נושאים על גבם שלטי בחירות, אתמול ליד אשקלון (צילום: אדי ישראל)
עופרת יצוקה עלינו
אתמול נפלו קסאם בקיבוץ ניר-עם וגראד באשקלון. ידיעה על כך מופיעה בכיתוב תמונה בתחתית עמ' 11 ב"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הנפילות זוכות לאזכור זעיר ואגבי על השער. ב"מעריב" תמונה ואזכור בידיעה בעמ' 11. ב"ישראל היום", חיפשתי ולא מצאתי.
לא מתוך אהבה
יום לפני הבחירות, והפרשנים בעיתונים מגבירים עוד יותר את עוויתות החמיצות שהמערכה הזו מעוררת בהם. "יהיו תוצאות הבחירות מחר מה שיהיו, ברור שהמערכת הפוליטית לא עונה יותר על הצרכים של המדינה ושל החברה", כותב נחום ברנע בפתח טורו המופיע היום על שער "ידיעות אחרונות". "'זה גדול עליה', אמר הליכוד על לבני; באותה מידה של שכנוע אפשר היה לומר את המשפט הזה על נתניהו, על ברק או על ליברמן". סימה קדמון, שכנתו לשער, כותבת: "לא מתוך אהבה נבוא מחר אל הקלפיות. גם לא מתוך הערכה [...] נדמה שלא היתה מערכת בחירות שבה יממה לפני ההליכה לקלפיות, ועדיין כל-כך הרבה אנשים מודים שהם עוד לא לגמרי סגורים".
על הרקע הזה, המשמעות השנייה של הכותרת הרצה בעמודים הפותחים של "ידיעות אחרונות" ("היממה האחרונה של ליבני", "היממה האחרונה של נתניהו", "היממה האחרונה של ליברמן" וכן הלאה) נקראת כאיחול וכמשאלת לב של עורכי העיתונים כולם.
אז למי להצביע?
אבל לא הוגן להאשים את כל העיתונאים בחמיצות. כך למשל כותב היום נדב איל ב"מעריב" על השינוי שחל במערכת הבחירות מ"משעממות, מיותרות וטרחניות" ל"משעממות פחות", בגלל המלחמה, עלייתו של ליברמן, אי-התרסקותה של קדימה, ובעיקר הבהלה שפשטה פתאום בליכוד מהצטמקות כוחו בסקרים. וכן, בניגוד לרפיון שאוחז בכמה מהכותבים היום בעיתונים, יש מי שדווקא מתנער ואפילו מוכן להמליץ כיצד להצביע.
"אז מה צריך לעשות בבחירות הקרובות מצביע אינטליגנטי?", שואל משה ארנס במדור הדעות של "הארץ". "אם אינו חש קרבה לאחת המפלגות הקטנות, המתיימרות לייצג את האינטרסים של המגזר שלו, ואם הוא מעדיף יציבות, עליו להצביע לאחת המפלגות הגדולות, ליכוד או עבודה". המסקנה העיקרית, כמובן: לא להצביע לקדימה. מסקנה דומה גם לדן מרגלית, שקורא ב"ישראל היום" שלא להצביע למפלגות הקטנות (חוץ מהחרדיות והערביות. להן הוא לא מתערב), ולא לקדימה.
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" עומד אליקים העצני על העובדה שממשלת שמאל ניהלה את שתי המלחמות האחרונות, התכופות והברוטליות, וקורא לאנשי השמאל להצביע לימין (או לפחות לא להצביע לשמאל): "ההבטחה השגרתית של השמאל כי מי שיתקוף אותנו אחרי הנסיגות יוכה ללא רחמים קוימה במלואה בעזה, אך תוצאותיה עגומות: מפלה מוסרית ודיפלומטית ואפס הישגים. הלקח המתבקש הוא שאינך יכול להיות גם בעד נסיגה וגם נגד כוחנות, כי מי שחסר שולי ביטחון וגבו אל הקיר נידון לחיות לנצח על חרבו. לכן אין זה מקרה ששתי המלחמות האחרונות, שבהן הואשמה ישראל באכזריות, נוהלו ונגרמו על-ידי ממשלת שמאל. הומניסטים – חפשו לכם בית אידיאולוגי אחר".
באותו מדור כותב עלי זחאלקה, מנהל בית-ספר יסודי בכפר קרע, נגד המפלגות הערביות ("המנהיגות שלנו, שבמשך שנים מובילה אותנו להצטייר כאויבי מדינת ישראל, אבל לא טיפלה באף אחד מהצרכים האמיתיים של תושבי ישראל הערבים [...] אנחנו מעניינים אותה בערך כמו שאוכלוסיית עזה מעניינת את החמאס. אנחנו עבור המנהיגות הזאת רק אמצעי פוליטי להשמיע את קולה, המזיק לנו, עוד קדנציה ועוד קדנציה"), ועל רקע עלייתו של ליברמן ("הצלחנו להשניא את עצמנו על הציבור היהודי עד כדי כך שרבים מוכנים לתמוך במפלגה גזענית") קורא לא לשקוע באדישות ולהצביע "לא למפלגות הערביות הקיצוניות", אלא למפלגות מתונות "שיחלישו את כוחו של ליברמן".
"גם טור זה נחפז להכריז על מערכת הבחירות הזאת כעל מערכת רדודה, שהתקשתה למקד את אלומת האור בנושאים החשובים באמת; וגם הטור לקה בשטחיות, במחילה", מכה היום יוסי שריד על חטא בטור ב"הארץ". שריד כותב כי הבחירות הללו מסמנות חילופי משמרות, שבהן ישראל-ביתנו על האידיאולוגיה הגזענית שלה מחליפה את תנועת העבודה, שהיא עצמה "מעלה באמונו של מחנה השלום", שמתפנה עכשיו להנהגה אחרת. "אז מי היה יכול לומר, באיוולתו, שזאת מערכת בחירות חסרת חשיבות; לא היתה חשובה ומשמעותית ממנה", מסכם שריד.
אפקט ליברמן
ב"דה-מרקר" כותבים היום על "אפקט ביבי" בשווקים (שמזניק בדרך כלל את הבורסה, אולם כעת לא ברור "לאיזה כיוון ישפיע"), אבל בעיתונים האחרים ממשיכים לסקר דווקא את אפקט ליברמן על ביבי. "נתניהו שובר ימינה במאמץ להחזיר בוחרים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות" (הכותרת הראשית התפלה היא "מי יהיה מספר 1"). יובל קרני כותב כי דן מרידור נעלם מהשלטים, סילבן שלום מוצנע, ואפי איתם צורף לפמליה המלווה את נתניהו. תובנות דומות מספק גם "הארץ", שמצרף גם הצהרות של נתניהו נגד נסיגות (אף שהצהרות כאלה כבר נאמרו על-ידיו בשבועות קודמים).
ב"מעריב" מספקים המחשה קונקרטית יותר לאותה הצהרה: "נתניהו לא פוסל את ליברמן לביטחון" (במלים "המחשה" ו"קונקרטית" אין הכוונה לומר שכתבות "מעריב", מרב דוד ומיה בנגל, סיפקו שם מאחורי הציטוט שהביאו, שנותר מיוחס לבכיר אנונימי בליכוד, ושבידיעה עצמה נוספה לפניו ההסתייגות "סברה").
"ליברמן לא הודיע על מי הוא ימליץ בפני הנשיא להרכיב את הממשלה הבאה", נכתב ב"מעריב".
בכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדש טור ל"המועמדים האנונימיים של איווט". הטור עוסק במועמדים במקומות 19-10, כאילו אלה שבמקומות לפניהם מוכרים היטב לציבור. לכל מועמד מוקצות בערך שמונה מלים. "מעט מדי ומאוחר מדי" יהיה כאן אנדרסטייטמנט מהדהד.
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מסכם היטב ירון לונדון את האפקט: "במבחן הזה, מבחן המטען [הערכי], נכשלו שלושת המתמודדים הראשיים. ערוותם נחשפה לעין השמש רק בקטע האחרון של הנתיב הארוך והפתלתל, ואז הובהר כי איש מהם אינו מחונן בתכונותיו של קברניט אמיץ. בהיתקלם בשרטון ליברמן נבהלו ביבי, ציפי ואודי כמלחים טירונים, וכדי להקל על משקל ספינתם השליכו את ערכיהם למצולות". חבל שהטור הזה אינו זמין לקריאה ברשת ואי-אפשר להביא אליו קישור, משום שהוא מסכם יפה את הפנים המכוערות של הבחירות הללו.
לשון המאזניים
הפרשנים דנו רבות באיזון הצפוי שעתיד לשתק את המפלגות בכנסת הבאה ולהפוך את ישראל-ביתנו ללשון מאזניים. פחות – אם בכלל – נכתב על לשון מאזניים אחרת: הנשיא שמעון פרס, מי שאמור להטיל על אחד מראשי המפלגות את הקמת הממשלה.
יובל קרני כותב היום ב"ידיעות אחרונות" טור קצרצר על הנושא, ומזכיר כי במקרה של רוב ברור לאחת המפלגות, תפקידו של הנשיא הופך פורמלי בלבד, אולם במקרה של תוצאות צמודות, כמו אלו שצפויות (כרגע) בבחירות הנוכחיות, בחירתו של הנשיא הופכת לקריטית. מה שקרני אינו מדגיש הוא ההשתייכות הפוליטית של פרס, שהגיע אל כס הנשיאות ממפלגת קדימה. פרופ' סוזי נבות, שמקבלת מקום מרכזי מעט יותר כדי לכתוב על אותו נושא בדיוק ב"מעריב", מתקרבת לכדי רמיזה לאפשרות של הטיה פוליטית בבחירתו העתידית של פרס.
הציבור מטומטם
תשדירי הבחירות עוררו גל של לעג וביקורת בעיתונים, שטענו כי הם טיפשיים, מגוחכים ואינם תורמים למשחק הדמוקרטי. ידיעה קטנה של רז שכניק, המסתתרת היום בתחתית עמ' 6 ב"ידיעות אחרונות", מגלה את מה שמי שקורא טבלאות רייטינג כבר יודע: התקשורת מנותקת מהעם, שדווקא אוהב את תשדירי הבחירות. 321 אלף איש צפו בתשדירים, יותר מאשר במערכת הבחירות הקודמת, וזאת אף שאז הן שובצו בשעות פופולריות יותר.
שלום ירושלמי מביא נתון שהוא קורא לו בצדק "מדהים", ושמגיע לשער "מעריב": "הסקרים הפנימיים של נתניהו מלמדים ש-15 אחוז ממצביעי הימין משוכנעים כי ההצבעה היא בשני פתקים, ולכן ההצבעה לליברמן או לש"ס מסדרת גם את נתניהו".
בעיתונים היום לא מתפרסמים סקרים. אסור. כבר אתמול לא התפרסמו. זו עבירה לפרסם סקרים. סקרים הם הדרך הבעייתית, הלא אמינה, המושמצת – והיחידה – לקבל מושג רציני על הלך הרוח בקרב המצביעים. כל זה אינו מפריע ל"ישראל היום" לפרסם בכותרת הגג לראשית על השער כי "הימין מוביל".
ענייני תקשורת
יש גם עיתונאים שחושבים שלא מדובר במערכת בחירות מנומנמת, אלא להפך. "על דבר אחד כולם מסכימים", מכריזה כותרת המשנה לכתבה של לי-אור אברבך במוסף "המגזין" של "מעריב", המראיין את מגישי מהדורות החדשות בשלושת ערוצי הטלוויזיה: "זה יהיה ערב דרמטי הרבה יותר ממה שכולם מצפים". בגלל המשבר הכלכלי, כותב אברבך, "השנה הכל הולך להיות צנוע יותר" מבחינת "להטוטי אריזה וטכנולוגיה", לכן "אפקט הפיתוי מונח בעיקר על כתפי המגישים המרכזיים, צוותי הכתבים ועומקם של הפרשנים". נו, טוב שיש משבר כלכלי.
אברבך חתום גם על כתבת השער של המוסף "עסקים", ואף זוכה לסטמפה "חשיפת עסקים". הכותרת היא "דרישות הרשות השנייה – גזר דין מוות לערוץ 2", הדובר הוא יו"ר דירקטוריון רשת יוסי רוזן, והדברים הם המשך לראיון שנתן בשבוע שעבר מוזי ורטהיים (הבעלים של קשת) לרז שכניק מ"ידיעות אחרונות" ולמאבק המסלים של זכייניות הטלוויזיה המסחרית ברגולטור. המאבק של ערוץ 10, שהגיע לשיא גרוטסקי במחטף בוועדת הכלכלה שבו הוחלט באופן פתאומי (ומוצדק) לבטל את זכיונו, התיר את הרסן בערוץ 2. הדרישה של ורטהיים בשבוע שעבר היתה להכיר ב"ארץ נהדרת" כ"סוגה עילית" (וכך לוותר לקשת על כ-20 מיליון שקל ממחויבויותיה לתוכני איכות), והשבוע הדרישה של רוזן, במכתב ששלח ליו"ר הרשות השנייה, מקצינה עד כדי "לחדול מפעילות רגולטורית ב-2009 ולבטל את חילוט הערבויות לערוץ".
באותו עמוד מדווח אברבך על מאות אלפי שקלים שהרשות השנייה החזירה לכמה מתחנות הרדיו האזוריות. מדובר בכספי ערבות ששולמו כ"ערבות הקמת תחנה". כעת, ולאחר ש"כמעט לכל הזוכות כבר יש תחנה מוקמת", החליטו ברשות להחזיר את הכספים. אברבך רואה בכך "[אולי] סנונית ראשונה לקראת ביטול או הפחתה" של דמי הזיכיון בערוצים המסחריים. מדוע החזרה של דמי ערבות שמטרתם התממשה נחשבת מעשה של לפנים משורת הדין? ומדוע החזרה של דמי ערבות היא סנונית לביטולם של דמי זיכיון? בידיעה אין לכך כל הסבר.
איתמר אייכנר, בדיווח על ביתו החדש הנוסף של אהוד אולמרט (חווילה בשווי מיליון דולר בפאתי ירושלים, שתתווסף לדירה בתל-אביב ולחווילה במושבה הגרמנית בירושלים), נותן קרדיט ל"דה-מרקר" על הפרסום הראשון של הרכישה.