עו"ד אורי קורב, סגן הפרקליט המחוזי ירושלים, יוצא מפגישה עם פרקליט המדינה משה לדור, אתמול (צילום: מרים אלסטר)

אין ערוד ממית

"לא ניגוד עניינים ולא אבק של ניגוד עניינים", היתה אתמול תגובת דוברות משרד המשפטים לשאלת "הארץ". העיתון תהה על התבטאויותיו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בעניין הפרקליט אורי קורב. וינשטיין היה פרקליטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עד שמונה ליועץ לפני כשבועיים בלבד, ולכן התחייב שלא להיות מעורב בטיפול בתיק אולמרט, הנידון כעת בבית-המשפט. אולמרט, כזכור, מואשם בעבירות פליליות שונות. אורי קורב הוא סגן פרקליט מחוז ירושלים, האחראי הישיר על תיק התביעה נגד אולמרט. ביום שישי האחרון פירסם "ידיעות אחרונות" בהבלטה עצומה התבטאויות של קורב בגנות שופטים ("שופטים חמורים") מתוך הקלטות שיעורים שלימד במכללת שערי-משפט.

"וינשטיין הגיב על דברי קורב באמירה ש'הפרקליטות לא תשלים עם כל פגיעה שהיא במערכת המשפט'. זו אמירה צפויה ומובנת מאליה מטעמו של ראש הפרקליטות", כותב ב"גלובס" מתי גולן. "אבל וינשטיין לא הסתפק בכך. הוא כתב לביניש כי הורה לפרקליט המדינה לבדוק את נכונות הדברים, וכאן, במשפט הבא, מתחילה הבעיה: 'להסיק – אם יהיה צורך בכך – את המסקנות הנדרשות'; וינשטיין גם הדגיש את 'הצורך בהוצאת מסר חד-משמעי נגד כל פגיעה בשופטי ישראל'. [...] וינשטיין אמנם לא אמר ללדור כיצד לנהוג, אבל כאשר הוא מתבטא במונחים של 'מסקנות נדרשות', ובעיקר 'מסר חד-משמעי', די ברור שהוא מבקש שהענישה תהיה לא מידתית, אלא דוגמתית, מלשון דוגמה. ענישה כזאת משחקת לידי אולמרט ופרקליטיו".

האם יש משהו בהתפלפלות הזו? לא בטוח, גם גולן עצמו מסייג מאוד את הדברים. אבל הרוח הזו, של חשדות, מניפולציות וניגודי עניינים שורה על העיתונים ביתר שאת בחודשים האחרונים, ומנשבת בהם גם היום. ודוק – לא רק ספינים של המסוקרים, אלא גם תככיהם של העיתונים עצמם.

(לא רק העיתונים, כמובן. אי-אפשר היה שלא להתפעל ממופע האימים של "אולפן שישי" של ערוץ 2 ביום שישי האחרון: המגיש יאיר לפיד, חברו האישי והקרוב של אהוד אולמרט, מדווח על הפרשה שאולמרט עומד במרכזה; כתב המשפט של המהדורה מזכה את "ידיעות אחרונות" וקובע כי הפרסום היה הוגן ומידתי, והפרשן אמנון אברמוביץ' שולף סיפורון תמוה, חסר פואנטה, שכל כולו נראה כנועד להשחיר את דמותו של קורב.)

"'לאהוד אולמרט', הכתיב שלשום יועץ התקשורת של ראש הממשלה לשעבר בסבלנות אין קץ, 'אין שום קשר לנושא'", כותב יובל יועז ב"גלובס". "[...] ואכן, אין כל ראיה – ולו בדל ראיה – כי אולמרט, עורכי-דינו, אנשיו או מי שמופעל על-ידיהם אי-פעם ידע על דברי השטות שפלט עו"ד אורי קורב במסגרת הקורס שהעביר במכללת שערי-משפט, וכמובן שאין כל ראיה למעורבות אולמרט ואנשיו בהעברת החומרים לפרסום בשער 'ידיעות אחרונות', בתפוצת המונים ביום שישי, בעיתוי מושלם – 10 ימים לפני הפתיחה המיועדת של שלב ההוכחות במשפט ראש הממשלה לשעבר".

אין כל ראיה, אולם יועז, וכמוהו רוב המושכים בעט, כותבים כל העת מתוך האקסיומה כי אולמרט אכן עומד מאחורי הדלפת ההקלטות של קורב ("גם אם אולמרט לא היה מעורב", כותב פרשן באחד העיתונים, בטור מהסוג הזה). מי שאינם כותבים כך הם מי שכותבים ב"ידיעות אחרונות", העיתון ששימש שופר להדלפה. אין ראיות לכך שאולמרט עמד מאחורי ההדלפה, אין ראיות לכך שווינשטיין נשאב לניגוד עניינים, אין ראיות לכך שהשופטים אכן חמורים, אבל העיתונים כמעט שאינם עוסקים בדיני ראיות, וכמעט שלא במלחמת דעות, אלא בעיקר במלחמת יצרים, כזו שהצדדים המעורבים בה שכחו מדוע בכלל פרצה המלחמה, והם ממשיכים בה מכוח ההתמדה ומכוחם של ברוני המלחמה, אילי העיתונות, עם האינטרסים שלהם וניגודי האינטרסים ועם חבריהם ועם מי שאינו נמנה עם חבריהם.

הפרשה מגיעה לשערי כל היומונים, מובלטת ככותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" ומתנוססת ככותרת עליונה על שער "ישראל היום". ב"ישראל היום", הפחות מהוקצע מבין העיתונים, משפריצים האינטרסים וניגודי האינטרסים כבר בכותרות על השער. בניגוד למנהגו של העיתון לפרסם כותרות נתונות במרכאות, הבוקר רק חלק מהכותרת כלוא בהן: "הפרקליט יוצא 'לחופשה קצרה'". מדוע המלים "חופשה קצרה" נתונות במרכאות? האם משום שהחופשה אינה קצרה? אולי אינה חופשה? שאלה לא רלבנטית. תפקידן של המרכאות לרמוז, לקרוץ, להסיר את הכיסא מתחת לאמיתות המלים, להיות הפוך מ"ישר ולעניין".

כותרת המשנה ב"ישראל היום" אינה מצליחה אפילו לשמור על מראית עין של רמיזה. "התרגיל הצליח", היא נפתחת. האם אכן היה תרגיל? אולי, מה זה משנה. כתבי "ישראל היום" הצליחו למצוא את איש הקשר הנסתר? לא, מה פתאום. העיקר שהדבר מתאים לאג'נדה של "ישראל היום". לא, לא האג'נדה לתמוך בביבי, גם לא האג'נדה "לתמוך בשלטון החוק" (האג'נדה היחידה שהעיתון מצהיר עליה בגלוי). הבוקר זו האג'נדה לרמוס את אולמרט. האם מדובר באג'נדות פסולות? לא זה העניין, מה שפסול הוא שלעיתון יש אג'נדה, ושזו באה במקום עבודה עיתונאית של הכתבים.

ומה אומרים הפרשנים? "אם ננטרל את הפיקנטריה של העיתונות", כותב ב"ישראל היום" השופט בדימוס הרן פינשטיין, "ניווכח כי כל אשר יש לנו הוא התבטאות לא מנומסת ולא ראויה של פרקליט". זה אכן מה שיש לנו כאן. כיצד התבטאות לא מנומסת הפכה ל"פרשת קורב"? משום האופן הנכלולי, הלא הוגן והלא מידתי שבו נהג "ידיעות אחרונות", שנראה כי המתין עם הפרסום עד ליום שישי ואז הטיח אותו בקוראים בכל הכוח. בדיוק כמו בפרשת "העוזרת של שרה".

כיצד הצליח "ידיעות אחרונות" לעורר בכל זאת סערה כזו, אם מה שהטיח בקוראים בכל הכוח היה בסך-הכל התבטאות לא מנומסת? בגלל האווירה שיצרה העיתונות "התומכת בשלטון החוק" שלפיה מערכת המשפט היא קדושה, בגלל שאותה עיתונות טישטשה את הגבול בין דברי הסתה לדברי ביקורת לסתם ליצנות.

האם משפט אולמרט אכן יידחה? הכותרת הראשית של "הארץ" היא "התובע של אולמרט ייצא לחופשה עקב התבטאויותיו; המשפט צפוי להידחות". גם כותרת הידיעה ב"ידיעות אחרונות", של טובה צימוקי, מי שפירסמה ביום שישי את דבריו של קורב, היא "מסתמן: הפרקליטות תבקש דחייה במשפט". צימוקי כותבת כי בפרקליטות ניסו למצוא דרך להעניש את קורב בלי להרחיקו מניהול המשפט, משום "שליטתו המוחלטת של קורב בכל רזי התיק". דן מרגלית כותב ב"ישראל היום" טור תחת הכותרת "אסור לדחות את המשפט". "אם שבוע תמים אינו מספיק ללדור ולאברבנאל הבקיאים ממילא להיכנס לנעליו של קורב, ובינתיים להתחיל להכשיר פרקליט כשרוני אחר להמשיך בתיק כמו במירוץ שליחים, כי אז אולי כתב האישום אינו מושתת על יסודות איתנים". וצימוקי כותבת: "הבעיה הגדולה של הפרקליטות תיווצר אם שופטי בית-המשפט המחוזי לא יסכימו לדחייה".

סרט שחור

ביום שישי כינה אותו מאיר שניצר ב"מעריב" "הסרט החשוב של העשור". היום כותב אורי קליין ב"גלריה" על "סרט לבן" של מיכאל הנקה: "מבחינת השימוש בזמנים עושה הסרט מעשה מתוחכם בצורה יוצאת דופן, עד כדי כך שקשה להיזכר בסרט נוסף שעשה מעשה דומה באופן כה מורכב וצלול. בתוך העבר המתואר בסרט (שמסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה) טמון עבר נוסף, שהוא העתיד של העבר המוקדם יותר שבתוכו העלילה ממוקמת".

עוד כותב קליין: "יהיה זה פשוט מדי ואפילו פשטני להציג את 'סרט לבן', הסרט הראשון בשפה הגרמנית שהאנקה ביים מאז 'משחקי שעשוע' ב-1997, כיצירה המבקשת אך ורק לעסוק במקורותיו של הפשיזם נוסח גרמניה [...] יעדיו של הסרט רחבים יותר מעיסוק בפשיזם בהקשר המקומי וההיסטורי הגרמני בלבד. הסרט חוקר אמנם את עיוותיה האנושיים, החברתיים, התרבותיים, הדתיים, ההיסטוריים והמיתולוגיים של הנפש הגרמנית (כותרת המשנה הסוגסטיבית של הסרט היא 'סיפור ילדים גרמני'); אבל דרך מעשה החקירה הזה הוא עוסק בפשיזם בכללותו: 'סרט לבן' הוא הסרט הגדול ביותר מאז 'הקונפורמיסט' של ברנרדו ברטולוצ'י מ-1970, שעוסק בפסיכופתולוגיה של הפשיזם (ומבחינות מסוימות הוא סרט רציני ומעמיק יותר מזה של ברטולוצ'י)".

הספר הלבן

"הארץ", מסתבר, נגד חוקי הספרים המתרגשים עלינו. "החוק להרס הספרות" היא כותרת מאמר המערכת, המקבל גם הפניה בשער. "ועדת השרים לחקיקה דנה אתמול בהצעת החוק 'להגנת הספרות והסופרים'. ביום רביעי יעלה החוק להצבעה בקריאה טרומית בכנסת. חברי-הכנסת יוזמי החוק מדברים על חוק 'חברתי מהמעלה הראשונה', שישנה את פני הספרות בישראל: יקבע תמורה הוגנת לסופרים, יקצה תגמולים סבירים להוצאות לאור, יבטיח גמול הוגן לעורכים ולמתרגמים, יבטיח את הרווח של חנויות הספרים, וגם יבטיח לציבור מגוון ספרים ב'מחירים השווים לכל נפש'. זה כמובן בלתי אפשרי. שליטה מרכזית כזו לא עבדה אפילו בברית-המועצות. הניסיון לשלוט בשוק הספרים יוליד תוצאה הפוכה: התמוטטות השוק, פגיעה ברשתות השיווק, במוציאים לאור וגם בסופרים".

דברים דומים כתב אצלנו חנוך מרמרי, במאמר "החוק להרחקת הצרכן".

הקרן החדשה: תזכורת

"לומר שהמערכה אליה יצאנו נגד הקרן לישראל חדשה היא מערכה של דוד נגד גוליית תהיה הפרזה אדירה בכוחנו", כותב היום ארז תדמור, מראשי תנועת אם-תרצו, במדור הדעות של "מעריב". "מול ארגון המגלגל כ-30 מיליוני דולרים בשנה, ומפעיל מאות עמותות המשיגות עשרות מיליונים נוספים, יצאנו לקרב עם כמה גרושים שקוששנו מיהודים טובים בארץ ובארה"ב. שלושה ימים לאחר תחילת הקמפיין ניסו בקרן החדשה לנקוט את טקטיקות ההפחדה וההשתקה המוכרות, ואיימו עלינו בתביעת דיבה. אנו אמנם תנועת סטודנטים העומדת מול תאגיד אגרסיבי, אבל ידענו שהאמת לצדנו. המחקר שהצגנו המצביע על קשר הדוק בין 16 מארגוני הקרן לדו"ח גולדסטון מתבסס על עובדות מוצקות ונתונים אמפיריים. עד היום, שבועיים מחשיפת המחקר, טרם פירסמה הקרן התייחסות רצינית לעובדות שהצגנו".

מקצועני השלום והמלחמה

הנושא האחר בראש סדר היום העיתונאי, לצד פרשת הפרקליט קורב, הוא ביקור יו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב, אדמירל מייקל מאלן. ציטוט שלו, "מודאג מההשלכות הבלתי צפויות של תקיפה באיראן", הופך לאחת הכותרות על שער "הארץ". ב"מעריב", מתחת לכותרת הגג "התבטאויות נדירות של הרמטכ"ל האמריקאי", מודפסת הכותרת הראשית "ארה"ב לא תשלים עם איראן גרעינית". כיצד לא תשלים? "רמטכ"ל צבא ארה"ב: מודאג מהשלכות מלחמה באיראן; תנו לנו זמן". הכותרת הראשית של העיתון: "סגן הנשיא ביידן בשבוע הבא בארץ". גם ב"ידיעות אחרונות" מופיעה על השער כותרת: "סגן נשיא ארה"ב מגיע". כותרת הגג: "המטרה: למנוע תקיפה באיראן".

כתבת השער של מוסף "24 שעות" היא ראיון של יוסי יהושוע וראובן וייס עם אורי לוברני, לשעבר שגריר ישראל באיראן, ומי שפורש כעת, בגיל 84, מתפקידו כיועץ מיוחד של שר הביטחון. "הדיבורים עולים על המעשים", הוא אומר ביחס למאמצים לעצור את פרויקט הגרעין האיראני, אולם מתנגד לתקיפה צבאית ("האמצעי האחרון"), שתביא דווקא לאיחוד העם האיראני נגד המערב ("הם עם מאוד גאה, עד כדי יהירות ממש"). במקום זאת, הוא תומך בהחרפת הסנקציות ובמיוחד במניעה של תזקיקי דלק.

"אני מאמין שהפתרון באיראן יכול לבוא רק מתוך העם, לא מבחוץ". האם מהפכה אכן תקרה? "עוד בחיי", מצהיר לוברני. ומדוע העולם אטי בעצירת הגרעין האיראני? האיראנים שיחקו בלקנות זמן, הוא אומר, "והצליחו בכך בצורה מבריקה, הם רמאים ושקרנים, ואני לא אפול מהכיסא אם כבר יש להם יכולת כזו".

עמוס גלבוע מגיב במדור הדעות של "מעריב" לראיון שפורסם במוסף "סופשבוע" האחרון של העיתון, עם ד"ר אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר וראש "התנועה לשלום ישראל-סוריה" בהווה. גלבוע מתייחס ל"'שיחות השלום' שכביכול ניהל ד"ר ליאל, כאדם פרטי, עם הסורים בין 2004 ל-2007", וקובע כי "לפי מיטב ידיעתי, חלק ניכר מדבריו הם שגויים ומטעים, וחלקם בחזקת מאוויים אישיים". לפי גלבוע, "הגורם הסורי" שאיתו ניהל את "שיחות השלום" (המרכאות במקור) היה אבראהים סלימאן, "סורי שעזב את סוריה לארצות-הברית לפני למעלה מחמישים שנה והתנצר, עסקן שלום זוטר שפרנסתו על כך, ושידע לסחוט כספים מישראלים בהבטחות שווא שונות. הוא לא ייצג שום גורם סורי, אלא רק את עצמו.

"כמו כל זוטר הוא התרברב בפני ליאל כי הוא פועל בשם הממשל הסורי, כפי שליאל נטע אצל סלימאן את הרושם הכוזב שהוא פועל 'ברשות וסמכות' הממשל הישראלי. הממשל הסורי עצמו הכחיש כל קשר לסלימאן, והוא הועמד לדין בסוריה, שלא בפניו, באשמת בגידה. ליאל מתפאר בהישגים הגדולים שהשיג, כביכול, ב'משא ומתן' שלו עם הסורים, והחשוב שבהם: על כשליש מרמת הגולן יוקם פארק טבע שאליו יוכלו להיכנס הישראלים ללא ויזה. ובכן, זהו מצג שווא, המשקף מאוויים וחלומות של כמה אנשים, ובעיקר לגבי פארק הטבע. לא היה מעולם שום בדל הסכמה סורית לדבר כזה, לא ברמז ולא בקריצה, ובוודאות אני מעריך שלא תהיה הסכמה בעתיד".

גלבוע מסיים: "לא באה תגובתי אלא להמחיש את האשליות שאיתן חיים 'מקצועני השלום' ושבהן הם מלעיטים את הציבור".

מאור 1 למאור 2

"מכשול נוסף לגליה מאור" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "גושן מרחיק את מאור מכיסא היו"ר" היא זו של "עסקים". "מאור תחת מצור" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". "גושן נגד מאור" היא אחת הכותרות על שער "ממון". על שער "דה-מרקר" אחת הכותרות היא "זוהר גושן נגד גליה מאור: לא תוכל להציג מועמדות ליו"ר לאומי באסיפה הקרובה". קצר ולעניין, כמעט כמו ידיעה ב"ישראל היום". זהו, שלא.

כותרת הידיעה החדשותית בכפולה הפותחת של "גלובס" מנוסחת בטרמינולוגיה של עולם הכדורגל, "גושן הוציא כרטיס צהוב למאור", אבל הטקסט עצמו, של עירן פאר, מציג מציאות פתלתלה ומסובכת, שלפיה גושן, יו"ר הרשות לניירות ערך, רק דרש את פרשנותו של בנק לאומי לסעיף בספר הנהלים של הבנק, וכך עיכב במשהו את הגשת מועמדותה של מאור, מועמדות שהיא בפני עצמה מועמדות מסוג שאמור לעמוד אחרי שנפסלה על-ידי היועצים המשפטיים הממשלתיים הדרך למינוי על-ידי ועדת המניות.

בטור הפרשנות שכותב פאר מוצעת אבחנה שלפיה מאחורי המציאות הפתלתלה יש מציאות פשוטה מאוד: "מאחורי כתפיה הצרות של העילה מסתתרים האינטרסים. מאחורי הפלפול המשפטי המונע את גליה מאור מלהתמודד דרך ועדת המניות על תפקיד ניצב אינטרס פוליטי גלוי וערום. אחרי 27 שנים שבהן פוליטיקאים לא התערבו בבנקים המולאמים, וחוקים אסרו על כך במפורש, גובר הרצון לסדר למישהו 'משלנו' את תפקיד יו"ר בנק לאומי, אחד התפקידים החזקים במשק. בין אם מדובר במשה טרי, שמעמיד פנים כאינו מעורב אך מפעיל תומכים גלויים ונסתרים, ובין אם מדובר באיזי תפוחי, המתמודד בגלוי – הפוליטיקאים רוצים למנות מקורב שיזכור מי מינה אותו, ולעזאזל טובת הבנק". כותרת הטור היא "הכי מתאימה".

אם כך, הכל ברור. לאו דווקא. באותה כפולת עמודים מתפרסם טור פרשנות של סטלה קורין-ליבר. "גליה מאור אינה מעל החוק", כותרתו, ותורף טענתו: "גליה מאור היא אחת הבנקאיות הטובות בישראל. אולי אפילו הטובה מכולם. על זה מתבססת הטענה שמאור צריכה להיות יו"ר הבנק, ולא חשוב על מה נדרוך בדרך, שהרי עיקר העיקרים הוא בל"ל. אבל, מעל לבנק יש מדינה, יש ציבור. אם חוק המדינה הוא טובת הציבור, אז טובת המדינה מחייבת שגם הטובה מכולם תעמוד בחובה הציבורית, ותואיל להצטנן מחוץ לבנק. ולעניין האינטרסים. אין ספק שלפוליטיקאים (שחבורת מאור עושה להם בית-ספר בימים האלה) יש אינטרסים. מה חדש? אך האם לכוחות האדירים שדוחפים את מאור, שמסובבים אותה, שמדברים עבורה (בתשלום מהבנק ושלוחותיו או מאינטרסים ארוכי שנים וחוויות משותפות), שיוצאים ובאים במסדרונות ובבתי המידות, אין אינטרסים?".

האפקט

אגב נשים חזקות, טל שניידר כותבת ב"מגזין" של "מעריב" על "אפקט מדלן-קונדליסה-הילרי", שבמסגרתו "יותר ויותר נשים מתברגות בתפקידי מפתח בשירות החוץ של מדינתן". למעשה מדובר ב"אפקט אליסון", אליסון פלמר, אשה שנלחמה נגד המחסומים שהוצבו בדרכה למלא תפקידים בכירים בשירות החוץ האמריקאי רק בשל היותה אשה. ומה אצלנו? רק 9% מהשגרירים הם נשים. האם נשים מנהלות דיפלומטיה באופן שונה מגברים? לפי החלטה 1325 של האו"ם – התשובה חיובית. יצוין כי לאורך כל הכתבה, המשתרעת על פני כפולת עמודים, מצליחה שניידר שלא להיענות להרמה להנחתה שמספקת לה מדיניות החוץ הנוכחית של השר אביגדור ליברמן.

ענייני תקשורת

"מי יציל את רשות השידור", שואלת כותרת מאמר של מרב מיכאלי במדור הדעות של "הארץ". "הדיווחים המצטטים את 'הנהלת רשות השידור' מגוחכים ממש", כותבת מיכאלי. "ברשות השידור היום אין באמת הנהלה. זה שמונה חודשים אין יו"ר ועד מנהל ואין ממלא-מקום ליו"ר. זמן רב יותר אין מנהל טלוויזיה, מנהל רדיו, מנהל תוכניות בטלוויזיה, מנהל חדשות בטלוויזיה. כולם רק ממלאי-מקום. מינוי הקבע היחיד ברשות היום הוא של המנכ"ל, מוטי שקלאר, שהעובדות מוכיחות שהוא איננו חזק דיו לעמוד מול שלטון דורסני וגם אינו מסוגל להתמודד עם העובדים, לרכוש את אמונם ולספק להם השראה. זה כעשרים שנה מדובר על רפורמה ברשות השידור; כל שר ממונה הביא איתו ועדה, דו"ח ורפורמה מוצעת, ואף לא אחת מהן לא מומשה. אבל בדרך, בפועל, ביצעו ממשלות ישראל לדורותיהן ברשות השידור את הרפורמה המשמעותית מכולן: רשות השידור מוחלשת ומפוחדת, התלויה תלות מוחלטת בבעלי הבית שלה – הממשלה והעומד בראשה. רשות השידור היום דומה לאשה מוכה וחסרת עצמאות כלכלית, העושה כמיטב יכולתה לרצות את בעלה המתעלל כי אין לה שום אופציה אחרת".

"אתמול בערב שודרה לראשונה 'חדשות הבידור' – מהדורת חדשות הקצפת החדשה המשודרת בהוט, ופותחת את העידן שלאחר עזיבת גיא פינס", כותבת גילי איזיקוביץ' בחלק ב' של "הארץ". "זוהי תוספת החדשה לשוק רווי למדי [...] לעומת המתחרות הוותיקות אמורה החדשה, כך לפי אנשי ערוץ הבידור שאליו היא שייכת, להיות עליית מדרגה [...] נימת הסיקור פונה יותר לכיוון זו של אתר הרכילות TMZ, שעשה היסטוריה כאשר חשף שערוריות וצדדים פוטוגניים פחות בתעשיית הבידור האמריקאית [...] אפשר, ובמקרה זה גם מוצדק, לשאול אם ההתעסקות בתעשייה קטנה מאוד, שמעטים האירועים והכשרונות שאפשר לתעד בה, באמת מצריכה את כל זה [...] אי-אפשר שלא לתהות האם ישנן בכלל שערוריות עסיסיות הראויות לשמן, בתדירות המצדיקה צילום והסרטה כפייתיים, בבועת הזוהר הישראלית".

"בתחתית העמוד של Gmail יש כפתור קטן: 'כבה את באזז'. לחצתי עליו, והבאזז נעלם. אני ממליץ לכם לעשות כמוני", פותח דרור פויר את טורו ב"גלובס". שימו לב, לא מספיק לכבות את באזז. אם אינכם רוצים שכולם יידעו עם מי אתם מתכתבים, סורו לדף הפרופיל שלכם בגוגל (כן, יש דבר כזה, ואתם לא ידעתם), והסירו משם את רשימות העוקבים והנעקבים שלכם.