ראש המוסד, מאיר דגן (צילום: אוליביה פיטוסי)
יום מפתיע היה אתמול, ולכן למרות מזג האוויר הקיצי והרגוע שנחת עלינו באמצע פברואר, שערי העיתונים מדווחים על סערות ועל רעידות אדמה. ההפתעה הראשונה היא חשיפת חוליית החיסול שרצחה את בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח, על-ידי לא פחות מאשר משטרת דובאי (פרס הכותרת הולך לאמיר אורן על "פוטו רצח"). ההפתעה השנייה היא הודעתה של גליה מאור על פרישתה מהמירוץ לתפקיד יו"ר בנק לאומי.
שתי ההפתעות האחרות, או לפחות אחת מהן, מעניינות את הציבור, מן הסתם, הרבה יותר מהראשונות, והן קשורות לסטיות ופשעים מיניים. הראשונה היא חשיפת ערוץ 10 כי נגד המשורר, הסופר והמבקר, איש השמאל הקיצוני יצחק לאור, יש חשדות לכאורה להטרדה מינית מדרגות חומרה שונות. השנייה, המהדהדת פי כמה, היא האשמה בדבר התנהגות מינית בעייתית לכאורה, כנראה הטרדה מינית על רקע הומוסקסואלי, מצד הרב מוטי אלון, מי שנחשב עד כה לאחד הרבנים הנערצים בציונות הדתית ואהוד גם על חילונים רבים.
העיתונאים המשקפופרים
שערי העיתונים היום נראים כמו פרסומת למשקפיים. על כולם מתנוססות 11 תמונות פספורט של אנשים ששמונה מתוכם עוטים משקפיים עבי-מסגרת ובעלי נוכחות. לבד מ"ידיעות אחרונות", היחיד שמפרסם גילויים חדשים בפרשת הרב מוטי אלון, שמונת הממושקפים וחבריהם זוכים לכותרת הראשית בכל העיתונים.
"משטרת דובאי פירסמה את תמונות חברי החוליה שהתנקשה בבכיר החמאס אל-מבחוח", מדווחת כותרת "הארץ". שלושת הטבלואידים מפרסמים כולם כותרת זהה (כן, "המחסלים", נו מה). הצילומים שהציגה משטרת דובאי שאובים מהמוני מצלמות הפזורות בעיר ומתעדים את פעילותם של החשודים בחיסול, צעד אחרי צעד במשך כמה ימים (ומוכיחים אחת ולתמיד שנסיכות המפרץ הזו היא סט של תוכנית ריאליטי).
ב"ישראל היום" ההתרגשות עולה על גדותיה. "כזה דבר עוד לא ראינו", קובעת כותרת הגג. כותרת המשנה פותחת במלים "כמו בסרט הוליוודי", וטורו של יואב לימור, שתמציתו מודפסת על השער, נפתח במלים: "זה היה מדהים, מרתק, מפחיד". "ברור שחברי החוליה הביאו בחשבון קיומן של מצלמות אבטחה בתוך המלון [...] לא בטוח שמי שהורה על החיסול הביא בחשבון את הנחישות ואת העיקשות של משטרת דובאי. התחקיר כולל הרבה יותר מבדיקה אקראית על סרטי מצלמות המעקב. יש כאן הצלבת מידע ומאמץ עצום של איסוף נתוני מצלמות ונתוני תקשורת מכל רחבי העיר", כותב רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות".
מדוע מרושתת דובאי במספר כזה של מצלמות אבטחה? "בעקבות שני חיסולים שתפסו כותרות בינלאומיות: זמרת הפופ הלבנונית סוזן תמים, שנרצחה בקיץ 2008, ומנהיג המורדים הצ'צ'נים סולים ימייב, שחוסל לפני שישה חודשים", כותבת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". העיתונים מדווחים כי מפקד משטרת דובאי, קולונל דאחי חלפאן, נזף בחמאס על שמבחוח נכנס לדובאי בלי להודיע ועם דרכון מזויף, "סיבך את דובאי והפר את ריבונותה".
העיתונים מופתעים לא רק ממקצועיותה של משטרת דובאי, אלא מכך שסוכני המוסד ("החשודים כסוכני מוסד", על-פי אחד העיתונים) אינם תואמים את הפנטזיות הרומנטיות שלהם. לפי לימור, "זה מה שמדהים בעסק הזה. תסתכלו על התמונות [...] מישהו מהם נראה לכם כמו רוצח מקצועי? מקסימום כמה פקידי בנק, חבורה של אנשי עסקים מדרג בינוני, מרצים באקדמיה ובחורה אחת שיכלה להיות מתנדבת בקיבוץ". "מתברר שכל המחסלים האימתניים, הזרוע הארוכה של מדינת ישראל, הם בסך-הכל חבורה של משקפופרים", כותב ברגמן.
יש משהו מדאיג בהתבטאויות האלה ואחרות המופיעות היום בעיתונים העבריים, בהתרגשות הזו מפאות ושפמים מזויפים ובאכזבה המפעפעת מ"רגילותם" של ה"מחסלים". התחושה כאילו עיתונאינו הם חבורת משקפופרים שטופי הורמונים שראו פחות מדי "סרטים הוליוודיים" אינה נעימה. לא נעימה גם הזילות והסחבקיות של העיתונאים המדווחים ודנים בעניינים של חיסולים ורציחות. לא נעימה לכן גם הכותרת ב"מעריב" (ששתי כפולות העמודים שהוא מקדיש לנושא נראות כאילו הורכבו בחיפזון באישון ליל), הקוראת: "שחר פאר מציגה: חיסול ממוקד בטורניר טניס".
בעוד ברגמן מבהיר שהוא מתבדח, הבהרה כזו אינה מצורפת לאינפוגרפיקה המעטרת את כפולת העמודים המוקדשת לסיפור ב"ידיעות אחרונות", ובה נראים "המחסלים" כשלצד כל אחד מהם כיתוב המסביר כיצד הסתווה. הנה למשל ג'ונתן לואיס גרהאם מבריטניה. האמצעי שלו: "לא נראה אנגלי". גאוני. גם מה שכותבים שאר העיתונאים המומחים לענייני סוד וסתר מעורר גיחוך. יוסי מלמן כותב טור פרשנות תחת הכותרת "שיטות הפעולה מזכירות את הפעולות של המוסד".
הכיצד? "המחסלים" דאגו לטוס בטיסות שונות, ללון בבתי-מלון שונים, לשוחח בקווים קשים לאיכון ולהסתוות. אלו הן, אם כן, שיטות הפעולה של המוסד. זאת בניגוד לשיטות פעולה של ארגוני ביון אחרים, שעובדיהם נוהגים להגיע למשימות חיסול בטיול מאורגן, כשהם לובשים חולצות עם הכיתוב "צוות חיסול 1".
האם מדובר באמת בסוכני מוסד? לפי הבולטות שמעניקים העיתונים לסיפור, נראה שברור להם כי אכן כך. אבל משטרת דובאי דווקא לא הפנתה אצבע מאשימה כזו. "אני לא מוציא את האפשרות הזאת מהתרחישים שלנו", מצוטט חלפאן, "אבל לפי שעה אנחנו מתייחסים אליהם כאל שכירי חרב". לפי חלפאן, הדרכונים של ה-11, ממדינות שונות באירופה, אינם מזויפים. עוד נכתב בעיתונים כי נעצרו שני פלסטינים, אחד מהם בכיר ברשות, שכנראה הוסגרו לדובאי מירדן בחשד שהיו מעורבים בחיסול. לפי מלמן, מעצרים אלה הם "נקודה התורפה היחידה שעלולה להוביל לכיוונו של הארגון שעמד מאחורי הביצוע".
אלון ולאור
כאמור, שתי שערוריות מין נחשפו אתמול בחדשות בטלוויזיה ובאינטרנט. השונות בבולטות של כל אחת מהן בעיתונים היום – בולטת בפני עצמה. בעוד הפרשה שהרב מוטי אלון עומד במרכזה תופסת את הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות", ומופיעה באופן בולט על שערי "מעריב" ו"ישראל היום" וגם על שער "הארץ", הרי שהפרשה הלכאורה חמורה יותר, שהאנטי-גיבור שלה הוא יצחק לאור, לא מגיעה לשער של אף עיתון, ומוצנעת גם בעמודים הפנימיים, אם בכלל.
מדוע זה כך? האם משום שמוטי אלון שייך למגזר שהתקשורת לא אוהדת (דתי, רב, ואם כך בטח ימני ומתנחל), ולאור שייך למגזר שהתקשורת אוהבת לכאורה לחבק (שמאלני, יפה נפש, משורר)? בחירת הכותרות באתר נענע10 של ערוץ 10, שמהדורת החדשות שלו דיווחה על פרשת אלון ותוכנית התחקירים שלו "המקור" היא שחשפה את פרשת לאור (בתחקיר שטרם שודר במלואו), יכולה להעיד כי אכן כך: "שערוריית מין בציונות הדתית" מול "סערה בעולם הרוח".
אבל ההסבר האמיתי הוא כנראה הפוך: יצחק לאור הוא אמנם עורכו של כתב-עת נחשב ("מטעם") ומבקר, משורר וסופר מוערך – אלא שהחשיבות וההערכה הזו היו נחלתם של חוגים מצומצמים. הרב מוטי אלון היה לעומתו אדמו"ר של ממש, שבמסגרת תפקידיו כאיש חינוך נותן שיעורים, כותב ספרים ואף מנחה תוכנית פרשת שבוע בטלוויזיה, הגיע לעשרות ומאות אלפי אנשים. לכן נפילתו של מי שהוא אחרי הכל אלמוני למדי מעניינת את העיתונים פחות מנפילתו של מי שדמותו ידועה ופופולרית.
מובן שמתווספת לכך העובדה הבנאלית שפרשת אלון נחשפה על-ידי גורם חיצוני, וכל כלי התקשורת התנפלו עליה במקביל, בעוד פרשת לאור נחשפה על-ידי כלי תקשורת מסוים, ובכך נקלעה לסבך השיקולים הזרים שסביב ידיעות מעקב בכלי תקשורת מתחרים.
מה הם פרטי האירוע? פורום "תקנה", שבו חברים רבנים חשובים לצד אישי ציבור ואקדמיה דתיים, פירסם אתמול הודעה מרעישה, שלפיה היעלמותו המפתיעה של הרב אלון מהחיים הציבוריים לפני שנים אחדות היתה בעקבות אולטימטום שהציגו לו, אחרי שהובאו אליהם ראיות כי הרב עשה דברים "נגד הקדושה והמוסר". כעת, נכתב בהודעה, משעבר הרב על תנאי האולטימטום וחזר "לייעץ ביחידנות", הפעיל הפורום את הסנקציה ופירסם את העניין.
השאלה המעניינת ביותר העולה מן הסיפור היא – האם בישראל של המאה ה-21 פועל גוף המטיל סנקציות על אנשים ופועל במקום שלטון החוק? על-פי הפרסומים בעיתונים היום, חברי הפורום התייעצו קודם לנקיטת פעולה כלשהי עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ועם עוזרו, ומאחר שהמתלונן או המתלוננים על מעשיו של הרב לא הסכימו להגיש תלונה במשטרה, הסכים היועץ לדרך הפעולה של הפורום. עדיין נותרו שאלות רבות פתוחות בסוגיה זו, והעיתונאים, יש לקוות, יבררו אותן עד תום בימים הקרובים.
במה בדיוק מואשם הרב אלון? מהודעת הפורום לא ברור כלל מה הם המעשים. אחד מחברי הפורום אומר לכתבי "הארץ" חיים לוינסון ויאיר אטינגר כי "אנחנו לא עוסקים בטהרת המחנה", אלא מדובר במעשים של ניצול מרות כלפי אחרים. גם ב"ידיעות אחרונות" אין עוסקים בטהרת המחנה. הכותרת הראשית היא "הרב ביקש שאתפשט. רעדתי", זאת תחת כותרת הגג "צעיר מספר ל'ידיעות אחרונות' על הטרדה מינית". כותרת עמ' 4 היא "הרב אמר לי להוריד תחתונים". אלו כותרות מהסוג שלמקראן אפשר לשמוע את רחש הלשון העוברת בליקוק על שפתיו של העורך. טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" על פגישת הפורום עם מזוז וכותבת כי מדובר בשתי מתלוננים שונים. ניסן שטראוכלר מביא "מונולוג" של אחד מהם, בעילום שם.
מה אומר אלון? הוא מכחיש מכל מכל, טוען כי מדובר בתלונה אחת של תלמיד "לא יציב בנפשו". מדוע, אם כן, הסכים לצאת לגלות ולפרוש מכל תפקידיו הציבוריים? זו היתה טעות, היא התשובה הלא משכנעת. תמונתו של אלון עם תלמידיו, אתמול בביתו, כשהם נראים שמחים ועולצים, היא התמונה המובילה של הסיקור בכמה מהעיתונים.
לאן נעלם יצחק
גם החשדות כלפי לאור מעורפלים, אולם הם חמורים, לכאורה כמובן, מאלה המוטחים באלון. לפי נסלי ברדה, מי שתיחקרה את העניין עבור תוכנית "המקור" בערוץ 10, מדובר ב"ארבע עדויות לפחות המתחילות בהטרדה מינית מילולית ומגיעות עד דברים בדרגת חומרה גבוהה הרבה יותר". לאור מכחיש את כל הטענות ואומר כי מדובר ב"רדיפה" וב"לינץ'", ופרקליטיו "מזכירים כי לא הוגשו תלונות במשטרה".
למרות העניין לציבור שבידיעה על החשדות לפשעי מין מצד יצחק לאור, ואפילו למרות הפיקנטיות והסנסציה שבידיעות על חשדות לעבירות מין של משורר ואיש שמאל ידוע, העניין זוכה רק לידיעות קצרות ב"ישראל היום" וב"מעריב", הצמודות לסיקור הנרחב מאוד על פרשת אלון.
לפי הפרסומים, התלונות כלפי לאור הן על אירועים שהתרחשו במהלך עשרים השנים האחרונות, והיו ידועות עד כדי כך שעלו לו באובדן, פעם אחר פעם, של מקומות עבודה במוסדות שונים. אם הדברים אכן כך, עולה השאלה המטרידה: מדוע המשיך עיתון "הארץ" להעסיק את לאור ככותב וכמבקר במוסף "תרבות וספרות" ובמוסף "ספרים"? יותר מכך, לפי הידיעה ב"ישראל היום", כמה מהמעשים נעשו במסגרת עבודתו של לאור ב"הארץ" כלפי נשים שעבדו איתו.
עיתון "הארץ" נקט קו חריף ובלתי מתפשר בענייני פשעים מיניים. כך למשל אחד ממאמרי המערכת שהוקדשו לפרשת קצב הכריז בפתוס כי "ההחלטה הדרמטית והאמיצה של מזוז [להגיש כתב אישום נגד קצב] צריכה לשמש לחברה הישראלית כולה הזדמנות לעצור ולבחון את יחסה לנשים. העבירות שבהן נחשד קצב אינן מקרה פרטי וחד-פעמי, הן צמחו על קרקע שאיפשרה אותן ויש להן הקשר חברתי רחב הרבה יותר; אי-אפשר עוד להתעלם ממנו ולהדחיקו".
האם ההדחקה הגיעה גם ל"הארץ" עצמו? אולי כן, ואולי ב"הארץ" לא שמעו על החשדות נגד לאור. אולי. מה שבטוח הוא כי אין היום ב"הארץ", לא בקונטרס החדשות, לא במוסף "גלריה", לא ב"חלק ב'" ולא ב"דה-מרקר", זכר לחשדות נגד לאור.
גם ב"ידיעות אחרונות" אין זכר לפרשה. אפשר לנחש כי במקרה זה מדובר בסיבה מהסוג האינפנטילי ביותר: "ידיעות אחרונות" נמצא בריב עם רביב דרוקר ועפר שלח, מגישי "המקור", שבה נחשפת הפרשה.
ונקנח בציטוט של לאור, מתוך ראיון שנתן בזמנו ל"כל העיר": "משהו כנראה קורה לאנשים במוסד האקדמי. בכניסה, כמו שמפקידים בגדים, הם מפקידים את הליבידו. אתה נכנס: 'יש לך נשק עליך? יש לך ליבידו? תפקיד אותו בבקשה'".
פוס
זו היתה אמורה להיות סאגה שתעסיק את הכלכלונים זמן ארוך הרבה יותר, אבל הנה פתאום גיבורת הפרשה נענתה למה שביקשו ממנה חלק גדול מהפרשנים, והם נותרו עם סיפור, חצי סיפור. גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי, הודיעה על פרישתה מהתמודדות על תפקיד יו"ר הבנק – ועוד עשתה זאת בבלוג ("כבר לא צריך מסיבת עיתונאים" היא כותרת טור הפרשנות של איילה צורף ב"דה-מרקר"). "פעלתי כדין ובאופן שקוף", היא כתבה שם, "לא במחשכים עשיתי זאת, לא במסתור, לא בדרכי עורמה".
מי עשה במחשכים ובעורמה? לפי "כלכליסט", מדובר במתמודדים אחרים על התפקיד, מטעם המדינה, המחזיקה במניות הבנק. "הודעת הפרישה של גליה מאור מהמירוץ לראשות בנק לאומי סוללת את דרכם של מקורבי הפוליטיקאים לתפקיד. המועמד המוביל הוא משה טרי. איתן רף: 'הקמפיין שנוהל נגד מאור אינו ראוי'", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון.
מו"ל העיתון יואל אסתרון והעורכת הראשית שלו גלית חמי משנסים מותניהם וכותבים שניהם טורים על ההתפטרות ועל השלכותיה. "המעורבות הפוליטית-אינטרסנטית הזו חייבת להדאיג אותנו יותר מהשאלות המשפטיות והפרוצדורליות הנוקדניות שהוארו בזרקורים", כותב אסתרון, ומאשים את שר האוצר שטייניץ ואת שר האוצר השני, נתניהו, כי הם בחשו בקלחת נגד מאור כדי לקדם מועמדים מטעמם.
מי המועמדים? ב"כלכליסט" מונים שמונה ומחלקים אותם לשלוש קבוצות: "המפתיעים" (דוד ברודט, אריה מינטקביץ' ואברהם ביגר), "המקורבים" (אורי יוגב, משה טרי ואיזי תפוחי) ו"העצמאים" (אהוד שפירא וויקטור מדינה). עוד מדווחים העיתונים כי גם דוד קליין, שאת מועמדותו קידם בעל המניות שלמה אליהו במה שיצר סערה בפני עצמה, לא יוכל להתמודד לתפקיד על-פי עמדת רשות ניירות ערך (זו גם הכותרת הראשית של "עסקים").
מה עשה כאן מאלן?
מדוע ביקר כאן יו"ר המטות המשולבים האדמירל מייקל מאלן? לפי הדיווחים אתמול, ביקורו נועד לבשר לישראל כי ארה"ב מתכוונת לנקוט צעדים חריפים נגד איראן ולהרתיע את הממשלה בירושלים מתקיפה צבאית באיראן. לפי הדיווחים היום בעיתונים, הביקור התמקד, בעצם, בעיקר במטרה השנייה.
"האמריקאים לא סומכים עלינו", מספרת כותרת מאמרו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "אזהרה ידידותית" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", הדן בנושא זה בדיוק וקורא לישראל לשעות לאזהרה ולא לתקוף את איראן. הקריקטורה בעמוד הדעות של העיתון (עמוס בידרמן) מציירת את נתניהו וברק משחקים משחקי מלחמה כשג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב העתיד לבקר כאן בשבוע הבא, רץ מזיע לעצור אותם.
בעמ' 8 של "הארץ" מדווחת נטשה מוזגוביה כי "רשת CBS חשפה שציוד מתקדם מתוצרת ארה"ב עושה את דרכו לאיראן". הידיעה שלה נפתחת במשפט "שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון מגבירה את הלחץ המילולי על איראן".
עוד הצעה אחרונה
אחת הכותרות היום על שער "הארץ" קוראת: "נתניהו במסר עקיף לחמאס: 'לא תהיה הצעה טובה יותר בנושא שליט'". מי שתיווך את המסר, לפי ברק רביד, הוא נשיא רוסיה דמיטרי מדוודב, שאיתו נפגש אתמול נתניהו במוסקבה. עוד לפי רביד, הרוסים מסרו לישראל כי לא יוציאו לפועל, בשלב זה, עסקה למכירת טילים נגד מטוסים לאיראן.
ענייני תקשורת
"הארץ" מדווח על השער כי עידן עופר (מ"משפחת עופר") מחק את תביעת הדיבה שהגיש נגד העיתונאי מיקי רוזנטל בגין סרטו "שיטת השקשוקה". דיווח כזה לא נמצא ב"ידיעות אחרונות".
בעמ' 7 של "הארץ" מדווח כי אילנה דיין הגישה לבית-המשפט העליון את ערעורה על פסק הדין נגדה בפרשת סרן ר'.
בחלק ב' של "הארץ" מדווח על חילופי התבטאויות קשים בין שדרני הרדיו גבי גזית ואריה גולן.