יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, אתמול בשוק מחנה-יהודה בירושלים (צילום: אוליביה פיטוסי)
יו"ר קדימה ציפי לבני, שלשום בוועידה כלכלית בירושלים (צילום: קובי גדעון)
ביד אחת מכים על חטא וביד השנייה...
הכותרת הראשית של "הארץ": "המסר החדש של הליכוד: ליברמן יחבור לממשלת לבני תמורת כיסא". הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת ל"אפקט איווט", כלשון הכותרת: "ליברמן מתחזק – והפער בין נתניהו ללבני מתחזק". מרב דוד כותבת כי נתניהו מתכוון להתמודד עם הפער על-ידי "קשר ישיר עם הפעילים". העמוד הפותח של "מעריב" מוקדש לעניין המיותר הזה, פרישת אסטרטגיית הקמפיין של נתניהו מול ליברמן (ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לעניין הזה, ודומים לו, כפולה שלמה, בסגנון פופוליסטי הרבה יותר). זה לא חשוב, זה לא עוזר לאזרח להכריע בעד מי להצביע, וזה מסוג העיתונות ש"מעריב" מחה עליו שוב ושוב במהלך השבוע האחרון, ממאמר הביקורת של מיה בנגל בתחילתו ועד למדור המאמרים היום.
מדור המאמרים של "מעריב" מקדיש שלושה מארבעה מאמרים למהלומות במערכת הבחירות ולעובדה שהן הפכו לקרב "בין נתניהו ללבני" במקום בין רעיונות, או לפחות בין מפלגות (גם אביעד קליינברג כותב דברים דומים במדור המאמרים של "ידיעות אחרונות"). שלמה גזית כותב כי לראשונה מאז קום המדינה, הוא אינו מוצא למי להצביע. "שלוש מפלגות המרכז [...] איבדו את צביונן המקורי ונותרו בעצם ללא אידיאולוגיה [...] תעמולת הבחירות עלובה עד כדי גיחוך [...] תמונת המנהיג או המנהיגה ובצדה סיסמה [...] זו תמצית מצע הבחירות ועל בסיס זה אנו נקראים לקבוע עמדה, להכריע ולהצביע". גזית מגיע למסקנה שיש לשנות את שיטת הבחירות; שינוי שלא ברור איך יועיל למילוי הריקנות הפוליטית שהוא מתאר.
גדעון סאמט כותב באריכות על הקביעות וההחלטות שראשי מפלגות קדימה והעבודה נמנעים מלקבל ולהכריז עליהן (ליברמן פרטנר? פינוי יישובים? חלוקת ירושלים?). "הסחורה הנדירה אזלה אצל העבודה וקדימה. אלמלא כך, לא היה בא בחשבון שיגמגמו בעניין מהותי כמו ישיבה בממשלה עם ימין קיצוני וכמובן תחת נתניהו" (לפי מיה בנגל היום ב"מעריב", בעבודה אכן ניכר גמגום, ולמעשה מחלוקת של ממש בשאלת ההצטרפות לממשלת ימין). אברהם תירוש חובט בפוליטיקאים ובמפלגות הדתיות, מאשים אותם ב"יצר פילוג בלתי נדלה" שמקורו ב"תפיסה קנאית, חמומת מוח [...] צרת אופק [...] של אנשים שחושבים בקטן, באופן כיתתי".
אחת הבעיות המהותיות של סיקור מערכת הבחירות הנוכחית, ובעצם של הסיקור בכלל, היא הזיכרון הקצר של התקשורת ושל הציבור. מה שבארכיון נשאר בארכיון, ואין מי שבודק את המידה שבה מומשו הבטחות טרום-בחירות והצהרות פוסט-היבחרות. היום במוסף "עסקים" של "מעריב" מציע סיני גז עיתונות מהסוג הזוכר. "עוד הבטחה לזיכרון" היא הכותרת, ועל פני עמוד שלם משורטטת הדרך שבה לא יצאה לפועל הבטחת ממשלת נתניהו, לפני 12 שנה, ל"מחשב לכל ילד". "מנהלי 'מחשב לכל ילד' מדווחים כי ב-12 השנים שחלפו חילקו 30 אלף מחשבים בלבד, כלומר 2,500 מחשבים בממוצע לשנה", וגם הם מומנו בחלקם מכספי עמותות.
חבל שכתבה כזו נדחקת לעמודים הפנימיים של מוסף הכלכלה, גם אם היא לא תחקירית ובלשנית כמו זו של קלמן ליבסקינד, המופיעה בבולטות על שער העיתון. ליבסקינד בדק עסקת נדל"ן אולי מפוקפקת של יו"ר ש"ס אלי ישי. החשיבות של הרווח המפוקפק או לא של ישי ממכירת דירה של משרד השיכון נופלת בהרבה מהחשיבות של יישום הבטחה ממשלתית בעלת משמעות חברתית נרחבת ושווי של מיליונים.
היגיון שמאלני, היגיון בריא והיגיון חמאסי
"מעריב" מציע היום כותרת כמעט ראשית העוסקת בגורלו של בכיר חמאס א-זהאר. לפי בן כספית, המנהיג הפלסטיני נמלט מעזה לאל-עריש וגילח את זקנו. מדוע זה ראוי לכותרת? משום שהדבר עלול להשפיע על המגעים עם מצרים, כותב כספית, ולא מפרט. בעמ' 8 של העיתון נכתב כי ישראל דורשת שטח מפורז סביב עזה, ברוחב 500 מטר, במסגרת הסכם הרגיעה החדש. חמאס מודיע כי הוא "מוכן לחילופי שבויים כבר מחר", תמורת גלעד שליט.
בניגוד לשתיקה רועמת אתמול, מציע היום "ידיעות אחרונות" חדשות על הנעשה בדרום כבר בכפולה הפותחת. "הסיבה לאיפוק הישראלי ברצועת עזה: כוננות גבוהה בגבול הצפון מחשש לפגיעה של חיזבאללה". הכותרת היא "מבליגים בדרום, נערכים בצפון". העילה לדריכות: יום השנה לחיסולו של הארכי-טרוריסט מורנייה. אתמול נפלה באשקלון הרקטה הראשונה מאז תום מבצע "עופרת יצוקה", וגם על כך מדווח "ידיעות אחרונות". "הארץ" מבליט את הנפילה בתמונה הראשית על השער, ועמוס הראל מדווח כי צה"ל תקף מנהרות ועמדות של חמאס בעזה.
ארן ירדני מציע במדור המאמרים של "מעריב", תחת הכותרת "החמאס וההיגיון השמאלני", להפריד את הדיון בחמאס ממסגרת הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ירדני מצטט מאמנת חמאס, המפתיעה כל פעם מחדש בפראותה, כדי להוכיח כי המאבק של חמאס אינו לפתרון הבעיה הפלסטינית או סיום "הדיכוי", ולכן אין שום דרך להגיע לשלום או אפילו לפשרה עם הארגון הזה. "הניסיון ליצור זיקה בין הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לקונפליקט ישראל-חמאס [...] [הסעיפים האלה באמנת חמאס] מראים לנו שמדובר בניסיון, במידת מה פטרנליסטי, של גופים רדיקליים בשמאל הישראלי להחלת 'ההיגיון הבריא' והריאל-פוליטיק על גופים שאין להם כל עניין בו".
ניצול נמרץ
סג"מ אהרון קרוב, שנפצע אנושות במבצע בעזה, לבטח לא שיער כי עם התאוששותו יהפוך ניצב במבצע נוסף – מבצע יחסי-הציבור של בית-החולים בילינסון. היום הועבר קרוב מהטיפול הנמרץ בבילינסון לשיקום בבית-החולים שיבא, אלא שבמקום לבצע את המעבר עם משפחתו וחבריו, הפך רגע אינטימי זה למיצג תקשורתי. היום מופיעה בעמ' 10 של "מעריב" ידיעה על המעבר. הכתב, אילן מציק, מציין במובלע כי קרוב הביע אי-נוחות מהמעמד המתוקשר. ידיעה דומה נפרשת על חלקה העליון של כפולת העמודים 9-8 ב"ידיעות אחרונות". הידיעות מלוות בתצלומים גדולים. במהדורת האינטרנט של "הארץ" ניתן למצוא מידע על מאחורי הקלעים של העניין.
הירשזון מצמצם את החזית בין ההגנה לתביעה
"מעריב" מביא בעמודים 15-14 את תמליל עיקרי עדותו של אברהם הירשזון אתמול. מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מסקר בהרחבה את פתיחת המשפט ("בקול רועד פתח את הקרב על חייו"). "בניגוד לדבריו במשטרה כי לא קיבל מעטפות מזומנים, הפתיע אתמול הירשזון עם גרסה שונה". האמת, לא ממש מפתיע. אתמול לפנות בוקר נכתב ב"הארץ", אמנם במובלע, כי זה מה שהירשזון מתכוון לומר בעדותו.
"תפנית זו מצמצמת את החזית בין ההגנה לתביעה", כותב הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות" בועז אוקון, "שכן עכשיו השאלה היחידה שתעמוד על הפרק תהיה אם אמנם קיבל הירשזון את הכסף כדין". "קו ההגנה של הירשזון פשוט", כותב יורם ירקוני ב"ידיעות אחרונות". "בתשובותיו להאשמות הטיל הירשזון את האחריות למעשים לנושאי תפקידים בהסתדרות, שהיו כפופים לו. הוא האשים אותם בעצות גרועות ובמעשי מרמה כלפיו".
לפי ירקוני, השופטת במשפט, ברכה אופיר-תום, הקשתה מאוד על הירשזון במהלך עדותו ולא התרשמה "מהטונים הרגשניים". היום מבשרים אתרי האינטרנט כי עדותו של הירשזון הופסקה לאחר שחש בלבו. ב"תקציר הפרקים הקודמים" שמציע משה רונן באותו עמוד נכתב: "שר האוצר לשעבר נשאר לבדו. כל חבריו לשעבר פתחו את הפה [...] הירשזון טוען כי לא גנב כספים שלא הגיעו לו, אבל הודה בעדותו כי הדרך שבה משך את הכספים לא היתה ראויה. שלשום אף החזיר להסתדרות העובדים הלאומית 1.2 מיליון שקלים. נראה כי המטרה העיקרית בקו ההגנה ובפעולות שנקט לא היתה לשכנע את השופטת כי הוא חף מפשע, אלא לנסות ולהפחית מחומרת העבירות שבהן הוא מואשם".
בתוך כך, "מעריב" מדווח כי אולמרט מצרף לצוות ההגנה שלו פרקליט צמרת נוסף, עו"ד יהודה וינשטיין, שייצג בעבר את דרעי, ויצמן ומופז.
הפרשה המתקראת "פרשת הפדופילים"
גלי גינת מביא במוסף "המגזין" של "מעריב" ראיון עם אחד העדים במה שהעיתונים כינו בשבוע שעבר "פרשת הפדופילים". לפי גינת, הפרשה נחשפה במקרה, אחרי שאמו של נער בן 15 קראה מכתב שנשלח אליו וגילתה כי הוא שוכב עם גברים תמורת תשלום (20 שקל או חפיסת סיגריות) זה כשנה וחצי. המשטרה גבתה עדות מן הנער ועצרה 11 חשודים, שהעובדה שהם דמויות ידועות (למחצה, לשליש, לרביע ולדמיון הפרוע של נותני הכותרות) העניקה לסיפור פרסום רב. לפי "המגזין", החקירה מתמקדת עכשיו במי שסירסר, לפי החשד, בנער ובנערים אחרים.
בעקבות אותה עדות, כותב גינת, החלו להגיע תלונות של נערים נוספים שנוצלו על-ידי אותם גברים, ו"הלך והסתמן אחד החשודים, בעל מועדון בן 42, המוכר מאוד בקרב חוגי הבליינים ואנשי הלילה, כאחד הגורמים הבולטים ביותר בפרשה. בהדרגה החלו לחשוד במשטרה כי הוא אף עמד מאחורי סוכנות ליווי לקטינים, אשר סיפקה שירותי מין לחשודים, כמו גם לגברים רבים נוספים". המעצר שתפס כותרות, שבו נתפס גם עו"ד ארי שמאי, היה בדירתו של בעל המועדון. עורך-דינו, ששי גז, מכחיש את כל החשדות וטוען כי הנער רוצה לנקום במרשו "על שניסה למנוע ממנו ללכת עם בחורים אחרים".
לפי אחת העדויות המובאת בכתבה, השם "פרשת הפדופילים" אכן יאה לפרשה, ולא כפי שנדמה היה מלכתחילה, משום שאותו מרואיין אומר כי המזמינים את שירותי המין ביקשו נערים צעירים.
סימן שאלה
נדב איל כותב עמוד שלם ב"המגזין" של "מעריב" על מכתב תלונה משעשע שנשלח לחברת התעופה וירג'ין, ושה"דיילי-טלגרף" הגדיר כ"מכתב התלונה הטוב ביותר שנכתב אי-פעם". חיפשתי את הקישור ל"דיילי טלגרף" כדי להציע כאן את האנקדוטה במקור, וגיליתי כי הכותרת היא: "מכתב התלונה הטוב ביותר שנכתב אי-פעם?".
באופן מקרי, רק אתמול כתב כאן יובל דרור על קומוניקט מופרך ששלחה חברת מק'אפי, ושפורסם בעיתונים ישראליים ללא בדיקה, לפעמים כלשונו ממש. גם ה"וושינגטון פוסט" ציטט מהקומוניקט, אבל הוסיף בסופו של הציטוט סימן קטן, הידוע בכינוי "סימן שאלה".
בכל מקרה, מומלץ למי שאוהב בדיחה אנגלית על אוכל אנגלי.
שני צדדים למטבע
"בנק הפועלים ניקה שולחן – והמניה זינקה"; "פירסם אזהרת רווח: הפסד של 250 מיליון שקל ברבעון הרביעי. היו"ר דני דנקנר: 'אנו בטוחים ביכולתנו להניב ב-2009 תשואה חיובית'" (כותרת ראשית וחלק מכותרת המשנה על שער מוסף "עסקים" של "מעריב").
"מיליארד שקל מינוס"; "לראשונה מ-1998: בנק הפועלים יסיים את שנת 2008 בהפסד"; "בנק הפועלים הדהים אתמול את המשק עם פרסום אזהרת רווח לרבעון הרביעי" (כותרת ראשית וחלק מכותרות המשנה על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות").
לפני כמה חודשים הגיע "מעריב" להסדר פרישת חובות עם בנק הפועלים, שלפיו הבנק הופך למעשה לאחד הבעלים של העיתון. היה מי שהביע חשש מהאופן שבו הדבר ישפיע על הסיקור של הבנק ב"מעריב". האם הכותרות שלעיל מאששות את החשד? לאו דווקא. במוסף "ממון" כותב סבר פלוצקר כי בקנה מידה עולמי, מדובר בסך-הכל בהפסדים קטנים, וכי עוד מעט צפויים גם הבנקים הישראליים האחרים לדווח על הפסדים. ובכל זאת.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי החוק האוסר על שליחת דואר-זבל פרסומי אינו מגן מפני שליחת דואר-זבל של תעמולת בחירות. עוד הוא מדווח בידיעה אחרת כי הרשות השנייה פתחה בהליך הפרה נגד רשת, זכיינית ערוץ 2, בגין "ריבוי חסויות". רשת שיבצה שש חסויות בתום תוכניות, במקום השלוש המותרות. אברבך מביא גם את תגובת רשת: "אנחנו עוסקים בתוכניות ולא בהפרות"; תגובה שמבטאת באופן מדויק את היחס של זכייניות הערוצים המסחריים למחוקק ולרגולטור.