי, המו"ל והעורכת של העיתון, לרגל מלאת שנתיים להוצאת הגיליון הראשון. "בגיליון מס' 1 של 'כלכליסט', ב-18 בפברואר 2008, היום לפני שנתיים, הבטחנו לחבר את ישראל לכלכלה", מזכירים ראשי העיתון ומגדירים את העיקרון המוביל אותם: "התוכן הוא המלך. והמלך חייב להיות חכם ופשוט, נגיש וידידותי [...] הבטחנו להביא לכם תועלת ממשית בעיתון מאיר עיניים, ועשינו כמיטב יכולתנו לא לאכזב אתכם". טורי סיכום שכאלה נפוצים בעיתונות. פחות נפוצים מיזמים כמו זה שמתפרסם הבוקר בעמודים 21–30 ב"כלכליסט". העיתון מקדיש עשרה עמודים למפגן כוח עצמי, המלקט את מיטב התוצרת מתריסר החודשים שחלפו מאז חגיגות השנה לעיתון הכלכלי.

נורית רוט מדווחת ב"דה-מרקר" כי השופט בדימוס אליהו וינוגרד קבע אתמול כי עיתון "הארץ" יוכל למכור את מניותיו בחברת וואלה בלא אישור מבזק-בינלאומי, המחזיקה אף היא במניות החברה.

במדור הרכילת של ליאורה גולדנברג-שטרן במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווח כי סולימן א-שאפעי, הכתב המפוטר של חדשות ערוץ 2, מנהל מגעים עם חברת החדשות של ערוץ 10.

במלאת חמש שנים למותו של דודו גבע, מבחר מיצירותיו מתפרסמות מחדש בין עמודי עיתון "העיר".