"ג'ו השרברב", דמות מקמפיין הבחירות של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, משדר מבית מופצץ בשדרות עבור אתר אינטרנט אמריקאי (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

היום ה-17 למלחמה בעזה הוא לעיתונות הישראלית יום של נקודת מפנה. לא כזו חדה, של אדם החוזר על עקביו, ואפילו לא כזו של מי שמגיע לפינת הרחוב ופונה שמאלה – אלא תנועת סחף, כמו אגודות של עשבי כבול בקרקעית בצה הנלפתות פתאום זו בזו ונענות לשינוי הכיוון של החומר הבוצי, הסמיך, שהן טבולות בו.

כך אי-אפשר להמשיך

הקונסנזוס, שעבר בשבועות האחרונים חשיפה עזה לאור השמש, התייבש ונסדק. כעת הוא מתפורר ונופל, ותחתיו מתגלים השברים והעקמימויות המכונים "מציאות". ביטוי לכך הוא העובדה שהמבט הפוליטי חוזר לעיתונים באופן סופי (ב"מעריב" העצירות הפוליטית משתחררת בתנופה עזה עד כדי חשש שהטור של בן כספית, "קרבות גם בבית", ינתר החוצה מהעיתון, ואילו טורו של שלום ירושלמי מציע, בלי למצמץ, תיאוריית קונספירציה שלפיה היציאה למלחמה היתה תעלול בחירות של אהוד ברק).

עוד ביטוי להתפוררות הקונסנזוס הוא העובדה שהסבל בצד השני הופך לנושא סיקור לגיטימי (עמ' 9 ב"ידיעות אחרונות": "פרמדיק ברצועה מספר על מצוקת הטיפול בנפגעים"; במדור הדעות יוצא נחום ברנע נגד עמירה הס, שכינתה את פעולת צה"ל פשע מלחמה, וחותם: "אין שום דבר מרנין, שום דבר פטריוטי, בילד שנהרג מפגז או במשפחה שנקברה תחת בית. לחמאס אולי לא אכפת מהם; לנו צריך להיות אכפת"), והקריאות, בדרגות שונות של נחרצות, להפסקת הלחימה מתגברות וכובשות את מרכז הבמה (איתן הבר ונחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", ארי שביט ב"הארץ", עפר שלח ב"מעריב").

הקריאות האמורות נשמעות לרוב בקול רפה (חוץ מארי שביט, שהפומפוזיות כרוכה בכתיבתו לבלי נתק); יותר משהן מורות על כיוון פעולה, הן מצביעות על הסכנות האורבות בכיוון הנגדי; במקום פתרונות או עמדות מציגים הכותבים חששות והתלבטויות, הנחשפים ככל שכוננות ה"אין ברירה" שוככת. הוודאות של תחילת המבצע התגלמה בכותרת "כך אי-אפשר להמשיך" של מאמר המערכת של "הארץ" מיום חמישי שלפני המלחמה. זו היתה ודאות בקיומה של מציאות קשה שחייבים לשפרה, זו לא היתה ודאות בהשקפת עולם. דרך המלך של העיתונות הישראלית שרויה בענן של פיכחון – הן מאשליית השלום והן מאשליית המלחמה.

בשוליים, כותבים כמו יעקב עמידרור ב"ישראל היום" וכותבים כמו עמירה הס ב"הארץ" מאמינים במלחמה או בהידברות כפתרון אמת, ולא כמזור זמני. רובה של העיתונות הישראלית, גם ב"הארץ", מפנים ומחצין את היותה של המציאות הישראלית מסובכת עד כדי חנק האידיאולוגיות, השקפות העולם הפסקניות והפתרונות הסופיים. אמונה בדרך מחליפה אט-אט את מקומה של האמונה במטרה. מה שנשאר הוא, כמו ששרה קורין אלאל, הוא הנשיאה המוזרה בעול, החלום והייאוש הגדול, הידיעה שאין כל הצדקה וחיפושה מחדש כל דקה, והעובדה הפשוטה, החותכת, שמחר ייצא עוד עיתון. וגם זה לא בטוח.

הפוליטיקאים באים

שלום, ברוכים הבאים, איך היה בחופשה? הכתבים המדיניים פושטים היום את המדים ולובשים את החליפות. כתב "מעריב" בן כספית צולל, עם החליפה והנעליים, אל השדה הפוליטי, שבו "ניטשים הקרבות האמיתיים". כספית מאשים את ראש הממשלה בעיכוב נסיעתו של עמוס גלעד, שהוא איש של ברק, להמשך המו"מ במצרים, בשל רצונו של אולמרט להביא לדחיית הבחירות. לפי כספית, אולמרט גם הכפיש את גלעד באוזני המצרים. עד כדי כך. אלא שמיד עם תום הצגת התיאוריה, מציין כספית כי אולמרט הצהיר במפורש על התנגדותו לדחיית הבחירות. לפי כספית, הדבר רק "מרדים זמנית" את התיאוריה שלו.

עוד הוא כותב (רומז? אומר במפורש? קשה לדעת אצל כספית) כי המקור לפרסום הבולט ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי של הקריאה של אלוף פיקוד דרום, יואב גלנט, להמשיך במבצע (שמעון שיפר), הוא הדלפה מכוונת של לשכת ראש הממשלה (עמוד אחר-כך מצטרף גם עפר שלח לקביעה/רמיזה הזו), משום שהוא מעוניין בהמשך הלחימה (שלח זוקף גם את ההדלפה בדבר ההקצנה בעמדותיו של אשכנזי לחשבונה של לשכת ראש הממשלה). שאר הטור הוא חימום שאריות ממהדורות הטלוויזיה של סוף השבוע (שכספית מגיש אחת מהן).

ב"הארץ" כותב אלוף בן על הכישלון של משרד החוץ בסוגיית החלטת האו"ם, חוזר על דברי הביקורת שהוטחו בלבני ובמשרדה, וכותב על האפקט השלילי של ההתעלמות של ישראל מהחלטת האו"ם.

מה באמת חושבים ברק ולבני? לפי שלח, שניהם מעוניינים בהפסקת הלחימה, הראשון עם הסכם, השנייה בלי. ב"ידיעות אחרונות" כותב ירון לונדון טור תחת הכותרת "למה הוא שותק?". לונדון מבקר את יו"ר הליכוד בנימין נתניהו על כך שאינו מביע את עמדותיו בעניינים שעל פרק היום, אלא מסתתר מאחורי שתיקה אסטרטגית. כיצד ניתן לסמוך על אדם שפוחד להעמיד את השקפותיו למבחן, הוא שואל. ואילו שלח כותב: "הזמן אוזל. העמדות נחשפות. עוד מעט, אף אחד כבר לא יוכל להסתתר מאחורי קצינים, או הדלפות, או עמימות". אשרי המאמין.

מה באמת קורה?

כוחות מילואים נכנסו לרצועה, צה"ל נערך לשלב השלישי: כיבוש חלקים נוספים מהרצועה. בעיתונים מרואיינים עדיין אנשי מילואים וחיילים בכלל כשהם ששים אלי קרב, אבל השער של "מעריב" מציג תצלום של מילואימניקים יושבים באוטובוס, כשפניהם ניבטות מבעד לזגוגית (צילום: אדי ישראל). הכיתוב קורא: "דאגה בעיניים. חיילי המילואים רגע לפני הכניסה לעזה". מאחר שניתן לתאר בביטחון גמור כי ניתן היה להביא מאותו אוטובוס תצלום הפוך בתכלית, הרי שעיצוב השער הוא אמירה אדיטוריאלית ברורה נגד הרחבת המבצע.

מעניין מה המו"ל נמרודי, שביום שישי הודיע כי הוא מתנגד להדפסת דברי ביקורת על המלחמה בזמן המלחמה, חושב על שער תבוסתני כזה. נראה כי הוא היה מעדיף להסתכל על שער אחר, זה של "ישראל היום", העיתון שמוריד את "מעריב" לברכיים, ומדפיס היום בראש השער את החמשיר של ראש אמ"ן בגנות חמאס, זה שהיה כבר מי שסימן אותו כסנונית של השאננות והזחיחות המכה לפעמים בנו הישראלים.

חיילי מילואים על גבול עזה, אתמול (צילום: אדי ישראל, פלאש 90)

בכל אופן, הפער בין הציטוטים המובאים מפי החיילים לאמירה של העורכים על השער גדול ומהותי. הוא לאו דווקא רע. כלי תקשורת אינו חייב ליישר עמדות עם הציבור, ובהחלט ראוי שישאף להוביל אותו. אחרת, לא צריך עיתון, מספיק לחלק מגאפונים (או לפתוח מנגנון טוקבקים).

עוד מדווח "מעריב" בשער על מחלוקת בין הנהגת חמאס בדמשק (חאלד משעל), המעוניינת בהמשך הלחימה, ובין הנהגת חמאס בעזה, המעוניינת בהפסקת אש. כמו כן יש חשש כי לחמאס כמה טילים ארוכי טווח שבהם ישתמש בהמשך המלחמה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז: אנחנו נערכים לגל של תביעות בינלאומיות על פשעי מלחמה. העיתונים מביאים תמונות של הפגנות תמיכה בישראל באירופה ובארה"ב. כל העיתונים מביאים גם תצלומים ועדויות מאת דובר צה"ל על בית-ספר שמילכד חמאס ברצועה. הסיפור אמנם בן כמה ימים, וכבר סופר, אבל התווספות התצלומים היא כנראה הסיבה למסיבה.

בית-הספר שמולכד על-ידי החמאס, מתוך סרטון של דובר צה"ל

ענייני תקשורת

"יונית מדי?", שואלת הכותרת על שער מוסף "המגזין" של "מעריב". היונית היא יונית לוי, מגישת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, והכתבה על אודותיה באה בעקבות "לא פחות מ-30 אלף חתימות שנאספו בימים האחרונים בעצומה נגד מגישת החדשות של ערוץ 2, יונית לוי, בטענה שהיא 'מפגינה עודף רחמים כלפי הפלסטינים'". הכותב, לי-אור אברבך, מביא בכתבה את שתיקתם של הקולגות, שאינם ממהרים להתייצב לצדה של עמיתתם ומתראיינים בעילום שם (למעט אילנה דיין, המגינה עליה בשמה), את קולם האנונימי של מכתבי התלונה והטוקבקים, המאשימים את לוי בחוסר פטריוטיות, ואת דבריה של יוזמת העצומה, הממאנת אף היא להיחשף (נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה מכריז כי לא מצא פסול בהתנהלותה של לוי).

עורך המהדורה, גיא סודרי, מתגונן וטוען כי המהדורה בעריכתו היא פטריוטית לעילא, וכי הערותיה של לוי בדבר ההרג הלא-פרופורציונלי של אזרחים ערבים אינן הבעת דעה, אלא שאלה עיתונאית מחויבת המציאות. ב"ידיעות אחרונות" מקדיש יהודה נוריאל את טור ביקורת הטלוויזיה שלו להגנה שוצפת על לוי. הוא מזכיר את השמועות בדבר הנזיפה שקיבלה מהנהלת חברת החדשות, שדרשה ממנה להיות פחות אמפתית כלפי הצד השני, וכותב כי "להסתה הזו אין מענה מצד הרשויות [...] ובעיקר תמוהה שתיקת התקשורת עצמה".

בינתיים מוכיחה הפרשה הזו כי העם הזה פטריוטי הרבה יותר מהתקשורת שלו, מה שמעמיד באור מסוים מאוד את התלונות, שהתפרסמו גם כאן, נגד עודף הפטריוטיות של התקשורת. להחליף את העם, את זה אנחנו כבר יודעים, אי-אפשר. האם אפשר להחליף את התקשורת? זה מה שהעם מנסה לעשות. ומה עושה התקשורת? כבר שנים ארוכות שהיא מנסה – בעתות שלום, בהחלטות יומיומיות עקביות ובכל נושאי הסיקור – להתאים עצמה לקהל, לשנות את טעמה לפיו. הכל בשביל למכור עוד כמה עותקים, להשיג עוד כמה אחוזי רייטינג.

הגישה הפטרנליסטית נעלמה, אבל רק כדי להיות מוחלפת בגישה חנפה ומתבטלת. פלא שהציבור מעוניין עכשיו לקבוע מי יגיש ומה יגיש? לפעמים השאלה "מה קורה" היא שאלה סתמית, רטורית. ערוץ 2 כינה תוכנית חדשות שלו בשם הזה, "מה קורה", וקבע כי תכניה ייקבעו על-פי העדפות הצופים. ובכן, הציבור לא חשב שמדובר בשאלה רטורית, הנה הוא מספק את התשובה שלו. זה מה שקורה.