המלחמה בעזה חוזרת הבוקר לעיתונים. לאחר כמה ימים של התעלמות מעזה והתמקדות בפסטיבל ההשבעה של הנשיא האמריקאי החדש, באים מוספי סוף השבוע ועימם שלב הסיכומים, כמעט כולם של מפקדי צבא ופרשניהם. שלב הסיכומים מהזווית האזרחית – של מומחי בריאות, של אנשי כלכלה, פסיכולוגים או אנשי חינוך – טרם בא.

פני הקצינים המתקשחות

"האמת צריכה להיאמר", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף במוסף "השבוע" של "הארץ". "זה שנים שהצבא מפגין קהות חושים להרג אזרחים פלסטינים, בוודאי בתקופות לחימה קשות. בסתיו 2004, במבצע 'ימי תשובה' ברצועה, אפשר היה להבחין בפני הקצינים מתקשחות דקות אחרי מות שני ילדים משדרות מירי קסאם. התוצאה לא איחרה לבוא: שבעה אזרחים הרוגים מירי טנק בבית-ספר של אונרוו"א בג'באליה. מי שראה זאת אז, לא מתפלא על 42 הרוגים בתקרית דומה במלחמה הנוכחית [...] אולי גם הפעם צפויה טראומה דורית, כמו זו שהולידה באיחור את הסרט 'ואלס עם באשיר'".

גם אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", רומז על היחס שהפגין צה"ל לחיי אזרחים. "במבצע האחרון הופעלו עוצמות אש שלא נראו מעולם בלחימה של צה"ל בתוך שטח עירוני", הוא כותב במסגרת טורו ב"מוסף לשבת". "במהלך כל השנתיים האחרונות, כשהתוכניות נבחנו ואושרו שוב ושוב, היה ברור שהרבה אזרחים פלסטינים ייפצעו וייהרגו".

אלא שלאמת, גם אם היא צריכה להיאמר, יש פנים רבות, ובעיתוני סוף השבוע שלל עדויות המורות על ההפך הגמור. "אני חושב שדי הצלחנו למנוע פגיעה בבלתי מעורבים", אומר אלוף-משנה הרצי הלוי ליוסי יהושוע וראובן וייס במסגרת ראיון המתפרסם הבוקר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "לא ראיתי גופות, חוץ מאשר בבתים שפוצצנו כי הם היו ממולכדים. מי שהסכים להישאר בבתים האלה ידע שהבית שלו מולכד. כשאני שם את חיי האזרחים שנתנו לדבר כזה לקרות מול חיי החיילים שלנו, אין לי בכלל דילמה". ובהזדמנות אחרת בראיון טוען הלוי: "ההרס לא היה חריג. קוניטרה לא נראית יותר טוב. [...] אבל עדיין, המידתיות של הפעולה שלנו, מול המיקום והמלכודות של האויב, היתה מאוד ראויה".

עמוס הראל מספק בעמודי החדשות של "הארץ" הזדמנות נוספת ללמוד על המלחמה מפי מפקדיה, ושוב נשמעים הטונים המרגיעים. הראל כותב כי מפקד חטיבת גבעתי ומפקד גדוד 101 "שלמים לגמרי עם הכוח עצום שהפעיל צה"ל בעזה". האחרון, המזוהה רק כסגן-אלוף אבי, מספר לו: "כשנכנסנו לרצועה אמרתי לחיילים: אנחנו לא הרוסים בצ'צ'ניה. לשמחתי, החבר'ה ידעו לעשות הפרדה ולנצור אש".

שם משפחתו ופניו של סגן-אלוף אבי נאסרו לפרסום על-ידי הצנזורה, כמו שמותיהם ותצלומיהם של כל המפקדים מדרג של מפקד גדוד ומטה. בעמוד השער של "הארץ" ידיעה מאת הראל שלפיה הפסילה הגורפת של הצנזורה נובעת מחשש שפרסום שמות המפקדים "יוביל להליכים משפטיים נגדם בחו"ל".

אבל זה לא כל מה שהצנזורה פוסלת. "בנוסף", כותב הראל, "פוסלת הצנזורה דיווחים הקושרים בין מפקד בדרג זה לבין הרס בגזרה מסוימת". ושימו לב לפסקה הבאה: "במערכת הביטחון מוטרדים במיוחד מראיונות בתקשורת של קצינים המתייחסים להרס בתים או לפגיעה באזרחים בגזרות שתחת פיקודם, משום ש'הפללה עצמית' של קצינים נחשבת לתחמושת הטובה ביותר מבחינתם של ארגוני שמאל וזכויות אדם המבקשים לפתוח בהליכים נגד קציני צה"ל".

במלים אחרות, גם אם המפקדים היו מביעים עמדה שונה ומספרים על הרס בתים ופגיעה באזרחים, מתוך חוסר הבנת המצב המשפטי שאליו נקלעו או אולי דווקא מתוך חרטה וכוונה לשבור שתיקה, כל מי שחשוף לתקשורת הישראלית לא היה יכול ללמוד על כך. לאמת שצריכה להיאמר מוצבים כיום גבולות ברורים.

גם בעזה שולטת הצנזורה

"הצנזורה אינה דבר חדש", אומר הפסיכיאטר העזתי ד"ר עיאד סאראי לשליח "קוריירה דלה סרה", לורנצו קרמונזי, המדווח ל"ידיעות אחרונות" מעזה. אלא שהפסיכיאטר מתייחס לצנזורה של חמאס, לא של צה"ל. "גם תחת שלטונו של ערפאת התקשורת נרדפה, אבל עם חמאס המצב רק החמיר", הוא מוסיף.

לפי הידיעה של קרמונזי, חמאס עשה שימוש נפשע באזרחים תמימים במהלך הלחימה, ופעיליו הפכו את בתיהם לעמדות צבאיות. זהו גם המידע שמופיע בכותרת – "היינו המגן האנושי של פעילי חמאס" – ובכותרת המשנה של הידיעה. בחירה מעט מוזרה של העורך, בהתחשב בכך שבהמשך הידיעה מביא קרמונזי מידע דרמטי עוד יותר.

"נתון נוסף שנחשף כעת הוא המספר האמיתי של הפלסטינים שנהרגו בלחימה", כותב קרמונזי ומביא מדברי "רופא מבית-החולים שיפא בעזה", המעריך את מספר המתים ב-500 עד 600 בלבד, "מרביתם צעירים בני 17 עד 23 שגויסו על-ידי חמאס ונשלחו לטבח", וזאת בניגוד לדו"חות של האו"ם וארגון הבריאות העולמי, שקבעו כי מספר ההרוגים הפלסטינים כפול ויותר.

הסבר אחד להצנעת המידע הדרמטי על מספר ההרוגים הפלסטינים יכול לנבוע מהחונטה השמאלנית שכביכול שולטת בתקשורת. אלא שגליונות השבועות האחרונים העידו כי תאוות הקרבות שולטת ביד רמה בעיתונות, ובמיוחד ב"ידיעות אחרונות".

הסבר אחר להצנעת המידע נובע מכך שצה"ל כבר הספיק להכחיש אתמול את ההערכה בדבר מספר הרוגים נמוך. אך להכחשה אין כל זכר בידיעה המופיעה הבוקר ב"ידיעות אחרונות"; היא מופיעה רק באתר האינטרנט של העיתון.

חוששתני

"בישראל חוששים: אובמה יכפה הסדר", כך קוראת כותרת הענק בראש עמ' 2 של "ידיעות אחרונות". הכותרת מתנוססת מעל ידיעה מאת שמעון שיפר, איתמר אייכנר ואורלי אזולאי, המפרטת את הצהרותיו של נשיא ארה"ב בנוגע לסכסוך במזרח התיכון. בידיעה עצמה לא מופיע השורש ח.ש.ש אפילו פעם אחת. את מקומו מחליף השורש ב.ר.כ.

"שרת החוץ ציפי לבני [...] בירכה אמש על דבריו של אובמה", נכתב בידיעה. ובהמשכה: "בישראל בירכו גם על דבריו בנוגע לפתיחת המעברים לעזה בפיקוח בינלאומי"; "בישראל בירכו גם על דברי קלינטון לפיהם שיקום הרצועה יתבצע על-ידי הרשות הפלסטינית וישראל".

אם העיתון הוא החושש מהסדר כפוי, יואיל להביע את עמדתו במאמר מערכתי. אם לכתבי העיתון ידוע על בכירים בישראל החוששים מהסדר כזה, יביאו נא את המידע במסגרת הידיעה. המצב הנוכחי, שבו יש פער משמעותי בין הכותרת לגוף הידיעה, מבלבל.

גם ב"מעריב" יודעים דבר או שניים על ניסוח כותרות שווא. "ברק משיב אש: דברי אולמרט הם פתטיים", נכתב הבוקר בראש עמ' 4 של העיתון [מרב דוד]. זהו ניסיון להבעיר שוב את רמץ המהומה שהקימה אתמול הכותרת הראשית של "מעריב", שבה צוטטה הביקורת החריפה שמתח ראש הממשלה על שר הביטחון במסגרת ראיון שהעניק לבן כספית. לכאורה, פולו-אפ נאה, אלא שתגובת ברק, המצוטטת בידיעה ("מפאת שארית כבודו של ראש הממשלה, שר הביטחון לא יתייחס לטענות הפתטיות שהעלה"), נכללה כבר אתמול בפרסום הראשוני של כספית. מן הראוי שלפחות עורכי "מעריב" יקראו את העיתון, כדי להתעדכן בדברים מעין אלה.

ענייני תקשורת

אתמול פורסמה ב"מעריב" כתבה על שני העיתונאים הפלסטינים, כתב ומפיק, שנעצרו בעת המלחמה לאחר שהפרו לכאורה את צווי הצנזורה. הבוקר מופיעות שתי כתבות נוספות בעניינם – עודד שלום וגדעון מרום כותבים עליהם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ואילו כתבה מאת גריג דוידוביץ' מופיעה במוסף "G" של "גלובס”.

בשתי הכתבות מופיע גם תמליל הדיווח שהביא למעצרם – פרט קריטי שנעדר אתמול מהכתבה ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" התמליל מסתיים בדיווח על תזוזת כוחות. ב"גלובס" מופיע עוד משפט אחד מתוך הדיווח: "לכיוון גבול הרצועה [...] הכל מצביע על כך שהפלישה אולי החלה כעת לעבר כמה אזורים ברצועת עזה".

הכתב והמפיק שנעצרו מתארים באריכות מציאות הנעה בין האבסורדי למבהיל. התיאור המעמיק והמלמד ביותר מבחינה זו נמצא בכתבת מוסף "גלובס". מומלץ גם למי שכבר הספיק לקרוא את הדיווח ב"מעריב" להקדיש עוד כמה דקות ולקרוא אותה, כדי להבין טוב יותר באילו תנאים פועלים כיום עיתונאים בישראל.

סבר פלוצקר מראיין במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את איל העיתונות האמריקאי מורט צוקרמן. על ההלוואה בסך 250 מיליון דולר שהעניק קרלוס סלים ל"ניו-יורק טיימס" אומר לו צוקרמן: "מר סלים העניק ל'ניו-יורק טיימס' הלוואה בריבית של 14%. אני לא הייתי מכנה זאת הצלה. ההלוואה עלולה להחמיר את מצבו הפיננסי של העיתון".

גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי ישראל התירה אתמול כניסת עיתונאים זרים לעזה. "הכניסה לרצועה", היא מציינת בסוף הידיעה, "עדיין אסורה לעיתונאים ישראלים".