האיש שפעם כבר ניצח את עצמו

יומיים לפני הבחירות לכנסת, וכרגיל בתקופה האחרונה, הזירה התקשורתית המסקרנת ביותר היא "ישראל היום", כלי השופר התועמלני של מחנה נתניהו במפלגת הליכוד. מסע הבחירות של מועמד המפלגה, שלרגעים נראה מוכרע עד כדי כך שנתניהו הרשה לעצמו לטוס בעיצומו לכנס כלכלי בדאבוס, עוד עלול להסתיים בספר נוסף תחת הכותרת "האיש שניצח את עצמו" (אורלי אזולאי-כץ, הוצאת "ידיעות אחרונות", 1999).

בימים האחרונים, כך לפי סקרי דעת הקהל, נושרים המנדטים מהמפלגה ונוחתים בחיקו של אביגדור ליברמן. אך להבדיל מעיתוני הבוקר האחרים, ב"ישראל היום" אין הבוקר דיווחים על כך שראשי הליכוד "בלחץ", על כך שבמפלגה מורגשת בימים האחרונים "מצוקה", ועל כך שיש שם גם מי שחש "פחד" מפני התחזקות ליברמן בסקרים (הרמז היחיד לכל זאת נמצא בציטוט המובא מדבריו של ליברמן עצמו, הטוען כי ההתקפות נגדו מונעות "מרוב פחד"). תחת זאת מדווחים כתבי העיתון רק כי בליכוד "מחדדים מסרים" ו"יתמקדו במניעת זליגת קולות לליברמן". החליפו את "בליכוד" ל"ב'ישראל היום'" ותקבלו תיאור מהימן של המתרחש הבוקר בעיתון.

למען האמת, אין צורך להדפיס ב"ישראל היום" מאמר פרשנות המתאר את הלחץ, המצוקה והפחד הגוברים בליכוד. אלה ניכרים בעוצמה בעמודי העיתון ומבצבצים מבין שורותיו. רק בעיתון זה הפכה הבוקר ההצהרה של הרב עובדיה יוסף לפני יומיים נגד הצבעה לליברמן לכותרת מרכזית בעמוד השער ("הצבעה לליברמן – כוח לשטן"), ולידיעה המתפרשת על פני כמעט כל עמ' 5 (שוב הכותרת: "ליברמן – כוח השטן"). רק בעיתון זה הפכה ההצהרה של יעלון נגד ליברמן לכותרת משנה בשער ("יעלון מאשים: אחרי הבחירות ליברמן עוד יחבור ללבני").

מי שמתקשה בהבנה מקבל את הכפולה הפותחת של העיתון, שם מתפרסם הבוקר מאמר מאת גונן גינת תחת הכותרת "כשליברמן אומר ימין, למה הוא מתכוון?". גינת תוהה מדוע לא המליץ מנהיג ישראל-ביתנו על נתניהו (ומזכיר גם את החקירה המתנהלת נגדו). ועוד בכפולה הפותחת, מאמר של דן מרגלית היוצא נגד לבני, וידיעה קטנה [שלמה צזנה] תחת הכותרת "אנריקו מסיאס ובועז שרעבי: תומכים בליכוד" (בגוף הידיעה מצוין כי גם קובי אשרת וננסי ברנדס תומכים במפלגה, ללמדכם על ההייררכיה האכזרית של עולם הידוענים). כותרת המאמר הראשי במדור הדעות של העיתון חד-משמעית: "אני מצביע נתניהו: למה צריך ליכוד גדול" [איזי ליבלר].

נדגיש, אין כל פסול בהחלטת עיתון לתמוך במועמד זה או אחר, ונתניהו בוודאי ראוי לסיקור אוהד לאחר הטיפול האכזרי שקיבל מהתקשורת הישראלית לאורך השנים. הבעייתיות טמונה בעובדה כי התמיכה במועמד מחלחלת מהעמודים המערכתיים עמוק אל תוך עמודי החדשות, בעוד שהעיתון ממשיך להצהיר כי הוא "מאוזן".

את השיר הזה לימדונו אבותינו הזקנים

גם קוראי "מעריב" מוזהרים הבוקר מפני התעצמותו של ליברמן. בעמ' 9, לצד ידיעה על אפשרות שהעבודה תפתח בקמפיין שיזהיר מפני מינוי ליברמן לשר הביטחון במקום אהוד ברק, מופיע טור מאת נדב איל העוסק בתגובה העולמית להתעצמות ליברמן בישראל, טור המשתלב יפה באזהרות אלו.

"העולם כולו מודאג", כותב איל, "התקשורת העולמית, מהסניפים המכובדים שלה בארצות-הברית ועד לעיתונים זניחים בדרום-אמריקה, עוסקת בליברמן בהתמדה ובחשש". לפי דיווחו, כמו גם לפי כותרת הרשימה, אם ליברמן אכן יהפוך לכוח פוליטי מוביל בישראל, "העולם כולו יהיה נגדנו".

הכוח הבהמי של עיתונות ההמון

"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הוא העיתון המבטא הבוקר את היחס החיובי ביותר כלפי ליברמן, כפי שניתן לצפות מטבלואיד מנצח החייב את כוחו להמון. אמנם בעומק מאמרו של נחום ברנע, אי-שם בעמ' 23, נכתב כי במקרה שליברמן יקבע מי יהיה ראש הממשלה בישראל ניתן יהיה להחליף את הכתובת "כהנא צדק" ל"כהנא ניצח" (גם כותרת מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" הבוקר היא "כהנא ניצח"), אך מי בימינו קורא המשכי מאמרים בעומק העיתון?

בולט הרבה יותר הוא התצלום המתפרש על פני כל עמ' 5, ובו נראה ליברמן בעת משחק טניס [חיים הורנשטיין]. אגב, לפי הדיווח של הכתבים אדוה כהן, נורית פלתר וצבי אלוש, "הנוכחים [במגרש הטניס] ציינו כי ליברמן הפגין כושר גופני לא רע".

וכיוון שעיתונות ההמון נסמכת על תצלומים לא פחות מאשר על מלים – עוד הערה בעניין. הכפולה המרכזית ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר כולה למיזם פרטי של העיתון: מקבץ תצלומים רב-משתתפים [אילן ספירא], ובו נראים שלל "כוכבי ישראל" ה"קוראים לכם לא להיכנע לאדישות וללכת מחרתיים לקלפי". 31 ידוענים, מאסי כהן ועד עינת שרוף, מצווים עלינו "לכו להצביע".

העיתונות שבין בחירות לבחירות דואגת לפטם את קוראיה בעלילות קש וגבבה, שמייצרות ללא הרף את "כוכבי ישראל", מספרות את סיפוריהם והופכות אותם לדמויות בעלות משמעות. העיתונות שדוחקת הצדה דיווחים רציניים על סוגיות עקרוניות לטובת רכילות על בדרנים ודוגמנים מבקשת לנצל כעת את הכוח שבידה לטובת ההליך הדמוקרטי. זה מעט מדי ומאוחר מדי, וגם נלעג, כמובן.

אם במקום לגייס במיזם מיוחד 31 בדרנים ודוגמנים הקוראים לציבור לצאת מהאדישות היתה העיתונות מנצלת את התקופה שבין מערכת בחירות אחת לאחרת לדיווח מעמיק ומשכיל על תהליכי העומק העוברים על החברה בישראל, ועל השלכותיהם על פני השטח, היה קטן הסיכוי שהציבור יגיע אל יום הבחירות כשהוא נגוע באדישות.

מי שמחלק את המלקות

הנושא האחר השולט הבוקר בכותרות העיתונים נוגע להתפתחויות האחרונות במשא-ומתן עם חמאס על רגיעה ושחרור החייל השבוי גלעד שליט. הכותרת הראשית ב"הארץ", "גובשה נוסחה לשחרור גלעד שליט", מובילה למאמר פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף. לפי מאמר זה, "השינוי המשמעותי התרחש בעמדת 'הנהגת הפנים' של חמאס", כלומר ההנהגה העזתית, ומחולל השינוי הוא מבצע "עופרת יצוקה". הראל ויששכרוף כותבים: "ספק אם בלי המכות שספג חמאס אפשר היה להביא לשינוי בעמדת הנהגתו בעזה ולהסכמתה לרגיעה ארוכת טווח". לדבריהם, המכשול הנוכחי בדרך להסכם טמון בהנהגה החיצונית של התנועה, קרי חאלד משעל. השניים אף מצטטים פתגם ערבי האומר, "לא דומה מי שמקבל את המלקות למי שסופר אותן".

ומה באשר למי שמחלק את המלקות? האם בישראל לא התחולל שינוי עמדות? הראל ויששכרוף אמנם מציינים במאמרם כי "אולמרט הגמיש באחרונה את עמדתו", אך לא מרחיבים.

בן כספית מתאר ב"מעריב" את הדיונים על ההסכם ככאלה הנערכים בין ראש ממשלה ישראלי "נטול אינטרסים פוליטיים או שיקולי רייטינג" ובין הנהגת חמאס, "ארגון מוכה וחבול שזקוק בדחיפות להישג בולט עבור הרחוב". נדמה כי על שתי הקביעות במשוואה הזו ניתן להתווכח. אולמרט בוודאי חושב על רישומו בספרי ההיסטוריה ואולי אף על עתידו הפוליטי גם כעת, ואילו מצבו של חמאס כבר מזמן לא היה טוב יותר, כפי שעולה מסיום הדיווח של הראל ויששכרוף.

לפי הידיעה של כתבי "הארץ", ההסכם הקרוב בין ישראל לחמאס אמור לכלול הפסקת אש, פתיחה מלאה של המעברים לסחורות, החזרת שליט, והסכמה כי מעבר רפיח ייפתח בנוכחות אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית ואנשי חמאס בצד הפלסטיני של המעבר. לפי העיתון "אל-חיאת", כך נכתב, גם מרואן ברגותי ישוחרר מהכלא הישראלי. עד כמה תנאים אלה שונים מהתנאים שדרשו בחמאס לפני מבצע "עופרת יצוקה"? העיתון סומך כנראה על זכרונו של הקורא ולא מפרט.

ענייני תקשורת

יהודה שרוני מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בנק לאומי, המחזיק כ-16% ממניות קשת, צפוי לאשר את בקשתו של יוסי מימן לקבל ערבות בנקאית בסך 70 מיליון שקל, ערבות שנועדה להבטיח את המשך קיומו של ערוץ 10.

נמרוד הלפרן מדווח ב"דה-מרקר" כי לפי עדותו של מנהל ההשקעות הארי מרקופולוס, כבר לפני שלוש שנים מסר לעיתונאי חוקר של ה"וול סטריט ג'ורנל" מידע על הונאת מיידוף, אך עורכי העיתון מנעו את חקר הפרשה ופרסומה ברבים. מרקופולוס הציג במהלך דיון בוועדת השירותים הפיננסיים של בית- הנבחרים תכתובת מיילים לחיזוק טענתו, אך הודה כי אין בידו הוכחה לכך שעורכי העיתון אכן מנעו במכוון את חקירת ההונאה. תגובת העיתון להאשמות אינה מצוינת.

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח ["לה-מונד"] כי שני צלמי פפרצי שחדרו לחשבון המסרונים של קרלה ברוני והעבירו את ההודעות לפרסום בעיתונות נעצרו לחקירה.