פערים והשתקות

הכותרות הראשיות מוקדשות כולן להפסקת האש, אבל בעזה נמשכת המלחמה (ומאז הדפסת העיתונים היא אף מתעצמת). יותר מעשרים חיילי צה"ל נפצעו אתמול ברצועה, וכמה עשרות פלסטינים נהרגו. כמה עשרות פלסטינים נהרגו? שאלה טובה. 19 פלסטינים, לפי ידיעה של עמית כהן ב"מעריב". 40, לפי כותרת הגג לידיעה, 83 לפי רוני שקד ב"ידיעות אחרונות". פערים עצומים, שיכולים להתקיים רק כשאין כל גישה לשטח הלחימה. העובדה היחידה שכולם מסכימים עליה היא כי אתמול עבר מספר ההרוגים בעזה את האלף. כל הזמן הזהירו המומחים בתקשורת שחמאס ייתן מכת אש אחרונה גדולה במיוחד רגע לפני הפסקת הלחימה, כדי לצאת עם דימוי מנצח. גם ישראל יודעת דבר או שניים על חשיבותם של דימויים.

לילך שובל מוסרת ב"ישראל היום" כי לפי צה"ל, רק 150 מהקורבנות בנפש "אינם אנשי חמאס בוודאות”. גדעון לוי מביא במאמר ב"הארץ" שני מספרים אחרים, מגורמים אחרים: “כשליש מהרוגי המלחמה בעזה הם ילדים. 311 ילדים, על-פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, 270 על-פי בצלם". כל אחד מוזמן עתה לבחור את הגוף, כלי התקשורת או העיתונאי שלו הוא מעדיף להאמין.

שלשום פורסמה ב-ynet ידיעה מאת חנן גרינברג ולפיה כי רק כ-30 מבין 200 העצורים במהלך המבצע התגלו כאנשי חמאס (גם ההודאות הללו של העצורים, יש לזכור, התקבלו רק לאחר חקירה במתקן הכליאה בישראל). לידיעה הזו לא היה שום אזכור בעיתונות המודפסת אתמול. גם היום אין. כמה מבין אלף ההרוגים היו יכולים להתגלות כנטולי כל קשר לחמאס אם היו עוצרים אותם לחקירה? לשאלה זו אין מקום בעיתונות הישראלית בתקופת המלחמה.

התקשורת הישראלית ממשיכה למעול בתפקידה. היא אינה מסוגלת לדווח כראוי על המלחמה, בשל הצרת צעדיה, אבל נראה כי גם אינה רוצה. עשרות עמודים הוקדשו בימים האחרונים לסיפורי סרק, בעוד הסיפורים האמיתיים על הנעשה בעזה מושמטים ומצונזרים מתוך בחירה. הרי למרות הסגר, ברצועה פועלים עיתונאים זרים וכתבים של סוכנויות ידיעות בינלאומיות, המעבירים מידע לעולם כולו, אבל רובו ככולו אינו מגיע לכלי התקשורת בישראל. מדוע? מפני שלנזקים שגורם צה"ל מוקדש עמוד אחד בעיתון, לא משנה מה יהיה היקפם. להפך, כפי שהוכיחה הפצצת בית-הספר בעזה, דווקא כשיש היקפי נזק גדולים, כמה מכלי התקשורת בישראל מצמצמים עוד יותר את השטח המוקדש לסיקורו.

וגם בימים שבהם מוקדש עמוד שלם לנעשה בעזה, בגטו התקשורתי הזה יכולה להתפרסם ידיעה אחת, לכל היותר שתיים. כל יתר הידיעות בעמודים המקיפים הן חגיגת לאומניות מתלהמת, המאדירה את צה"ל ומצווה על יישור שורות בעורף. בגליון "העיר – תל אביב", שמחולק היום למנויי "הארץ", מתפרסמת ידיעה קצרה [נטע אחיטוב] על האופן שבו התעלמה התקשורת הישראלית מהחיילים שסירבו להשתתף במלחמה בעזה. זו רק דוגמה אחת קטנה לתפקוד התקשורתי הלקוי שהחל עוד לפני ההפצצה הראשונה בעזה.

יורים ובוכים (על בעלי החיים)

בינתיים הרצועה נפתחת אט-אט לעיתונאים. הישראלים צמודים לצבא, הזרים חופשיים להסתובב בשטח. יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", נכנס עם גדוד 51 של גולני יחד עם כתבת קול-ישראל כרמלה מנשה, ומתאר משם כיצד החיילים “משקמים את כבודו של הגדוד". "אין ספק שניצחנו", הוא שומע מהם. אמיר בוחבוט, הכתב הצבאי של "מעריב", הוצמד לצנחנים. סגן-אלוף מזות אומר לו: "אין שום דשדוש [...] אנחנו מתקדמים בשטח כל לילה". מח"ט הצנחנים, הרצי הלוי, מייחס את האדרת חמאס לתקשורת הישראלית ומספר לו כי מנע מחייליו לקרוא את כתבתו של רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות" שהוקדשה לארגון חמאס כיוון ש"היא מיותרת ולא נכונה. סתם היתה מעוררת פאניקה".

בוחבוט גם נקלע לסכנת מוות במהלך שהותו בעזה – קליעים פגעו מטר מהרגליים שלו. "לא ידעתי שאני מסוגל לרוץ כל-כך מהר. כנראה שהפחד עושה את שלו", הוא כותב. בשעות רגועות יותר בילה כתב "מעריב" עם כוחות הצנחנים בבית נטוש של בכיר בחמאס, ובעיתון הוא מתאר כיצד הם קוראים בספרים ש"השאילו" מהספרייה הביתית, בין היתר ספר על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר שלו. בוחבוט מתאר כיצד הוא עצמו מדפדף בדרכון של בעל הבית ורואה שהסתובב לא מעט בעולם. הוא גם מצטט את החיילים המופתעים מהפאר של הבית (יש בו ג'קוזי) ואת טענותיהם כי זו הוכחה לכך שלא כל תושבי עזה מסכנים.

הרחמים של החיילים שוב מופנים לבעלי חיים. בימים האחרונים היו אלה אריות מגן החיות המאולתר של עזה, היום אלה כלבים שנותרו ללא בעליהם. לו היתה לחיות זכות בחירה, היינו מקבלים דיווחים כי גם הן אשמות בירי הרקטות של חמאס, ומשום כך אין כל סיבה לחוש צער על סבלם.

תצלום שצילם בוחבוט מופיע הבוקר גם ב"ישראל היום", העיתון היחיד שלא שלח עד כה כתב אל תוך הרצועה.

"בעזה איש לא מת מרעב"

בינתיים מספק "ידיעות אחרונות" לקוראיו דיווח עצמאי של שליח "קוריירה דלה סרה", לורנצו קרמונזי, שהסתנן לעזה ממעבר רפיח בתוך אמבולנס. "מתברר שהחלטת הצנזורה הצבאית בישראל שלא לאפשר לעיתונאים להיכנס לתוך עזה היא טעות של ההסברה הישראלית", כותב קרמונזי. "כמו במלחמות אחרות שסיקרתי, המצב בעזה נראה פחות גרוע ממה שאנחנו מדמיינים כשאנו צופים במסכי הטלוויזיה".

האם כל ההכנות של משרד החוץ לקראת תמונות "היום שאחרי", שעליהן דווח אתמול ב"ישראל היום" והבוקר ב"הארץ", מיותרות? קרמונזי מתאר את המצב שנגלה בפניו בדרום הרצועה כך: "אין מחסור בציוד רפואי [...] לא חסר מזון, ואין רעב [...] בעזה איש לא מת מרעב". הוא מבקר בבית-החולים נאסר ומעלה ספקות באשר לשימוש הישראלי בפצצות זרחן. הפצועים מזרחן, לכאורה, כבר הועברו למצרים, כך נאמר לו. לעומת זאת, הוא מדווח על מסקנותיו של כריסטופר אוברלין, כירורג שנשלח לעזה מטעם ממשלת צרפת, הטוען כי "לפחות 80% מהנפגעים ומהקורבנות הם ילדים, וכן יש מעט נשים וזקנים".

עמית כהן מביא ב"מעריב" דיווחים הסותרים את רשמיו של קרמונזי. לפי כהן, רופאים צרפתים מהארגון Help Doctors הנמצאים בעזה מספרים כי יש מחסור חמור בציוד רפואי ובתרופות, וכי "הצבא הישראלי הפעיל כוח מופרז, הוא השתמש בנשק אסור נגד אזרחים".

מי אחראי על כותרות העיתונים?

הכותרות הראשיות עוסקות הבוקר בחיכוכים פוליטיים ובנתיבים המקבילים המובילים אל עבר הפסקת האש. הכותרת של "ידיעות אחרונות" היא "אולמרט: בגלל ברק חמאס הקשיח עמדות". בכתבה מתארים שמעון שיפר ואיתמר אייכנר את המשבר בין מנהיגי המדינה, שנוצר בעקבות הפרסום אתמול ב"הארץ" על עמדת ברק בעד הפסקת אש. מובן שהם אינם מזכירים את השם "הארץ" ולו פעם אחת. מבחינת "ידיעות אחרונות", אין עוד אף כלי תקשורת אחר במדינה. מבחינות רבות, הם צודקים.

העיתונים האחרים קצת יותר נדיבים. מיה בנגל כותבת על ההתכתשות הפוליטית תוך שהיא נותנת קרדיט ל"הארץ", וגם בן כספית, בטור פרשנות, אינו חושש להזכיר את השם המפורש כבר בפתיחת דבריו. שלמה צזנה מתייחס אף הוא לפרסום ב"הארץ" במסגרת דיווחו ב"ישראל היום". מובן שברק רביד, ב"הארץ", נותן קרדיט עצמי לעיתון. אצלו הדילמה היא איך לתאר את התרעומת על דברי ברק ליואל מרקוס בלי לייחס את הדברים לברק עצמו. רביד מוציא תחת ידיו את המשפט הבא: "בין היתר, הוא [אולמרט] קרא שם את דבריו של מקור בכיר, שהתייחס לברק ואמר: 'יעדי המלחמה היו לתת מכה חזקה לחמאס וצריבה תודעתית. זו כבר נחרתה בקרב מנהיגיו,". כספית פחות מחויב למקור של מרקוס. לפי הטור שלו, ברק אמר אתמול לאולמרט, כחלק משיחת הבהרה ביניהם: "נכון, דיברתי עם יואל מרקוס, אבל אני לא יכול לקחת אחריות על כותרות של עיתונים".

אי של שפיות

בהמשך לטור שפירסמה כאן אתמול שהם סמיט, עיתון "העיר – תל אביב" מתמיד במתן פתחון פה לשוליים המתנגדים למבצע בעזה. הבוקר מתפרסם בו ראיון שערך עופר מתן עם שלומי אלדר. "אי של שפיות באמירת ההן המתמשכת של התקשורת הישראלית, בעיקר הטלוויזיונית, מאז תחילת המלחמה בעזה", כהגדרתו.

אלדר מספר על התנגדות לעמדותיו ודיווחיו מבית, כלומר ממערכת חברת החדשות של ערוץ 10, אבל גם על גילויי תמיכה שקיבל (מעפר שלח, למשל). הוא יוצא נגד ההתגייסות של הכתבים הצבאיים וטוען כי "כשאתה ניזון מאותם מקורות כל הזמן, שהם גם בעלי עניין, אז אתה שוחה בזה ומתחיל לדבר כמותם". בתשובה לשאלה עד כמה משפיעים מקורותיו שלו על דיווחיו, אומר אלדר: "הפכתי רגיש יותר לסבל שלהם".

לדבריו, הוא אינו מונע מתוך אידיאולוגיה: "אני לא עמירה הס, חשוב לי להדגיש. אני לא פועל מתוך אג'נדה פוליטית. [...] מה שכן, קשה לי מאוד עם אופן הטיפול של התקשורת הישראלית בחמאס ובמה שעובר על תושבי הרצועה".

ב"העיר" מופיעה כתבה נוספת, על שליטת דובר צה"ל במידע היוצא מעזה, וכפי שצוין לעיל, גם ידיעה על האופן שבו הושתקה הסרבנות ללחימה בעזה בתקשורת הישראלית. בסך-הכל, עוד גיליון שבו יוכלו אנשי "העיר" להתגאות שעה שיתר אמצעי התקשורת יהיו עסוקים ב"חשבון נפש נוקב" על האופן שבו שיחקו לידי צה"ל וצייתו כמעט לכל תכתיביו במהלך העימות הנוכחי.

מוסר מעוות

יש, כמובן, גם מי שחושב ההפך הגמור. קלמן ליבסקינד כותב הבוקר במדור הדעות של "מעריב" על "הניתוק בין מדינת ישראל לחלקים גדולים בעיתונות שלה". הוא מעלה את השאלה, "איך כמעט כל השכבה המובילה שלהם [העיתונאים] מחזיקה באותה דעה שהיא, לגמרי במקרה, הפוכה לחלוטין מזו של כמעט כל אזרחי ישראל?". אמנם, לפי סקר עיתון "הארץ" המתפרסם היום, 82% מהנשאלים חושבים שישראל "לא הגזימה" בכוח הצבאי שהפעילה. האם באמת 82% מאנשי התקשורת מציגים את התמונה ההפוכה?

לפי ליבסקינד, כן. "יש כאן ניסיון בוטה של עיתונאים להכתיב למדינה שלמה שיח ציבורי שחוץ מהם ומעוד כמה אלפי תל-אביבים כמותם, איש אינו מעוניין בו", הוא כותב ותוקף, בין היתר, את כתב "חדשות 2" סלימאן א-שאפי, ש"ממשיך להעביר בכל ערב את פינת ההזדהות המקוממת שלו עם האויב". לפי ליבסקינד, "הניסיון הזה לכפות על מי שאחיהם, עצמם ובשרם, פרוסים מהמקלטים באשקלון ועד לטנקים בעזה, להזיל דמעה על מר גורלם של הפלסטינים, מרתיח את הדם ומלמד על מוסר מעוות [...] גם בגרמניה הנאצית היו אזרחים שהמלחמה עברה עליהם לא קל, ואם ערוץ 2 היה משדר אז, סביר להניח שבשם האנושיות האוניברסלית גם הם היו זוכים לרגעי החמלה שלהם".

גם בתל-אביב לא קל

חופש הביטוי של "מעריב" קיבל תשומת לב בשבוע האחרון, לאחר שמו"ל העיתון, עופר נמרודי, ביקר במאמר פרי עטו את הטור שפירסם יהונתן גפן במוסף "סופשבוע" של העיתון בשבוע שעבר. הבוקר, במדור המכתבים של המוסף, אין כל תגובה נוספת של קוראים על הטור של גפן. תחת זאת מופיעה רק הודעה מטעם "מערכת 'מעריב'", המסבירה את הטקסט של גפן ומצהירה: "לא היה בקטע זה שום כוונה לפגוע [...] גדלותה של חברה ועוצמתה עומדות, בין השאר, על היכולת להאזין לדעה אחרת. זו גם הסיבה שעיתון 'מעריב' נותן במה לבעלי עמדות שונות וגם איננו מהסס לפרסם מודעה, אף שהיא יוצאת נגד אחד מחברי המערכת שלו. יחד עם זאת, בל נשכח שבגידה היא הסגרת סודות לאויב, ולא הבעת עמדה שונה".

הטור של גפן מופיע השבוע כרגיל, אם כי מתייחס כמובן לסערה שאליה נקלע הכותב. "גם אצלנו במרכז קשה", טוען גפן, "וגם אנחנו צריכים תמיכה ועידוד. האם ידעתם למשל שכל ענף התקשורת קורס? [...] כותב טור זה התבקש, במסגרת הבראת העיתון, לוותר על 20 אחוז משכרו. משום כך הטור הזה יהיה קצר מהטורים הרגילים, ואני גם לא הולך להשקיע בו מי יודע מה". בהמשך מתאר גפן שיחת איום שקיבל על חייו, כמו גם קללות שהומטרו עליו. בתחתית הטור מופיע ניסיון של "מעריב" לקושש כמה אגורות מהקוראים הנזעמים כשהוא מזמין אותם לשלוח SMS עם המלה "תגובה" למספר שמודפס שם.

ענייני תקשורת

דן מרגלית מצטרף למחמיאים ליונית לוי וכותב הבוקר ב"ישראל היום": "יונית לוי מגישת חדשות מעולה ועיתונאית ראויה. ראיתיה בהפגנות אלימות בגוש קטיף. היא נותרה במלחמת לבנון בקריית-שמונה המופגזת. לתפארת המקצוע".

ג'קי חוגי מדווח ב"מעריב" על תגובה איראנית צוננת לשידורי תחנת הטלוויזיה של ה-BBC בפרסית, שעלו אתמול לאוויר. "הערוץ הזה אינו עולה בקנה אחד עם הביטחון שלנו", מצטט חוגי שר איראני, "ולכן ננקוט אמצעים נדרשים בהקשר זה".

בן שלו מראיין במוסף "גלריה" של "הארץ" את עופר נחשון, המוביל שינוי בקו המוזיקלי של תחנת 88FM. אסתי סגל מתארת את השינוי הצפוי מנקודת מבטם של מאזיני התחנה הוותיקים, ב"גלובס".

מתי גולן מקדיש את טורו ב"גלובס" לכתב האישום שהוגש נגד העיתונאים שדיווחו לטלוויזיה האיראנית על התקדמות כוחות צה"ל לרצועת עזה. גולן משווה את הדיווחים הללו לדיווחים של כתבים ישראלים בעת מלחמת לבנון השנייה ומגיע למסקנה כי "הרבה יותר קל, אם כי הרבה פחות מכובד, להיות גיבורים על עיתונאים ערבים".

עידו באום מדווח ב"דה-מרקר" כי השופט בדימוס שלום ברנר ביטל את הסכמתו לשמש מגשר בין רשות השידור ובין העיתונאית נעמי לויצקי, כיוון שהראשונה לא שילמה את שכר המגשר שעליו סוכם.

בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" מודפס תצלום של גיל נחושתן, המראה הפצצה של חיל האוויר בעזה, בעקבות זכייתה בפרס "תצלום השבוע" של המגזין "ניוזוויק".