1.
כותרת בעמוד חדשות של "הארץ" (9.8.10): "נהג המיניבוס בכה בשחזור התאונה עם הרכבת: 'דיברתי עם חבר ומצאתי עצמי על המסילה'". כותרת נכונה עובדתית, מנוסחת כראוי ומבטאת את רוח הידיעה. אבל למה, לעזאזל, זאת הכותרת?
נהג המיניבוס בכה, כך כתוב בראש הידיעה. עובדה. הנהג הובא למקום התאונה "כשהוא ממרר בבכי". למה בכה נהג המיניבוס? מה אומר הבכי? האם מקובל שנהג מיניבוס בוכה כשהוא משחזר איך הביא למותם של כל נוסעיו, או שזהו מקרה חריג, בבחינת אדם נשך כלב? אם אין בבכיו של הנהג משום חריגה מן המצופה, למה לעשות מזה כותרת?
בבתי-ספר לעיתונאות מלמדים, אני מניח, שכותרת כמו "בעיניים יבשות מדמעות שיחזר נהג המיניבוס את התאונה" היתה משרתת טוב יותר את הסיפור. במקרה כזה הטבלואידים היו חוגגים ומורחים על העמוד הראשון את הכותרת "בעיניים יבשות", והקוראים היו אומרים לעצמם, "חסר לב שכמותו". אבל נהג המיניבוס, כאמור, בכה.
ישר ישורון, נהג המיניבוס שהיה מעורב בתאונת רכבת שגבתה את חייהם של שבעה בני-אדם, בעת ביצוע השחזור המשטרתי. 8.8.10 (צילום: צפריר אביוב)
הטבלואידים, כתובים או מצולמים, חייבים לעורר בקורא/צופה רגש עז, גם אם עקר. להביא אותו לגבש עמדה רגשית, שיפוטית ומוסרנית כלפי הנהג הבוכה גם אם הם לא מכירים אותו בכלל ואפילו לא יודעים את שמו. לא נורא, כשיתחיל המשפט כולם יידעו. וכשיסתיים, ייכתב בכותרות: "ישר ישורון נהג מיניבוס הרכבת נידון ל...".
ניכר ב"הארץ" שהוא נגרר באי-רצון למגרש הזה. הדיווח עדיין סולידי, והסיפור די קבור בעמ' 8, אבל מי שמגיע לשם ורואה את הכותרת הבשרנית, רואה שגם העיתון השיפוטי, המודע לעצמו, כבר נמצא עמוק בתוך המשחק. עובדה, נהג בוכה זה כל הסיפור. ראו את טל מור, הנהג שדרס למוות את שניאור חשין, האיש שהביא לזירת אסונות הדרכים את הסטרט-אפ שאפשר לכנותו "הדורס הבוכה".
2.
כמה מעגלי רגש סותרים מתעוררים למקרא הכותרת "נהג המיניבוס בכה". המעגל הראשון, המיידי, מעורר בקורא כעס – זה הם המסכנים, השבעה שמתו, ולא הוא. אבל גם חמלה: הוא בוכה על המשפחה שהרג, מסכן שכזה. נהג המיניבוס הבוכה מסמן אפשרות שהוא חש רגשות אשם, ועל כן הוא כה אנושי ומשום כך הקורא איתו. אבל אז עולה הקול המוסרני, חזק, בטוח בעצמו, מחמיר. הוא דיבר עם חבר ולא שם לב לכביש. שיירקב בגיהנום. בוכה? טוב מאוד. הוא את העונש שלו כבר מתחיל לקבל.
המעגל השני הוא של הקלה; תודה לאל שזה לא אני. ועימו סלחנות מסוימת, אך גם היאטמות. זה יכול הרי לקרות לכל אחד, רגע קטן של חוסר ריכוז. אם זה היה קורה לי, לא הייתי רוצה שיתחשבו? שיבינו? שיסלחו? אבל גם כאן צפויה ההתעשתות המחמירה: לי זה לא יכול לקרות.
המעגל השלישי הוא מעגל הספקנות. צרכן החדשות הוא הרי שופט זקן, למוד ניסיון. נהג המיניבוס בכלל לא בוכה על המשפחה, הוא בוכה על עצמו. על השיבוש שחולל בחייו ובחיי משפחתו, על העונש שירדוף אותו. אם כך, שוב נאטם הלב, שיבכה, מגיע לו. אנחנו הרי לא תמימים ושלא יעבדו עלינו.
ובכלל, כל הבכי הזה זאת הצגה. העורך-דין שלו אמר לו לבכות. לעשות רושם טוב על התקשורת. אני לא קונה את זה, יאמר הקורא. ראשית שיבקש סליחה. שיביע חרטה, שיתנצל. הוא ביקש סליחה? גם את זה אני לא קונה. זה מה שהעורך-דין (הממולח) הזה הנחה אותו לעשות. זה רק כדי לגרום שיקלו עליו בעונש. שיכה על חטא? זה יהיה יותר טוב. שהעונש שלו יהיה לקח לכולם. שבכל פעם שמישהו יתקרב למחסום רכבת, שייזכר ב... נו, איך קוראים לו עם המיניבוס והרכבת, זה שבכה. ובכל זאת ירצה צרכן החדשות לשמוע אותו מכה על חטא. שיתפלש פומבית בצערו. שיבקש סליחה ושבקשתו לא תתקבל. הרי הוא יישב כמה שנים בכלא ויחזור לחיות את החיים הטובים, שצרכן התקשורת הסביר מסכם אותם כטלוויזיה, הצגות, מסעדות, ומי שבקבר יישאר בקבר.
3.
זהו הסבב העקר, נטול התובנות, שבונה התקשורת סביב המקרה. סדרה של ריגושים וחיבוטי נפש נדושים שאינם מקדמים את הקורא לנקודה נעלה יותר משהיה בה לפני סיפור הבכי.
בכיו של נהג המיניבוס הוא בכי פורנוגרפי. לא בגלל הנהג, התצלום או הכותרת, אלא בגלל הקורא והצופה. כפי שסקס ללא קהל צופים אינו פורנוגרפיה. והתקשורת? היא אשמה בשידול, כלומר בשידול לצפייה בבכי. אבל "הארץ", עיתון ההיגיון, הרציו, הניתוח, יכול היה למרות הפיתוי להתרחק בקלות מן הבכי. למשל לתת כותרת הקובעת: "גרסת הנהג – רגע של היסח הדעת". אותו סיפור במלים אחרות יוצר חוויית קריאה שונה לחלוטין.
הנה מגיע נהג המיניבוס לזירת האסון שחולל. הבעת פניו אינה מסגירה את רגשותיו. הוא הלום, מכונס, מנותק, אדיש למתרחש סביבו. הוא משתף פעולה עם החוקרים כמי שכפאו שד. אבל, רגע מה זה שם, בעין ימין? האם אני רואה סימן של לחלוחית? האם זו דמעה? נראה שכן. אכן זוהי דמעה, ללא ספק, יונית. עגולה, ברורה, כבדה. איזו דרמה, רבותי. הדמעה יורדת על הלחי ומשאירה מאחוריה שובל לח. והנה עוד אחת בצד שמאל, כן, ועוד דמעה כבר בדרך. ועוד אחת ועוד אחת. רבותי, הוא בוכה, ממש, בדמעות, גשם של דמעות, ים של דמעות. יש כותרת.
עיתון קצוץ זיכרון
"לפני כעשר שנים, בעקבות המעבר מעורכי חדשות מקצועיים לסטודנטים המשתכרים על-פי משמרות, הוחלט לחתום על ידיעות אלה בכינוי הבלתי מחייב 'שירות הארץ'. בשנה האחרונה אנחנו משתדלים, תוך השקעה כספית ניכרת, להחזיר עטרה ליושנה ולהשעין את דסק 'הארץ' על בסיס מקצועי יציב".
זהו חלק מתגובתו של אבי זילברברג, סגן עורך "הארץ", לכתבתו של אורן פרסיקו "לא כולל שירות", שפורסמה כאן השבוע. פרסיקו מדווח כי באחרונה החל "הארץ" להחתים את עורכי העמודים על ידיעות וכתבות המורכבות מפרסומים שונים בעיתונות הזרה כאילו הם המדווחים עצמם.
פרסיקו מציין כי הקרדיט האישי שהעורכים זוכים לו אינו בגדר הכרה מקצועית, כי אם כיסוי על העובדה שלא נעשתה כאן עבודה עיתונאית אקטיבית, אלא מלאכה שתכליתה בין השאר למנוע הפרת זכויות יוצרים. לפני הנהגת המדיניות החדשה אכן זכה המוצר הזה לקרדיט המחייב פחות, "שירות הארץ", וזילברברג מבקש עכשיו "להחזיר עטרה ליושנה".
אלא שזילברברג, כמתברר, אינו מכיר לא את העטרה ולא את יושנה. ולמען האמת גם אין לו את מי לשאול, מפני ש"הארץ", שהיה בתשעים שנותיו הראשונות עיתון משמֵר ידע, הוא היום ארגון תקשורת קצוץ זיכרון. זקני העיתון ששאלתי (זכרוני האישי מגיע רק עד 1988) מכירים את המושג "שירות הארץ" בנוסחים שונים עוד מזמן היותם מתלמדים צעירים.
שימוש במושג הזה נעשה, כמתברר, עוד בשנות החמישים, אם לא קודם לכן. בכמה מן המקרים הוסיף העיתון גם את שמות סוכנויות הידיעות שמהן נאספו החומרים לידיעה ובמקרים אחרים נוספו גם "סופרי הארץ" כאשר אלה – שליח העיתון או פרילנסר ששהה במדינה שבה התרחש הסיפור – הוסיפו לה נופך משלהם. שורת הקרדיט המלאה נראתה בשנים ההן די מגושמת – "רבת-עמון, 24 [לחודש], שירות 'הארץ', ר[ויטרס]', סי"צ [סוכנות הידיעות הצרפתית] ויו.פי" – אבל בהחלט מדויקת. היום אפשר לקמפקט את כל זה לשתי מלים ופשוט לכתוב ביושר "גוגל-ניוז".
ציון תאריך הידיעה המקורית, שהיה נהוג בשנים ההן, בא לאשר את טריות הידיעה (מה שהיה אולי מונע פרסום ידיעה בת 19 יום, כבדוגמה שמביא פרסיקו). מעולם לא עלה על דעתי כעורך, כפי שלא עלה על דעתם של קודמי, לשייך את פסיפס המקורות הללו למי שתירגם אותם או לזה שערך את הידיעה בפועל. בעיני, המושג "שירות הארץ" לא נתפס כבלתי "מכובד", כדברי זילברברג, אלא סוג של שירות לקורא. ההתחזות היא שאינה מכובדת.
בכל מקרה, לא כדאי לזילברברג להתחפר עמוק מדי בהנחיה הזאת, ובוודאי שאין טעם לתרץ אותה בתחום יחסי העבודה, שהוא מכיר היטב מאז בואו לעיתון, לפני כשנתיים. דסק החדשות של עיתון יומי מציע עבודה שמתאימה במיוחד לסטודנטים, ואלה אכן עבדו בדסק "הארץ" מאז ומתמיד. כמה מהם קשרו עצמם בעיתון ועם הזמן קיבלו קביעות, ואחרים פנו לדרכם.
מאז 1989, אז ניתנה פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה שעל-פיה רשאי "הארץ" לחתום על חוזים אישיים עם עיתונאיו, החל העיתון לשכור עובדי עריכה בחוזה אישי. במסגרת זו הוגדרה מכסת משמרות מסוימת כמשרה מלאה, והשכר החודשי נגזר ממספר המשמרות. לא היה, לפחות עד שנת 2004, רגע שעליו ניתן לומר כי העיתון עבר "מעורכי חדשות מקצועיים לסטודנטים המשתכרים על-פי משמרות", כדברי זילברברג.
בשנים שמאז 1989 עבדו בדסק החדשות זה לצד זה עובדים בהסכם קיבוצי ועובדים בחוזה אישי, שמשרתם הורכבה ממשמרות עריכה. אני מניח כי זילברברג, שנאמר עליו כי השיב לעורכים שביקשו להסיר את הקרדיט משמם ש"מי שלא מסוגל לעשות את זה, אז כנראה שדרכינו ייפרדו", לא באמת מתגעגע לימים שבהם דסקאי צעיר קיבל קביעות ופרש לגמלאות רק בתום 35 שנות עבודה במשמרות הלילה.
המדיניות הזאת תתפוגג מן הסתם מאליה, כמו החלטות מוזרות אחרות שלא היכו שורש. בשנות השמונים הוחלט להחתים את עורכי החדשות על העמודים שערכו, ותוך פחות מעשור נמאס העניין על כולם – במיוחד על העורכים עצמם, שמצאו עצמם מכתתים רגליים לבתי-משפט להעיד בתביעות על המתרחש ב"עמודיהם" – והוא הופסק בראשית שנות התשעים, באנחת רווחה הדדית. זה מה שמשעשע בעיתון ללא זיכרון, שכל דור ממציא את הגלגל מחדש במקום לנסות לשכלל אותו.
תגובה
עוד על הזיכרון הקצר של עורכי "הארץ" / יהודה קונפורטס
אם ב"הארץ" רוצים להחזיר עטרה ליושנה, כפי שמצוטט סגן העורך הנוכחי, מוטב שקודם כל יעבירו סדנת מורשת לעורכים הצעירים, ויקפידו על כותרות מידתיות ונטולות השפעות צרכניות