עכשיו, כשהדמויות הראשיות ב"פרשת המסמך" נוקו מחשד, קל יותר ללבוש את חלוק הפתולוג ולהתבונן על היבט שולי לכאורה, אך מהותי להבנת הדרמה, גיבוריה וקהלה.

אתמול, יום חמישי, עוד לפני הטיהור הקבוצתי וללא כל קשר אליו, זכה אחד המועמדים לטיהור אישי מלא. לא שסגן הרמטכ"ל, האלוף בני גנץ, היה בראש רשימת החשודים; בכמה מהמקרים שבהם הוזכר בפרשה נתפס כקורבן ("יצירת פרופיל + קמפיין שלילי לבני או הצעה למועמדות יובל, מאיר"; מתוך מסמך גלנט). הרי הוא מי שביקש פגישה עם שר הביטחון, שכן "הרגיש שמתנהל נגדו קמפיין" – כלומר הוא שידע על המסמך "לפני חודשים", כמסתבר מהחקירה.

גנץ הוא אחד מחמשת המועמדים לכהן כרמטכ"ל הבא. וכמקובל אצל אגתה כריסטי, עד שהבלש דק השפם לא מזמן את כל הקרואים ומבהיר איך לכל אחד מהם היו מניע מצוין והזדמנויות פתלתלות לרצוח, ועד שהרוצח האמיתי לא נחשף, נשבר ומתוודה – נתפסים שאר הקרואים כמי שהיו יכולים לבצעו, מבחינת האמביציה והמוטיבציה לפחות. לכן התבוננתי בתמיהה במסמך הטיהור המוקדם, והמוחלט, שהעניק "ידיעות" לאלוף גנץ.

אתמול זכה בני גנץ לשער ולכפולת עמודים פותחת במוסף היומי של "ידיעות", מה שבמושגי העיתונות המודפסת נתפס כאחד המקומות הטובים על הבמה הציבורית של אמצע השבוע. גנץ הוחרג מן המגרש החדשותי המתפלש בבוץ הספקולציות והמניפולציות, וזכה בהזדמנות הגדולה מכולן – לעורר רגש. והרגש, כידוע, הוא השחקן העיקרי, אם לא המנהל עצמו, על מגרשה של חברת המידע.

נסיבות אינטימיות

תצלום השער, בגודל עמוד מלא, מציג את צדודיתו של איש צבא בכיר, במדי ייצוג מגוהצים. צילום אפלולי של גנרל קשוח ברגע אינטימי, חוסנו כבוש, חספוסו מרוכך והוא מרכין ראשו ועוצם עיניו בכאב. זוהי תמונה איקונית: גבר חזק על-פי מראהו, אלוף על-פי דרגותיו, ישראלי על-פי התווית התפורה לזרועו ועליה רקום דגל ישראל והכתובת "ישראל" בעברית ובאנגלית למען הסר ספק, מתייחד עם כאבו.

ואם אין די בדמות עצמה – עכשיו כשמסתכלים מקרוב, מזהים. הרי זה בני גנץ שלנו, עם הנעליים הגבוהות. ההוא שמעופר באבק התרגיל, בפיח המשימה, שעיניו תמיד במשקפת, הנשק שעל כתפו לעולם דרוך ומבטו אל העתיד. הנה הוא מרכין ראשו בפני העבר הנורא. ככה, בנסיבות כה אינטימיות, מעולם לא ראינו אותו. מזל שבמקרה נקלעו לשם כתב וצלם שבזכותם הונצח הרגע בעבורנו.

התצלום הזה, "פּיֶיטָה ישראלית 2010" הייתי קורא לו, מצליח להפוך את הצלם, טל שחר, למיקלאנג'לו שלנו ואת גנץ לאם הקדושה. Pietà היא מוטיב נוצרי מכונן, תוגת עולם, צער וחמלה, שמיטב אמני הרנסנס, הפלסטיים והמוזיקליים, שאבו ממנו השראה; האם והבן המת שעל ברכיה, לאחר שהורד מן הצלב. ועכשיו בני גנץ בברגן-בלזן ובזרועותיו זכר משפחתו וכל המיליונים שנספו.

ואם עדיין לא נכנסנו לאווירה, אומרת הכותרת (בצהוב) מלה אחת ויחידה: "עצוב". כותרת כואבת, פסקנית, ועם זאת דו-משמעית. וכדי שלא נטעה, ומחשש שמא לא נקלוט את המסר במלואו, כותרת המשנה מסבירה: "הרחק מסערת המסמך, על אדמת מחנה ברגן-בלזן, סגן הרמטכ"ל חושב בעיקר על אמו ניצולת השואה [...] על פרשת גלנט הוא מוכן למלמל רק מלה אחת".

מלאכת מחשבת. כך מוטמעת האקטואליה החמוצה אל תוך ההיסטוריה השגיבה. משפט קטן אחד עושה הכל. "הרחק מסערת המסמך/ על אדמת ברגן-בלזן". האין זו שירה? לא צריך להכביר מלים. המסר מתפענח מאליו. בעוד "הם" כאן, עסוקים בתככי היומיום, "הוא" שם, נוגע בקרביה המדממים של האומה. בעוד הם מנהלים כאן קמפיינים מכוערים וספינים מרושעים, הוא חושב בעיקר על אמו ועל השואה. הבלי הפרשה אינם מסיחים את דעתו והוא ממלמל רק מלה אחת: עצוב. השואה? פארסת המסמך? אובדן הרמטכ"לות? הוא אומר זאת כשחקן? כמשקיף? כקורבן? גם וגם וגם.

תרבות פשטנית ובוטה

באביב 1992 נערך ביקורו המתוקשר של הרמטכ"ל אהוד ברק בראש משלחת צבאית, באושוויץ. אלה היו ימי לבלוב היחסים בין פולין הפוסט-קומוניסטית למדינת ישראל וליהודיה ובין ישראל לאתרי ההשמדה הגדולים, עוד לפני המסעות הסדירים של התיכוניים ממחנה אל מחנה.

ברק, שכבר אז ראה עצמו מדינאי, יצר כאן ברית אסטרטגית בין שניים מהמיתוסים המכוננים את החברה בישראל: הוא מיסד את הקשר בין צה"ל לשואה וניכס את השואה אל המורשת הצה"לית. ברק הרמטכ"ל חרש את המחנות והִרבה מלל בנושאי כוח צבאי, מורשת השואה.

"שלא כבימים ההם", נאם אז במדים על אדמת אושוויץ, "צבא ההגנה לישראל, בשמה של מדינת ישראל, הוא הניצב בדור הזה, נחוש, על משמר הגורל היהודי, וכי פקוחי עיניים ובוטחים בכוחנו אנו צופים היום, חמישים שנה לאחר אושוויץ, אל נוכח פני העתיד".

מאז, אין קצין בכיר שלא לובש את מדי הייצוג שלו ויוצא במשלחת זו או אחרת אל אדמת פולין. כיצרן תרבות פשטנית ובוטה שיגר חיל האוויר ב-2003 מטס של שלושה מטוסי F-15 אל מעל השער המפורסם של בירקנאו, כשלמטה צופה בהם משלחת של 180 בכירי החיל בראשות ראש להק אוויר דאז, תא"ל עידו נחושתן.

"אנו טייסי חיל האוויר בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל", אמר מפקד המשלחת תא"ל אמיר אשל. נו, ועכשיו נסו לדבר סרה בבני גנץ, שבעוד אתם עסוקים בשטויות, הוא מרכין ראשו על אדמת המחנה שממנו שוחררה אמו בהיותה בת 17.

אני בדרך

כמו שחקן כדורגל הקופץ לכותל לפני משחק גורלי, כמו טייקון שסר אל הרב שלו לקבל ברכה לקראת העסקה הגדולה, כך בעולם הדימויים שלנו אמור מתמודד על הרמטכ"לות לסור לאחד ממחנות השמדה. לתת כבוד, להיטען בתודעה, לחדד מוטיבציה – וגם להיראות ולבשר: אני בדרך.

ביקום התקשורתי שלנו כמעט לא ייתכן מצב שבו קצין ש"מסומן לרמטכ"לות" יבוא לאושוויץ בבגדי אזרח, לחוות חוויה אותנטית ובלתי מתוקשרת. האינטימיות הלוא מזמן תועשה. וכפי שאינספור מנהיגים וראשי מדינה יודעים לעמוד אפורי פנים את חמש הדקות שלהם מול הקיר ביד-ושם לעיני להק הצלמים, כך למדו לעשות זאת קציני הפיקוד העליון.

אבל בכך אין די. מה אני יודע, קורא עיתונים שכמותי. אני רק יודע שלמקום הגיעה עיתונאית, ליאור זילברשטיין, כתבת פרילנס בפריז שעובדת בשנים האחרונות עבור "ידיעות", והיא שכתבה את הכתבה. והגיע צלם, טל שחר העובד עם ידיעות ו-ynet. וכיוון שכתב וצלם לא זזים סתם ככה מארץ לארץ, יש להניח שהכתבה תוכננה מראש, במקביל לתכנון המסע, ותואמה על-ידי דובר צה"ל ונסגרה עם מערכת העיתון. בקיצור, כל הסימנים מלמדים שהיתה כאן הפקה מושקעת – קופרודוקציה צבאית-עיתונאית. זוהי כתבה רכה וזו גם עסקה פשוטה. אתם תיתנו לנו בלעדיות, ואנחנו ניתן את זה בגדול. גנץ חשוב לנו כרגע במיוחד – הערך העיתונאי שלו קפץ בעקבות פרשת המסמך – ולשם כך נטפל בו בכלים מפרגנים, לא ביקורתיים. בעוד השאר מתלכלכים, גנץ מיטהר במקווה בפולין.

אין זו קנוניה סודית. אף אחד לא הרים טלפונים ואיש לא הפעיל לחצים. זוהי השגרה, ככה עובדים. מיתוס גנץ הוא סיפור, גם אם גנץ עצמו יתברר כפיהוק. ואשר לקורא, הוא יכול להסתפק בדבריו של גנץ, המייחס חשיבות עצומה לביקורים במחנות הריכוז: "זה מקור של אנרגיה ערכית שחשובה נורא לפיקוד, לקצונה, לנגדים ולמשרתים בכלל", כפי שאמר לכתבת. ואם כדרך אגב יוצא שהקורא משפר את דעתו על "סגן הרמטכ"ל החושב בעיקר על אמו ניצולת השואה" ולא על מסמכים מזוהמים – הרי זה בגדר "ערך מוסף" ולא חלילה "בונוס".

אמירה ספרותית לסיום

ובחזרה לאגתה כריסטי. הן על-פי החוק והן ברוח הפסיקה, אין שופטים אדם על כוונה, כי אם על ביצוע. וכאשר שופטים על ביצוע, חייבים להוכיח כוונה. חמישה מועמדים קטנים רצו להיות רמטכ"ל, והעובדה שבמשך שבועיים תמימים יכולנו בקלות לראות בכל אחד מחמשת המועמדים לרמטכ"ל הבא את האיש שעמד מאחורי המסמך אומרת משהו עליהם ועלינו. וזו כמובן אינה אמירה משפטית כלל, אלא אמירה ספרותית טהורה. העובדה שהחמישה לא ביצעו זאת בפועל אינה מנקה אותם מהכוונה. אנחנו מאמינים עליהם הכל. הם אנושיים, והם נראים בדיוק כמונו.