מימין: נשיא ישראל שמעון פרס, הזמרת ריטה וראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני. אתמול בירושלים (צילום: מרים אלסטר)
המלחמה הבאה
מה עם איזו מלחמה קטנה, גבירותי ורבותי? שנה חלפה מאז מבצע "עופרת יצוקה", ובשבועות האחרונים מתרבים בעיתונים הלחשושים על אודות מלחמה חדשה. זה החל בטורים של הכותבים משמאל (המעוניינים בהתנעת תהליך שלום) ומימין (המעוניינים בהתנעת כיסא המפלט של נתניהו), שביקרו את חוסר המעש של נתניהו בתחומים שונים וקבעו בין השאר כי הוא מקרב אותנו למלחמה הבאה.
זה ממשיך בהתבטאויות של קצינים ופוליטיקאים על התחממות בגבול הדרומי ובמיוחד הצפוני (שם כבר עברו יותר משלוש שנים ללא קרבות). היום שופך עוד נפט למדורה אסד ג'וניור, הרודן הסורי. "אסד: ישראל מובילה למלחמה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת ברוח זו מודפסת גם על שער "מעריב", אם כי נדחקת מהבכורה לטובת תצלום של שתי ירושלמיות יפות תחת הכותרת "מחכים לשלג" (לא ברור אם סדר העדיפויות הזה הוא רמז מתוחכם לביון הסורי). ב"הארץ" מאריכים את הכותרת ונותנים פתחון פה לצד הישראלי: "אסד: 'ישראל דוחפת למלחמה'. נתניהו: 'אני פשוט לא מבין אותו, לא יודע מה אסד רוצה'".
לצד הידיעה הראשית מודפסת תמצית מאמר של ארי שביט, המדווח על "רחש חיובי" בירושלים, ועל כך ש"נתניהו מאמין שהוא קרוב לסוג של פריצת דרך" בחידוש תהליך השלום עם הפלסטינים. שביט מטיל בכך ספק וקורא לחזק את המאמצים דווקא בהידברות עם הסורים. זהו פינג-פונג אהוב על הפרשנים. מאחר שממילא דבר לא זז בחזית הסורית ו/או הפלסטינית מי זוכר כבר כמה שנים, הם מרגישים חופשיים להמליץ בכל פעם על ריכוז מאמץ בחזית בלתי מתפקדת אחרת.
"מלחמת המלים בין ישראל לסוריה עולה מדרגה", פותחים את דיווחם איתמר אייכנר ורוני שקד ב"ידיעות אחרונות". "אחרי ששר הביטחון ברק אמר בתחילת השבוע שאם לא יהיה שלום עם סוריה תפרוץ מלחמה, טען אתמול נשיא סוריה בשאר אסד שישראל גוררת את האזור למלחמה". אם כן, כולם רוצים שלום, ומוכנים אף לצאת למלחמה לשם כך.
כדור שליט
"הטלת האחריות לשחרור שליט לפתחו של החמאס תמוהה ומקוממת", נכתב במאמר המערכת של "הארץ" בתגובה להצהרה ברוח זו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו השמיע את ההצהרה בתגובה להצהרה של חמאס, ולפיה נתניהו אשם בכשלון המו"מ. "נראה שעמדת נתניהו נשענת על שיקולי יוקרה", מאשים "הארץ" את ראש הממשלה, אולם מטיל את האחריות על שני הצדדים ("המו"מ תקוע בגלל התבצרות שני הצדדים מאחורי עמדות נוקשות"). בהשוואה לעמדת "ידיעות אחרונות", "הארץ" עושה חסד עם ראש הממשלה.
אל תיגעו בסילביו
"פלייבוי" היא אחת הכותרות על שער "דה-מרקר", המפנה לסיקור פועלו של סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה; "ראש הממשלה השערורייתי בעולם", לפי הלוגו המעטר את ארבעת העמודים שמקדיש העיתון לעניין. חסד עשה "דה-מרקר" עם הקוראים, שהזכיר להם כי "הידיד" ו"האביר", כפי שכונה בימים האחרונים בעיתוני ישראל, הוא פוליטיקאי ואיש עסקים שהמושג "הון שלטון" כאילו נכתב על שמו, מנהיג כושל של מדינה במשבר כלכלי ומוסרי, ואשמאי זקן המסובך בשערוריות מין.
"אולי כדאי לשאול מדוע לעתים קרובות 'ידידי ישראל' הגדולים ביותר אינם בעלי גליון התנהגות צחור במקום שממנו הם באים", מציעה כתבת "דה-מרקר" רונית דומקה.
הנשיא פרס וראש הממשלה ברלוסקוני, אתמול בבית הנשיא בירושלים (צילום: מרים אלסטר)
חסד עשה עם הקוראים גם עיתון "מעריב", שהקדיש מקום נכבד על השער לטור של נדב איל, תחת הכותרת "סילביו קיסר". "באירופה המערבית נחשב מנהיג איטליה לתופעה מסוכנת, אצלנו הוא נערץ", כותב איל ומפרט בתמצות את תכולת קופת השרצים של ברלוסקוני. "מעריב" סיקר את ביקור ברלוסקוני בישראל באותו אופן חנפני של העיתונים האחרים. מה גרם לעיתון הפטריוטי להקדיש מקום בשער לביקורת, גם אם מובלעת, על אותו סיקור? "רגע אחרי שברלוסקוני חצה את הקו הירוק, הוא כבר נשמע אחרת", נכתב בכותרת המשנה לטור. איך אחרת? "התייצב לצדם של הפלסטינים – ועוד עם השוואות בין עזה לשואה".
יש מי שלא מתרגשים. בשביל "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" סילביו הוא סילביו הוא סילביו. שני העיתונים מדפיסים היום על השער תמונה המדגימה כמו אלף מלים את היחס הדביק והמתלקק של העיתונים לראש הממשלה האיטלקי. אתם יכולים לראות אותה בראש הדף הזה.
זה רוזנהויז בטלפון
עוד לא נרגענו מפרשת לאומי, כלומר פסגות, והנה נוחת על שולחננו סופרמרקט שלם של אישומים פליליים. "השיטה הדורסנית של שופרסל", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "כשמנכ"ל שופרסל אפי רוזנהויז ראה את מבצעי חנוכה של הרשת המתחרה מגה", נכתב בכותרת המשנה, "הוא התעצבן. רוזנהויז התקשר למנהלי ארבע מהחברות הגדולות במשק – אוסם, שטראוס, ויסוצקי וקוקה-קולה – ודרש לשים סוף למבצע. משלא הסכימו, הפסיק להזמין מהם סחורה. ארבע שנים לאחר שהשתלטה על קלאבמרקט, מוגש נגד שופרסל כתב אישום חמור על פגיעה בתחרות בשוק המזון".
"רוזנהויז לא יוכל להתחמק מאחריות", טוענת הכותרת הראשית הבולטת של "עסקים" של "מעריב", המצטט "גורם בכיר ברשות ההגבלים". ב"ממון" ענייני שופרסל ורוזנהויז מקבלים מקום צנוע על השער, עם מסגור מאוזן: "כתב אישום לרוזנהויז" היא הכותרת, וכותרת המשנה נותנת פתחון פה למואשם, שאומר: "סירבנו לעסקת טיעון".
לעומת הסיקור הלוחמני ב"דה-מרקר" – "רונית קן: ייתכן שנדרוש מאסר בפועל לרוזנהויז", כותרת הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת; "קולו של דנקנר לא נשמע", כותרת טור הפרשנות של אורה קורן – ב"כלכליסט" ההתייחסות פושרת יותר, הכותרת מרוככות, ורוזנהויז, כמו גם הבוס שלו, נוחי דנקנר, מוצגים באור ביקורתי פחות.
האם "דה-מרקר" "הולך על הראש" (אם יורשה לי לשאול ביטוי מסמי פרץ, עורך "דה-מרקר") של שופרסל בגלל החשבון שיש לו עם נוחי דנקנר, מי שמו"ל "הארץ – דה-מרקר" רמז שהטיל חרם מודעות על העיתון? האם "כלכליסט" מיטיבים עימו מהסיבה ההפוכה? שאלה טובה. כרגע ניתן לומר רק שההטיה התוקפנית של "דה-מרקר" גדולה יותר מזו המרוככת של "כלכליסט". אבל ייתכן שהדבר נובע רק מהבדלי טמפרמנט, ותו לא.
ורמוס מחכה על הקו
"כלכליסט" ו"ממון", שניהם של "ידיעות אחרונות", לא נותנים לפרשה החדשה לתפוס את ראש סדר היום. הכותרת הראשית שלהם מוקדשת לפרשת פסגות או לעניינים הקשורים בה. הסיפור המוביל של "ממון" הוא ראיון של צח שפיצן עם סוחר נוסטרו אלמוני, המספר על "האדרנלין, הטריקים, הלחץ, משכורת הבסיס העלובה והבונוסים הענקיים" של מי שמשחקים במיליונים בקזינו של הבורסה.
העצה שלו לחיים: "בניגוד מוחלט לסיכונים שאני לוקח בעבודה", עם כסף של אחרים, "בחיים הפרטיים שלי" אני שם את הכסף בפק"מ (ואגב ציטוטים אנונימיים, בבלוג "ביי סייד מטריקס" נכתב בהקשר של סיקור פרשת פסגות על "התפרצות חריפה של מחלת האנונימוספרבדה").
עוד ב"ממון": ידיעה מיוחדת מוקדשת לניגוח היחצן זמיר דחב"ש, שכעת גם האיגוד הישראלי ליחסי-ציבור ודוברות "מעלה חשש לניגוד עניינים" שהוא שרוי בו, משום שדחב"ש עובד הן עבור הרשות לניירות ערך והן עבור קרן אייפקס, שרכשה את פסגות. ידיעה דומה מתפרסמת גם ב"כלכליסט".
ב"כלכליסט" הכותרת הראשית שמה על הכוונת את הקולגה של רועי ורמוס, בכיר פסגות שהיה עד עכשיו על הגריל. "אריק שטיינברג – האחראי הישיר על הנוסטרו" היא הכותרת הראשית. שטיינברג הוא יו"ר פסגות. כותרת המשנה מפרטת שמות נוספים של חברי דירקטוריון ומפנה אליהם במרומז אצבע מאשימה. כותרת הגג: "הצרות בפסגות מגיעות להנהלה". בעמודים הפנימיים מתנער "כלכליסט" (חלקית) ממחלת האנונימוספרבדה, ומראיין בשמם מיני רואי-חשבון המותחים ביקורת על התנהלות הנהלת פסגות.
ב"דה-מרקר" אין פסגות על השער. הכפולה השנייה מוקדשת בחלקה לפרשה. היא אינה כוללת ידיעה על טענות לניגודי עניינים של זמיר דחב"ש, העובד גם עבור בנק ישראל, יקירו של "דה-מרקר". כותרת הידיעה המרכזית: "גושן מסביר מדוע החשדות בפסגות מחייבים חקירה פלילית". כותרות שאר הידיעות, מרוככות: "איך יציל ורמוס את פסגות", "רועי ורמוס ודירקטוריון פסגות שכרו את עו"ד דורי קלגסבלד" ו"פסגות: אמפתיה מיועצים, טלפונים מלקוחות" ("אין טלפונים מלקוחות מבוהלים", מרגיעים אתי אפללו ואסא ששון).
האם "דה-מרקר" מתייחס בסלחנות לשערורייה בפסגות ולקשר שלה להנהלת בית-ההשקעות בגלל הקשר אל המנכ"ל רועי ורמוס, שנראה כי עבד צמוד עם העיתון בכיסוי פרשת הסדר חוב של אפריקה-ישראל? מי יודע, נחכה ונראה.
חוכמת רחוב
"חוכמת רחוב" היא כותרת הכתבה הראשית של "גלריה". נועם דביר כותב על רחובות ישראליים "שמצליחים לשגשג למרות הקניונים, הפרברים והתכנון הלקוי". בתוך הגיליון מאמרים וכתבות נוספים בענייני אדריכלות ותכנון. תענוג.
צ'מעו בדיחה
"הקורא שואל, העורך משיב" היא כותרת הטור של גיא רולניק ב"מרקר ויק". רולניק מתייחס לארבע קושיות של קוראים דמיוניים על אופן הסיקור של "דה-מרקר". לא, לא לקושיות על סיקור של מקורבים או יריבים, אלא קושיות רכות יותר.
הראשונה: מדוע הקדיש העיתון מקום רב כל-כך לסיקור סטיב ג'ובס וחברת אפל? משום שג'ובס הוא מנהל חשוב ואפל היא חברה חשובה, עונה רולניק, ומשום שאנחנו אוהבים אותם יותר מאנשי עסקים וחברות אחרות. מדוע סיקרתם בהרחבה את שי אגסי וחברת בטר-פלייס? משום שאגסי הוא איש שיווק מוצלח, כותב רולניק (כנראה גם בשכנוע עיתונאים).
מה עמדת העיתון ביחס למינוי גליה מאור ליו"ר בנק לאומי? העמדה שלנו פשוטה, כותב רולניק, אנחנו בעד מאור, שהוכיחה עצמאות ומקצועיות, וגם נגדה, מאחר שלא בטוח שתוכל להתנהל כך גם תחת מבנה שליטה אחר בבנק. לכן עמדת העיתון היא בעד הציבור ונגד הטייקונים. פשוט. השאלה הרביעית היא באמת סתם קשקוש.
נניח בצד את נושאי הפרשות שרולניק מתייחס אליהן ונתמקד באופן שבו הוא מגיש אותן, באריזה (כושר שיווק הוא הרי התכונה הנערצת עליו). דוגמה אחת בולטת במיוחד השבוע: רולניק מתגונן, כאמור, מפני ההאשמה כי עיתונו הקדיש מקום רב מדי לסיקור ג'ובס והאייפאד שלו. לסיכום דבריו הוא כותב: "כמובן שעדיין לא הרחקנו לכת כמו שניים מהעיתונים החשובים בעולם – 'אקונומיסט' ו'פייננשל טיימס' – שהציגו בעמוד השער שלהם את ג'ובס ואת הטאבלט שלו כמשה שיורד מהר סיני או כנביא מודרני".
צריך אדם להיות בעל אישיות עצית עד עציצית כדי לא להבין את האירוניה שבאיורים שרולניק מזכיר, שיותר משהם מאדירים את דמותו של ג'ובס (כמו ב"דה-מרקר"), הם לועגים לו (ולתקשורת המאדירה את דמותו). הנה כך מובן מדוע, שלא כמו בעיתוני הכלכלה החשובים בעולם, ב"דה-מרקר" האיורים של המסוקרים המקומיים הם פורטרטים של הערצה נטולת כל אירוניה (זכורים במיוחד האיורים הרבים שהציגו את אילן בן-דב כאל מוזהב ומופז, והשער שהציג את שאול אלוביץ' כשמש העמים).
עורך-העל הראשי והמייסד של "דה-מרקר" וסגן המו"ל של "הארץ" הוא איש כשרוני, כך מספרים מי שעובדים איתו, אולם מספיק להיות קורא שלו כדי להבחין שכישרון אחד הוא חסר: סגנון, או מה שקוראים בעברית: סטייל, או ביתר דיוק ומיקוד: חוש הומור. רולניק לא נותן למגבלה הזו לעכב אותו והוא נוהג לעתים מזומנות להגיש את המאמר השבועי שלו, הפותח את המוסף השבועי של העיתון, בצורות שונות ומשונות. היום, כאמור, הטור בנוי כאוסף של תשובות למכתבים דמיוניים למערכת.
כתיבה עיתונאית כזו יכולה להיות מבורכת, אבל לא כשהיא מיושמת לעתים קרובות מדי, ובעיקר, לא כשהיא מיושמת על-ידי עיתונאי כלכלי ששואב את ההשראה לבדיחות שלו מסיפורי הרשלה (המוקדמים). המסר המתקבל הוא שמדובר בחומרים כלכליים יבשים ומשעממים שהכותב נאלץ לתבל אותם ברוטב אגדות ולתמוך אותם בקרשי בדיחות. בטיב-טעם טבלו עופות במשרת תבלינים כדי להסתיר את היותם ישנים ולא טריים, לא ברור מדוע רולניק צריך לעטוף את הסחורה שלו בקריצות, כאלו שמעוררות חשש לשבר בעפעף. ועוד לא דיברנו על הפומפוזיות המאנפפת של הטור השבועי. על כך בהזדמנות אחרת. וינק וינק.
ענייני תקשורת
"'ארץ נהדרת' זו מערכת של אנשים מוכשרים מאוד, אשכנזים וגזענים. נקודה!", מצטטת גבי בר חיים את השחקנית חנה אזולאי-הספרי ב"סופשבוע" של "מעריב". "אם יש משהו שמבטא בעיניי גזענות זה המערכון שהם עשו על אריק איינשטיין והשדרן מומי". חבל שהספרי מתבלבלת. איינשטיין ומומי אינם מייצגים אשכנזים וספרדים, אלא מוזיקה נחותה ומוזיקה איכותית (יחסית לפחות). הזמרים ה"מזרחים" שכובשים היום את היכל-התרבות עושים פופ אשכנזי לגמרי, עם כמה סלסולים לקישוט.
הכיבוש משחית: הכותרת הראשית של "עכבר העיר" היא "חשמל בהיכל". איור הרקע הוא של זמר הפופ המזרחי קובי פרץ. כותרת המשנה היא: "משהו מוצלח יקרה בכל זאת בהיכל נוקיה השנה. קובי פרץ ישרוף את הפרקט. פעמיים". הסיסמה הפרסומית של "עכבר העיר" היא "התנ"ך של הבילויים", אבל בתחרות מול "טיים אאוט" והאינטרנט הוא בקושי הברית הישנה שלהם. אולי החליטו שם עכשיו לפנות לקהל יעד אחר. "עכבר הכפר" מישהו?
לעומת הספרי, פוריה גל מגישה את הטענות שלה בדבר העדתיות של "ארץ נהדרת" כשהן מחוממות היטב. בטור במדור הדעות של "המגזין" של "מעריב" היא כותבת: "נראה שמדובר תמיד באותה דמות, רק השמות מתחלפים. המזרחים של העונה הקודמת, פילוס ודקלה בודפיקה, בסך-הכל פינו את מקומם למומי וליטל מהעונה הנוכחית. מדובר באותו רפרטואר חבוט, לפי מיטב עדות ה'קופי-פייסט': מזרחים עילגים, תחמנים, וולגרים, לא מבינים מהי תרבות".
כיצד נדחוף עוד כפולה עם צילומי ציצי-תחת של בר רפאלי, חשבו מן הסתם לעצמם עורכי "ידיעות אחרונות" בישיבת המערכת. מדוע שלא נשלח את ניר גונטז', כתב הפלילים שלנו, לראיין אותה? הנה תירוץ נפלא, עיתונות חוקרת! כך יהיה אפשר לפרסם כפולת ציצי-תחת גם בשבועות הבאים: כתב הכנסת ישמח לראיין את הדוגמנית, הפובליציסט הבכיר יישלח לחדר ההלבשה, גם כתב הבריאות, וכתבת החינוך (ראיון נשי!), עד שנעבור על כל הדסק. ואז נתחיל מחדש.
זה היה מגוחך בלבד אם היה מדובר רק בהורמונים ובתאוות הרייטינג של "ידיעות אחרונות". זה מטריד אם חושבים על האינטרסים המסחריים מאחורי כפולת עמודים כזו. האם ישיבת המערכת התקיימה בבית "ידיעות אחרונות" או בבית בוניטה דה-מאס, חברת התחתונים שקיבלה פרסום חינם באמצעות הכתבה? והאם הפרסום היה אכן פרסום חינם?
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר, שואל גיא רולניק את שמעון פרס בראיון ב"מרקר ויק". "אני קם ב-4:30 בבוקר וקורא את תמצית העיתונים החשובים – המאמרים העיקריים בעיתונים כמו 'טיימס', 'לה-מונד', 'דר שפיגל'. רוב הידע שלי מגיע מקריאה, וזה מה שאני עושה עד שאני הולך למשרד, ב-8:00. הכתיבה הפובליציסטית בחו"ל היא ברמה לא רגילה, ואף עיתון לא יפרסם מאמר בלי שהוא יהיה בדוק. בישראל הכתיבה היא לעתים קרובות קצת רשלנית. אתה מרגיש שיש עיתונים שחושבים שתפקידם הוא לא לנתח ולא להעשיר, אלא לשפוט. הם אומרים 'זה זיפת וזה טוב' – והם חושבים שעשו את עבודתם. מה זה מעניין אותי? במקום לקרוא את המאמר אני קורא מי חתום עליו, ואני מיד יודע מה כתוב שם".