קרב תרנגולים. הוד-השרון, דצמבר 2008 (צילום: אסף פרידמן)

גילויים חדשים על הבחירות

בחודש וחצי האחרונים אנחנו עוקבים כאן, ב"העין השביעית", אחרי האופן שבו התקשורת מסקרת את מערכת הבחירות הקרבה ("הבחירות של התקשורת"). בשבועות שבהם התרחשה המלחמה המוגבלת בעזה, נדרש למעקב מיקרוסקופ, שכן הפוליטיקה נעלמה מהמדפים והוחלפה במנות קרב (מצונזרות ומיד שנייה). אבל גם לפני כן לא הצליחה המערכה לתפוס את מלוא תשומת הלב של העיתונאים, והשתרכה לה, פעמים רבות, מאחורי כותרות בעניינים אחרים. זה עוד לפני שמדברים על איכות הסיקור, אלא רק על היקפו ובולטותו.

השבוע, כך נראה, גילתה גם התקשורת עצמה את העובדה הזו, והפרשנים החלו להתחרות ביניהם בקשירת תארים כגון "מנומנמת", "דלוחה" ו"פושרת" להתמודדות הפוליטית. מובן שהכתבים והפרשנים אינם מתכוונים לסיקור הבחירות, אלא לבחירות – ולמפלגות – עצמן ("שבוע לפני הבחירות קשה למצוא שלטי תעמולה, ואין מי שמחלק סטיקרים בצמתים", מכריזה כותרת הגג בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות"), אבל יש לתהות: האם לתקשורת אין יד ביצירת אווירה "מנומנמת" או בהצגת עמדות "פושרת"?

מאמר המערכת של "הארץ" היום הוא דוגמה מצוינת להלך הרוח העיתונאי הזה. תחת הכותרת "ערפול עמדות מסוכן" הוא קובע כי יש טשטוש גדול בין המצעים של שלושת המועמדים, ברק, לבני ונתניהו; כי "קשה להשתחרר מן הרושם שהטשטוש הזה מכוון" מאחר שאין למועמדים, בעצם, סדר יום אמיתי, וכי "בזמן הקצר שנותר עד לבחירות, חייבים הבוחרים לתבוע מהם תשובות מדויקות והתחייבויות חד-משמעיות בנושאי ביטחון, מדינה, חברה וכלכלה". הבעיה היחידה היא שהבוחרים אינם בעמדה שממנה הם יכולים לתבוע משהו מהנבחרים. את המשימה הזו בדיוק הפקידה החברה בידי העיתונאים.

הפוליטיקאים, בכל אופן, ניסו אתמול להציג עמדות ספציפיות שאפשר להתייחס אליהן. "רגע לפני שהקמפיין מסתיים", כותב היום אלוף בן על שער "הארץ", "הציגה אתמול יו"ר קדימה ציפי לבני את ההתמודדות שלה נגד יו"ר הליכוד בנימין נתניהו כמחלוקת אמיתית על עמדות. 'הבחירות האלה, רבותי, הן על השלום', אמרה לבני בנאומה בכנס הרצליה".

מימין: ח"כ משה כחלון, יו"ר הליכוד בנימין נתניהו והרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, אתמול בביקור בעיר-דוד בירושלים (צילום: קובי גדעון)

כך גם על שער "ישראל היום", ליד הכותרת הראשית הלקונית "שבוע לבחירות", מוצגות תמונותיהם של ארבעת ראשי המפלגות המובילות (כן – עוד שינוי מהותי שחל בימים האחרונים הוא שהעיתונים החלו לפעול לפי מה שמורים הסקרים, והם מדברים כעת על ארבעה מועמדים ולא על שלושה), ולצדן תמצית עמדותיהם כפי שהוצגו ביממה האחרונה בהזדמנויות פומביות שונות. נתניהו: "נשמור על ירושלים"; לבני: "נכניס את יונת השלום"; ברק: "נחפור מנהרה יו"ש-עזה"; ליברמן: "נפסיק את המוסר הכפול".

אם כבר "ישראל היום": כותרת המשנה לראשית על שער העיתון עוסקת גם היא בארבעת המועמדים. שלושה מהם היא מזכירה בהסתייגות: ליברמן נחקר, עומד בפני כתב אישום ובכלל שמאלן ("ימליץ על לבני"); ברק "יורה לכל הכיוונים"; לבני מזגזגת "במסר חדש", השלום; ורק נתניהו עם מסר עקבי וללא שום מלת ביקורת: "בליכוד מדגישים את אחדות ירושלים".

רגע, ב"הארץ" וב"ישראל היום" חושבים שיכול להיות שהפוליטיקאים בכל זאת מנסים לנער מעליהם את אבק הספינים ודפי המסרים ולהציג בדל עמדה? עזבו אתכם משטויות. ב"ידיעות אחרונות" יודעים לספר כי "שבוע לבחירות: ראשי המפלגות מנסים לעורר את הציבור בקרב חבטות קולני" (כותרת המשנה לראשית על שער העיתון; יובל קרני). הציטוטים שמובאים על השער – חילופי מהלומות מילוליות, האשמות וסיסמאות – אכן נאמרו. העניין הוא ש"ידיעות אחרונות" מעדיף להבליט אותם, ולא את הציטוטים הרציניים, בעלי המשמעות, כאלו היכולים לשמש מצע לדיון; דברים שכאמור בפסקאות הקודמות, נאמרו גם הם על-ידי הפוליטיקאים שלנו. טוב, למה אפשר לצפות מעיתון שכמעט חצי מעמוד השער שלו מטפל בסוגיה רצינית וכואבת (החזרתו של גלעד שליט) באמצעות גימיק סנסציוני חסר משמעות ("גם החייל החטוף גלעד שליט קיבל הביתה הודעה לבוחר עם מספר הקלפי. אביו נועם: אני מקווה שהוא יהיה איתנו עד אז").

ובכל זאת, גם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ניתן למצוא מידע חדש על המערכה: במדור הדעות מנתחת יעל גבירץ את האופן שבו יועץ הסתרים האמריקאי, ארתור פינקלשטיין, מייעץ לאביגדור ליברמן. עצם העסקתו של פינקלשטיין היא עובדה שלא הובלטה בתקשורת.

ומה ב"מעריב"? שם הכותרת הראשית ("בכירים בליכוד: ביבי מפסיד לנו חמישה מנדטים"), של שלום ירושלמי, טוענת כי המערכה לא רק נטולת השמצות (מצד הליכוד), אלא שיש גם מי שמתרעם על כך (אנשי העשיריות השלישית והרביעית של הליכוד, שדורשים קמפיין אגרסיבי, ולא מיתון המסרים כדי להכשיר הצטרפות לקואליציה רחבה).

וגם זה גילוי חדש על הבחירות: אחרי העימות נטול העימות בערוץ 2 בין שלושת המועמדים, חבטו בו העיתונאים וחלקם אף הכתירו את אי-קיומו של עימות אמיתי ככישלון הגדול של התקשורת בבחירות. עמוס כרמל מביא בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" זווית הפוכה. העימותים באמריקה, הוא כותב, שאליהם התגעגעו כל הכותבים (וגם אנחנו כאן), היו למעשה כישלון. כתנא דמסייע הוא מביא את תומס פרידמן, שיומיים לפני הבחירות בארה"ב כתב ב"ניו-יורק טיימס": "העימותים הטלוויזיוניים יצרו את הרושם ששני המועמדים היו נתונים 'בתא אטום לקולות מבחוץ, והוצאו ממנו כדי לנאום לציבור בלי לדעת את ההקשר'. שניהם דיברו בהכללות ולא אמרו את האמת".

אלא שהמשך הטיעון של כרמל משכנע פחות. עימות לא היה יכול להועיל לציבור המצביעים, הוא כותב, משום שלמועמדים אין למעשה מה להגיד, אין תוכניות מגובשות והם אינם יודעים לדבר שלא בסיסמאות. זו גישה של ייאוש עקר. גם סופו של הטיעון, שלפיו גם עימות מוצלח מלמד אותנו על כשרים מילוליים בלבד שאינם חיוניים למנהיגות מוצלחת, בעייתי. משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון והסתדר היטב, כותב כרמל. אלא שמדינת ישראל תגיד תודה גם על הימצאה של דמות הרבה פחות מרשימה, ובלבד שיהיו לה כישורים מילוליים.

גילויים חדשים על המלחמה

"מלחמה היא לפעמים כמו סעודה דשנה. מתמוגגים מכל ביס ועוד ביס ועוד ביס. עד שמגיעים לרגע שחשים ברע והבטן מתהפכת. אחרי ככלות הכל, יגיע הסועד למסקנה שהארוחה לא היתה כל-כך טובה כפי שנראתה". במלים אלו בוחר היום  יואל מרקוס  לפתוח את מאמרו ב"הארץ", והוא מסכם היטב את היחס בתקשורת (התואם, אגב, את מסרי הקמפיין של נתניהו, ותקף בתקשורת משמאל ומימין באותה מידה) למלחמה ההיא ולתוצאותיה. אחרי שהוא חוזר על המובן מאליו, קורא מרקוס למנהיגות שלא לנקוט "תגובה לא מידתית", כלשון איומו של אולמרט. "עדיף לפעול בפינצטה, לא בפטיש" (ועוד דבר: הקביעה של מרקוס כי "בגדה לא היתה הזדהות גלויה עם החמאס" בזמן המלחמה היא טעות, ומעידה משהו על האופן שבו העיתונים, שהתעלמו כמעט כליל מהפגנות ומעשי אלימות בשטחי הגדה, מעצבים את דעת הקהל, ולפחות את דעת העיתונאים).

נער פלסטיני זורק אבנים על כוחות הביטחון בהפגנה על רקע המלחמה בעזה, שכונת שועפאט, 28 בדצמבר 2008 (צילום: ליאור מזרחי)

הלוויית שני צעירים פלסטינים שנהרגו על-ידי צה"ל במהלך הפגנות נגד המלחמה בעזה. ניעלין, 29 בדצמבר 2008 (צילום: עיסאם רימאווי)

צעיר פלסטיני שורף דגל במזרח ירושלים ואחר מיידה אבנים, כחלק מגל הפגנות בגדה המערבית ב-2 בינואר, שעליו הכריז חמאס כ"יום הזעם" (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הפגנה נגד המבצע בעזה, רמאללה, 16 בינואר (צילום: עיסאם רימאווי)

פלסטיני פצוע מאש צה"ל בעת הפגנה נגד המבצע בעזה, 23 בינואר, קלנדיה (צילום: עיסאם רימאווי)

באותו עמוד מציג משה ארנס דעה תקיפה יותר. "אין לעשות הפסקות אש עם טרוריסטים", הוא מכריז, וקובע כי מטרות המבצע בעזה נוסחו באופן מעורפל על בסיס שיקולים פוליטיים, וכי כך פיספסה מדינת ישראל את היעד האמיתי, "חיסול יכולת החמאס לשגר טילים". ברק ולבני, כותב ארנס, "למדו מתוך ספר חשבון אחר" מזה של חמאס. ובמלים אחרות: הם אינם מדברים ערבית.

האם לפחות העזתים חושבים שנוצחו במלחמה? שאלה זו היתה נושא לדיון מרכזי בשבוע האחרון של המבצע. כעת עונה עליה עקיבא אלדר, שמביא ציטוט מפיו של ג'ון גינג האירי, ראש משרדי אונרוו"א בעזה: "החמאס נתפס בעזה כמי שניצח בבחירות, ניצח בהשתלטות על הרצועה, ניצח את המצור וניצח ב'עופרת יצוקה'. כל מה שהחמאס צריך כדי לנצח גם בבחירות הבאות הוא שישראל תתמיד במדיניות [המצור] הנוכחית".

התפתחויות חדשות בענייני תהדייה כן או לא

"ישראל, בניגוד גמור לתקוותיה בתום מבצע 'עופרת יצוקה'", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף על שער "הארץ", "תימרנה את עצמה לתסבוכת של ממש". מצד אחד, אם תבליג על ירי חמאס, היא תמוסס את ההרתעה שהושגה(?) ב"עופרת יצוקה"; מצד שני, אם תגיב בעוצמה, היא עלולה לפתוח כבר עכשיו סיבוב שני ולקיים את הבחירות לכנסת כשהדרום מופגז.

"מעריב" מדווח בעמ' 7 כי "חמאס חוזר לדרישות מלפני 'עופרת יצוקה': פתיחת כל המעברים, הסרת הסגר ושיחות נפרדות על שחרור שליט". העיתון מציין גם כי אתמול נורו שש רקטות מהרצועה לעבר ישראל, וכי עמדותיו הקשוחות של חמאס היו ידועות ולא השתנו מלפני המלחמה. לפי "ישראל היום", האשמה בהקשחת עמדות חמאס היא איראן, וגם ישראל מקשיחה עמדותיה ומתנה את ההסכם בשחרור שליט.

אתר תקיפה של חיל האוויר, אתמול ברפיח (צילום: עבד רחים כתיב)

ב"ידיעות אחרונות" לא מצאו היום מקום לעסוק בעניינים כמו התהדייה, עזה, חמאס, קסאמים וכיוצא באלו. אחרי הכל, דפי החדשות מלאים בידיעות על "נסים" רפואיים (כפולת עמודים), תיאורים סנסציוניים של אלימות ומוות מקריים (עמוד), שלג בלונדון (עמוד וחצי) וחיות במוזמביק (רבע עמוד). גם עמוד השער מלא: לצד הכותרות על הבחירות, גלעד שליט וסרטן בבסיס הנח"ל, מציין העיתון בהבלטה את שיתוף הפעולה שלו עם רשת מגה ואת הזעזוע שלו מחתונת אחיו של יגאל עמיר עם בתה של לריסה טרימבובלר ("אין גבול").

התפתחויות חדשות בענייני פלילים ישנים

עפרה אידלמן מדווחת ב"הארץ" כי "ערב העדות במשפטו, הירשזון החזיר את הכסף שהודה בקבלתו", כלשון הכותרת על שער העיתון. שר האוצר לשעבר טוען כי הכסף ניתן לו (במזומן) על חשבון "הסדר תנאי פרישתו, שטרם נערך", ולמעשה ההסתדרות הלאומית, שממנה גנב, לפי כתב האישום, בכלל חייבת לו כסף.

הפניה אחרת על שער "הארץ", לעיתון הכלכלי "דה-מרקר", מבשרת על תום סאגת אלי ארוך וחברת כלל: "אלי ארוך יקבל 6 מיליון שקל מכלל. פסק הבורר, בו נקבע כי על החברה לשלם לסוחר המעו"ף 95 מיליון שקל, בוטל". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נכתב כי בין השאר העביר ארוך לכלל מכתב התנצלות על התבטאויותיו נגד התנהלותה (שיקבל 9 מיליון שקל מכלל, ולא 6, אלא ש-3 מהם יעברו לעורכי-דינו. אגב, כותרת השער של מוסף "עסקים" של "מעריב" – "אלי ארוך יקבל פחות מ-6 מיליון שקל" – אינה נכונה לפי דיווחי העיתון עצמו: 9.2 מיליון פחות 3 מיליון לעורכי-הדין משאירים את ארוך עם יותר, ולא פחות, מ-6 מיליון).

טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי פרקליטות המדינה מתכוונת להגיש בימים הקרובים כתב אישום נגד משה קצב (זוכרים?). הידיעה מזכירה את ההסתייגויות של צוות הפרקליטים מחוזקו של התיק, הסתייגויות שניתן להן מקום בתקשורת בזמן האחרון, וקובעת כי "ידוע כי מדובר בתיק 'קשה ובעייתי', ודווקא משום כך אין מנוס מהבאתו לבית-המשפט". תגובת דובר משרד המשפטים: הכל ספקולציות של הכותבת.

ענייני תקשורת

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" בוחש רז שכניק במים העכורים של סאגת ערוץ 10 ומביא את תגובת ערוץ 2: "אחרי שמשרד התקשורת הציע לוותר לערוץ 10 על דמי זיכיון בגובה 26 מיליון שקל – בערוץ 2 משתוללים: 'המדינה בעצם אומרת שאנחנו פראיירים. הם מקבלים הקלות ולנו לוקחים כסף'". לפי הידיעה, דמי הזיכיון שעליהם מתכוון משרד התקשורת לוותר (או לפרוש בצורה רחבה) היו אמורים למעשה להיות מוחזרים לזכייניות ערוץ 2 והרדיו האזורי (והטלוויזיה החינוכית), ש"חיפו" על אי-התשלום של ערוץ 10 בשנים 2004–2006.

בטורי פרשנות תוקף "ידיעות אחרונות" גם את ערוץ 2 וגם את ערוץ 10. שכניק עצמו מביא התבטאויות עבר של ראשי קשת ורשת, שהצהירו שלא יבקשו הקלות לעצמם במקרה שיינתנו הטבות לערוץ 10. גדעון עשת כותב נגד הדמגוגיה (שגם "העין השביעית" נפלה לה קורבן, לדבריו) של ראשי ערוץ 10, שהצליחו למצב את המאבק על "סגירת ערוץ 10", בעוד שלמעשה דובר רק על ביטול הזיכיון לזכיין הנוכחי – שהוא לדבריו "עבריין סדרתי" – וחיפוש אחר זכיין חדש. "מה רוצים הזכיינים?", שואל עשת ומכוון גם לזכייני ערוץ 2, "הם רוצים להפסיק עם המכרזים המעצבנים האלה, שבהם הם מתחייבים לתוכניות מסוימות. הם רוצים לעשות מה שבא להם [...] אפשר להבין אותם. אתם מכירים גנב שלא ישמח אם לא יבוטל החוק נגד גניבות?".

אנשי ערוץ 10 אלון בן-דוד ומיקי חיימוביץ' בהפגנת עובדי הערוץ אתמול מול משרדי הרשות השנייה בירושלים (צילום: רוני שיצר)

במדור הדעות של "הארץ" מנדב נחמיה שטרסלר את דעתו, השונה מאוד, על סיפור ערוץ 10. המסקנות נגזרות נאמנה מהשקפת עולמו הידועה: האשם הראשון בכשלונו של הערוץ הוא הוא עצמו, על האופן שבו ניהל את עצמו. האשם השני הוא הרגולטור, שהעמיס עליו דרישות תרבותיות, והשלישי הוא המחוקק, שאילץ אותו לשלם לו כספים. הפתרון לפי שטרסלר: להקטין את נטל הרגולציה, לנצל את המעבר לשיטת שידור דיגיטלי בעוד שנתיים כדי לעבור משיטת הזכיונות לשיטה של רשיונות שבה "כל מי שירצה יוכל להקים ערוץ מסחרי, בתנאי שיהיה לו ההון הדרוש. יהיה עליו לשלם מחיר נמוך והגיוני תמורת הרישיון, לעמוד בכללי רגולציה פשוטים ולהתחייב ל'סוגה עילית' במידה סבירה". או אז, לפי שטרסלר, יקומו לנו אפילו ערוצים נוספים על 2 ו-10.

במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כותב יונתן לוי על מגמת העלייה במכירות הספרים האלקטרוניים. "אחד האנליסטים שנדרש לסוגיה כינה את השנה החולפת 'רגע האיי-פוד של הספר האלקטרוני', והשווה את המכירות של האי-בוק לאלה של הנגן הדיגיטלי המהפכני בראשית דרכו", כותב לוי. גם זה מוצא למשבר העיתונות המודפסת.