אנחל גוריה, מזכ"ל ה-OECD, מניף את הדו"ח על ישראל שחיבר הארגון, בסמינר של בנק ישראל אתמול בירושלים (צילום: מרים אלסטר)
אין היום סיפור מרכזי המעסיק את העיתונים. ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "שפעת החזירים: סימני בלימה". אחת הכותרות על שער "הארץ" היא "שבוע לפני עזיבת מזוז, הפרקליטות טרם גיבשה חוות דעת סופית בתיק ליברמן". "ידיעות אחרונות" ממשיך לטפוח לעמישראל על השכם: "סיירת האיטי" היא הכותרת הראשית, כשבתמונה נראים חברי המשלחת הישראלית לסיוע לקורבנות הרעש בהאיטי (צילום: דובר צה"ל). ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "נתניהו: 'ישראל תקיף את המדינה הפלסטינית ממזרח'", ואילו הכותרת תחתיה מוקדשת למשבר בקדימה: "מקורבי לבני: אם מופז רוצה – הוא יכול לעזוב" (צילום: לשכת נתניהו?).
ההשכלה הגבוהה
הכותרת הראשית של "הארץ" היא "ברק מימש את ההתחייבות לישראל-ביתנו ואישר: מכללת אריאל תהפוך לאוניברסיטה". הידיעה, של אור קשתי, רוויה בביקורת על החלטתו של ברק, ואבירמה גולן ויוסי שריד מגויסים לכתוב טורים נגדה.
כותרת המשנה לכתבה על משבר ההשכלה הגבוהה ב"כלכליסט": "המחקרים מתריעים זה עשור על הנזק שנגרם למדינה, ועדות ממשלתיות מוקמות, אבל בסופו של יום ישראל נשארת שיאנית בריחת המוחות האקדמיים. 'כלכליסט' כינס בכירים באקדמיה שמפנים את האצבע המאשימה לכיוון אחד: ד"ר יובל שטייניץ, לטיפולך".
הבטחות צריך לקיים. מה עם המלצות?
מוספי ועיתוני הכלכלה מדווחים כולם על דו"ח ה-OECD שפורסם אתמול, הממפה את המשק הישראלי. כל העיתונים מדגישים את ההכרזה בדו"ח על מצב העוני בישראל (הנובע, לפי "דה-מרקר", משיעורי עוני גבוהים בקרב הערבים והחרדים, לעומת שיעור עוני דומה לממוצע העולמי בקרב הציבור הכללי). "ההייטק מרשים, אבל העוני מדאיג", נפתחת כותרת המשנה לראשית על שער "ממון". "ההצטרפות הצפויה ל-OECD מציבה בפני ישראל מראה לא מחמיאה, כמדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח", נכתב בכותרת משנה לאחת ההפניות על שער "עסקים". "זנב מדובלל לאריות" היא כותרת טור הפרשנות של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר".
ב"כלכליסט" כותב ד"ר מומי דהן על הדו"ח: "למי שמאמין בכלכלת השוק החופשי אבל גם מודע למגבלותיה, ולמי שחושב שיעילות היא שיקול חשוב במדיניות אבל גם מודאג מרמות העוני ואי-השוויון, הדו"ח הנוכחי של ה-OECD הוא חגיגה גדולה. דו"ח ה-OECD מלמד שצמצום מעורבות הממשלה והורדת המסים שאיפיינה את ממשלות ישראל האחרונות הביאו את ישראל לקצה הימני של הספקטרום. מדיניות של ממשלה קטנה ומסים נמוכים היא לגיטימית מבחינה פוליטית, אך גם מסוכנת לצמיחה הכלכלית לטווח הארוך".
ב"דה-מרקר" מקדישים את הכפולה הפותחת לדו"ח, תחת כותרת הגג "המלצות OECD". "לקצץ בקצבאות ילדים, לבטל הטבות פנסיה" היא הכותרת, ובכותרת המשנה, שבה חוזרים שוב על הנתון שלפיו ישראל "תהיה הענייה מבין מדינות ה-OECD", נכתב כי הארגון מציע "להעלות את גיל הפרישה לנשים ולהגדיל את קצבאות הזקנה לקשישים עניים. כדי להתמודד עם הפערים החברתיים-כלכליים מציע הדו"ח להנהיג העדפה מתקנת לטובת ערבים ואתיופים". עוד מזכיר העיתון שורה ארוכה של המלצות בתחומים שונים.
הדו"ח, אם כן, מציב מראה בפני ישראל, מצביע על החוליים הכלכליים והחברתיים שלנו, ואף ממליץ המלצות מלבבות, אולם האם יש לו משמעות מעשית? "מזכ"ל ה-OECD שלח את שטייניץ להשקיע בחינוך ולצמצם את הפערים בחברה לפני צירוף ישראל לארגון", נכתב בכותרת משנה לאחת ההפניות על שער "עסקים". אלא שהידיעה המוקדשת לסיקור הנושא, בכפולה הפותחת של העיתון, נפתחת כך: "'הפערים החברתיים לא יהיו מכשול לצירוף לארגון', הצהיר אתמול אנחל גוריה, מזכ"ל ארגון המדינות המפותחות (OECD)". ובהמשך הדיווח של דוד ליפקין ולירן דנש מהסמינר שאירגן בנק ישראל לכבוד הצגת הדו"ח: "[גוריה] חזר על כך שישנם שני מכשולים שישראל צריכה לעקוף כדי להצטרף לארגון: האמנה למניעת שוחד בעסקאות בינלאומיות [...] והסדרת נהלי הקניין הרוחני בארץ". לא ממש מה שישנה את מצבם של החרדים, הערבים והעולים.
גם מהידיעה היחידה המוקדשת לדו"ח ה-OECD ב"כלכליסט", המתייחסת למה שנכתב בו על אודות ההתערבות של בנק ישראל בשער החליפין, משתמע כי המלצות הדו"ח כתובות בעט גומי ויישומן משתנה בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים. בעמ' 40 ב"דה-מרקר" מראיין עידו סולומון את בוב ניבן, לשעבר הנציב לשוויון הזדמנויות בעבודה בבריטניה, ש"בא לישראל כדי לייעץ לנציבות המקומית". כותרת הראיון היא: "בישראל יש חקיקה מצוינת למניעת אפליה – היא רק לא עובדת".
המאגר הביומטרי של צה"ל
כפולת עמודים ושער מקדישים במוסף "המגזין" של "מעריב" לכתבה על טירוני צה"ל. ליתר דיוק, לעובדה שהרמטכ"ל "הנחה את ראש חטיבת הלוגיסטיקה להקדיש בשנת 2010 את תשומת הלב לטירונים". אמיר בוחבוט כותב בתנופת התלהבות על היחס המעולה שטירוני 2010 יקבלו מרשויות הצבא (יקבלו מדים, וגם נעליים!), ומדלג בקלילות מעל הגילוי היחיד המעניין בכתבה שלו: חיילי צה"ל יאולצו מעתה למסור את פרטיהם למאגר ביומטרי. התירוץ: שמירה על הציוד היקר שיינתן להם (מדים. וגם נעליים!). בשורת הקרדיט נכתב "אמיר בוחבוט / צילום: דובר צה"ל", אבל אפשר היה לחסוך בדיו ("מעריב" הרי קצר במזומנים), ולכתוב כך: "כתיבה וצילום: דובר צה"ל".
חנוך מרמרי וקרין ברזילי-נהון כתבו כאן על חוק המאגר הביומטרי.
הסרבנות בשמאל, המחאה בימין
"לו פעלה המערכת ממניעים טהורים", כותב ישראל הראל במדור הדעות של "הארץ" על הדחתו מצה"ל של אחד החיילים שהניפו את השלט "שמשון אל מפנים את חומש", "היא היתה מנמיכה את האש ולא מלבה אותה. כך נהגה, למשל, כלפי מכתב הסרבנות של הטייסים. איש מהם לא נשלח למאסר, וודאי שלא הודח מצה"ל. במקרה הטייסים היה מדובר בסרבנות של ממש ('אנו מסרבים להמשיך לפגוע באזרחים'), ולא במחאה; בקצינים, בהם בכירים, ולא בטירונים".
הרפורמה בתכנון
"ראש הממשלה מאוהב ביעילות", כותב אביב לביא במוסף "עסקים" של "מעריב". "כשמעיינים בפרטי תוכניתו המבהילה לרפורמה בחוק התכנון והבנייה, עולה הרושם שמערך התכנון יהיה כה יעיל, עד כי אפשר יהיה להקים כפר נופש (ובאותה הזדמנות למחוק חוף) במהירות שבה מכינים 'מנה חמה'. הטעם יהיה בהתאם".
"הרפורמה של ביבי היא פשע", מצטטת כותרת כתבה בעמ' 10 של "כלכליסט" את פרופ' אלון טל, מייסד עמותת אדם-טבע-ודין. טל מתייחס לסעיפים ברפורמה המבטלים שתי ועדות תכנוניות: הוועדה לשמירה על הסביבה החופית והוועדה לשמירה על השטחים הפתוחים.
"אין רע בייעול הליכי התכנון, אבל העצות הספציפיות גרועות ביותר", אומר טל לרויטל חובל. "התוכנית מסכנת 20 שנים של התקדמות בראייה הסביבתית. בראש הפשעים ברפורמה עומדת ההצעה לביטול הוועדה לשמירה על הסביבה החופית, אף על פי שהמדינה צפופה וזקוקה יותר מתמיד לתכנון נבון וזהיר. התוצאה תהיה חזרה לימים של פיתוח אגרסיבי, בלתי מתחשב והרסני".
"אחריות המדינה כלפי אזרחיה אינה נבחנת רק בחילוץ הרואי מכביש שנהפך לנהר גועש, אלא, וביתר שאת, בהקמת תשתיות מתאימות לחיים נורמליים ובטוחים ובהיערכות לקראת סערה", נחתם מאמר המערכת של "הארץ", העוסק בפגעי ונפגעי מזג האוויר הסוער של הימים האחרונים.
האלימות בשלטון המקומי
"הרצח הראשון של ראש עיר הוא כבר לא בגדר תסריט איום ונורא", כותב במדור הדעות של "מעריב" שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות-תרשיחא ויו"ר מרכז השלטון המקומי. "הרצח הזה כתוב על הקיר, מול עיני כולנו, באותיות קידוש לבנה. אם בעבר הסתפקו המאיימים במכתבי נאצה או ברמיזות נוראיות, כיום המצב שונה: המאיימים לא מהססים להשתמש ברימונים ובכלי נשק. יורים על מנת להרוג".
אגב פערים חברתיים
משה גורלי כותב ב"כלכליסט" על התנהלות משפטו של עו"ד יעקב וינרוט, הנאשם במתן שוחד ובהלבנת הון. מהדברים משתמע כאילו השופט נוטה לטובת הנאשם, ואת ההתייחסות למשפט חותמת הפסקה הבאה: "תומכי וינרוט הוזעקו באימייל להפגין נוכחות תומכת בישיבת הפתיחה. הפרופסורים עמרי ידלין, אלי לדרמן ורון שפירא, השופט בדימוס יצחק שמעוני ועו"ד אמנון דה־הרטוך הגיעו לדיון. בכלל, שורות הסניגוריה שידרו קרבה ומשפחתיות, כגון פרופ' דוד ליבאי ובתו דפנה. עו"ד אלון רון, פרקליטו של ויטה, היה סטודנט, מתמחה, עורך-דין ושותף אצל וינרוט. עו"ד תמר פול-כהן, לשעבר דוברת בתי-המשפט, היא יועצת התקשורת של וינרוט. מתוך הרגל, חילקה הוראות למאבטחים: את מי להכניס, מי עיתונאי, מי יישב באיזו שורה וכו'. הנה תקדים: זו הפעם הראשונה שהנאשם עושה סדר באולם".
ענייני תקשורת
ארי שביט כותב במדור הדעות של "הארץ" על מצב העיתונות בראי המשבר הכלכלי והערכי שנקלעה אליו, ועל רקע התחרות המתלהטת בין "ישראל היום" ובין "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "בטווח הקצר מאבק אדלסון-מוזס מבורך. במשך יותר מדי שנים חיו יותר מדי ישראלים בתחושה שנוני מוזס הוא האיש החזק בישראל [...] אך בטווח הארוך מאבק הטיטאנים מסוכן [...] בסוף התהליך, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו שלטון-על של איל תקשורת אחד מוחלף בשלטון-על של איל תקשורת אחר".
רוביק רוזנטל כותב במדור הדעות של "מעריב" על הערוץ הראשון, ש"עובר תהליך של קיצוץ מסיבי. לא ברור מה יישאר ממנו אחרי [...] דבר אחד ברור: כל צעד בתהליך, לצד צרותיו של ערוץ 10, מוביל אותנו להיות באופן סוף-סופי-סופני מדינת ערוץ שתיים [...] מצב שבו ערוץ 2 יישאר האופציה היחידה הוא רעידת אדמה תרבותית, לא פחות, ובמובן הרע של המלה [...] הטלוויזיה היא עדיין כלי התקשורת המעצב המוביל בישראל, לטוב ולרע. מונוליתיות טלוויזיונית היא מונוליתיות תרבותית שאחריה נשרכות דלות לשונית ודלות מחשבתית".
גפי אמיר כותבת במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" על תוכנית האירוח של אברי גלעד. אמיר מזכירה את ההצהרות של גלעד עם תחילת שידור התוכנית, כאילו הוא מתכוון להחיל על התוכנית בהנחייתו כללים אתיים מחמירים ולא להתבזות כנהוג אצל המתחרים. אמיר משווה את ההצהרות האלה לחשיפה שלפיה הראיון ששודר אתמול בתוכנית עם אחת מנשותיו של גואל רצון נקנה תמורת 15–19 אלף שקל. "אפשר להניח שגלעד התכוון למה שאמר", כותבת אמיר, "קל לנחש שמאבק הרייטינג שיבש את העקרונות המוסריים. בראיון בתשלום הוא שבר את השוק. כשהתעשייה תתחיל להוציא חשבוניות על ראיונות, אפשר יהיה לסגור אותה. שיחות מרגשות ווידויים בלעדיים יהיו כגודל הארנק. גלעד מתנהל בשדה תחרותי. לא חסרים אינטרסים פסולים, קידום מכירות, קידום עורכי-דין והתנהלות בשוליים האפורים של האתיקה. ועדיין, תשלום למרואיינים הוא גם בשוק הפרוע של היום נוהל שדגל שחור מתנוסס מעליו".
יוסי גורביץ ועומר כביר מדווחים ב"כלכליסט" כי "אפל ומיקרוסופט במגעים: החיפוש באייפון ייעשה בבינג". בינג הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, המתחרה בהצלחה מועטה מאוד במנוע החיפוש גוגל.
עוד מדווח גורביץ כי אמזון מתעתדת לפתוח לעולם את קורא הספרים האלקטרוניים שלה, קינדל. "מעתה תאפשר לכל סופר או כל חובב כתיבה בעולם להעלות את יצירותיו לאתר שלה ולהפוך אותם לזמינים לכולם באמצעות הקינדל [...] משמעות הבשורה היא משולשת – הן לסופרים מתחילים, הן לקוראים והן להוצאות הספרים, ועיקרה: הליך ההוצאה לאור הישן חלף מהעולם".
"גד ליאור, הכתב הכלכלי הבכיר של 'ידיעות אחרונות', הוא הזוכה בפרס הישראלי לתקשורת כלכלית איכותית לתש"ע, 2010, מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת", מדווח המוסף "ממון".