אני מתכוונת לעשות משהו מאוד לא מקובל: לדבר על המשכורת. אנשים שלא מהססים לחשוף את גילם, מצבם המשפחתי, שיעור הכולסטרול בדמם וכיוצא באלה מחייכים חיוך קטן כשהם נשאלים על המשכורת שלהם ומבקשים לעבור לשאלה הבאה. בימים שבין שביתות לדו"חות על שכר הבכירים במשק ולשכר חברי-הכנסת, חולקו תלושי המשכורת ברשות השידור. האחד בחודש אינו יום טוב בשירות הציבורי – אצל מי שאינם מוגדרים בכירים, כמובן – ועובדי רשות השידור אינם יוצאים מהכלל הזה. באחד בינואר קיבלתי תלוש, שהסכום לתשלום בו היה 4,090.00 שקל.
איור: מיכל בוננו
אמנם נכון שחודש קודם לכן הייתי בחופשה שנתית, שלא זו בלבד שאני זכאית לה על-פי חוק, אלא שמחייבים אותי לנצלה, שאם לא כן אני מפסידה את ימי החופשה הללו. כך יצא שלא היו לי שעות נוספות, כוננויות או החזרי הוצאות רכב, המשולמים על-פי פירוט בסידור העבודה. אך גם בחודש טוב במיוחד, שבו אני עובדת שבע-שמונה משמרות בשבוע, במשמרות לילה או שחר ובסופי שבוע, אני מגיעה לכל היותר ל-6,500 שקל נטו. לשמוע זעקות הזעזוע שלי הראו לי עמיתים את תלושי המשכורת שלהם, והתברר שלא מעטים מהם היו מתים להגיע ל-4,000 שקל, עם שעות נוספות וכל שאר הסעיפים. חלק גדול מעובדי הרדיו והטלוויזיה מקבלים השלמת הכנסה מהביטוח-הלאומי. יש אמנם כמה יחידי סגולה שכאשר הם מראיינים מומחה לענייני שכר הבכירים במשק, הם נאלצים להפעיל את מלוא שליטתם בשרירי הפנים שלהם כדי שלא להסגיר את שכרם הם – אחת התרומות הגדולות של הערוץ השני היא החדרת פערים שלא ייאמנו בין עובדים בתפקידים זהים במערכת – אך בסך-הכל התמונה עגומה מאוד.
לא היה עולה על דעתי לחשוף את העניין ברבים. אחרי הכל, גם אני הייתי שותפה לתחושה הבלתי נעימה שהמדד היחיד להצלחתו של אדם הוא התמורה הכספית שהוא מקבל, ולא ששתי לחשוף את קלוני. עם האומרים שהשכר שאני מקבלת הוא תמורה אמיתית לאיכות העבודה שלי אין לי ויכוח. אלא שבימינו לאו דווקא האיכות היא הקובעת את התמורה, אלא כושר מיקוח אמיתי או מדומה (גם הכוכבים הגדולים בעיני עצמם יופתעו מאוד אם יעזו להעמיד את כושר המיקוח הזה שלהם במבחן, ואולי כדאי שהנהלת הרשות תעשה זאת בהזדמנות. כושר מיקוח הוא, כידוע, עניין נזיל וחולף מאוד, וצפויות, דומני, הפתעות). אך בשבועות האלה אירעו כמה דברים מעוררי מחשבה. כאמור, בעיצומם של ימי התלוש ההוא התקיימו דיוני התקציב, וההסתדרות השביתה את המשק. בין הענפים המושבתים היו משדרי בזק, המעבירים את שידורי הרדיו והטלוויזיה, עד שהתעשתו מנהיגי השביתה והבינו את הכלל הידוע, "שבתת ולא דיווחת, כאילו לא שבתת", והחזירו את שידורי החדשות לתקנם.
לא זה המקום לדון בשביתה ההיא, בנימוקיה ובסגנונה, אלא בדרך שבה טיפלה בה התקשורת, האלקטרונית בעיקר. הדיווחים התמקדו בנפגעי השביתה, כמו זמרת עבר ידועה שחזרה ארצה מאירופה ובהגיעה לנמל התעופה גילתה לחרדתה שהמזוודות שלה תקועות, וצעקה, "הבת שלי מחכה לי לארוחת צהריים!", כי לא יעלה על הדעת שהיא תיסע הביתה, תאכיל את בתה ותחזור לנתב"ג, מרחק עשרים דקות נסיעה, לקחת את המזוודות עם המתנות לילדה. וכמובן, לא נפקד מקומם של החולים במחלקות הסיעודיות, לקוחות הבנקים והבורסה המושבתת. הנימוקים לשביתה, העובדה שבית-הדין לעבודה אישר להסתדרות רק שעת שביתה והיא חרגה ממנה, ועקב כך הוצא צו מעצר נגד יושב-ראש האיגוד המקצועי, הובאו בנימה של חמת זעם קדוש. "שביתה פוליטית!", קראו הפרשנים ומצאו עצמם בהסכמה נדירה עם ראש הממשלה ושר האוצר. ואם אמרת את מלת הקסם "פוליטית", אינך חייב עוד להכביר מלים. הכל ברור. "עבריינות אידיאולוגית חמורה ומסוכנת לשלטון החוק לא פחות מהפגנות תנועת זו-ארצנו!", אמר הפרשן לענייני שלטון החוק.
רק רגע, ומלחמה באיגוד מקצועי ובמנהיגיו אינה אידיאולוגיה? תקציב המדינה, שנגד כמה מסעיפיו (לא משהו מיוחד, רק ביטול חצי נקודת זיכוי לנשים, אחד ההישגים המעטים שהנשים יכולות לרשום לעצמן) הוכרזה השביתה, איננו מכשיר פוליטי בידי הממשלה להגשים את יעדיה הפוליטיים? האם שבירת כלים במשחק המשקי-חברתי אינה מתירה, או מחייבת, שבירת כלים מן הצד האחר? והחוק המגביל את משך השביתה הפוליטית ומחייב מיני תרגילים סמנטיים כדי להתחמק מההגדרה ההיא, הוא אינו חלק ממערכת פוליטית ומהשקפת עולם אידיאולוגית כוללת? האם איננו גאים בביקורת שלנו על מערכת המשפט והחלטותיה, למשל, בענייני אלימות במשפחה או עינויים בשב"כ? מדוע הביקורת נעצרת על סף הסוגיות החברתיות? על כל אלה לא היה מי שישיב או ישכנע בדיון ממצה לכאן או לכאן, כי לא התקיים כלל דיון. האקסיומה של התנגדות לשביתה חגגה את נצחונה הגדול.
אפשר היה לחשוב שעבר זמנן של אקסיומות, ושאנו חיים בעידן של שבירת אמיתות מוחלטות ונכונות לבדוק כל אחת ואחת מהן. אש"ף כבר איננו ארגון טרור, ערפאת כבר איננו חייזר עם שערות על הפנים, מספרי הנעליים במחסני צה"ל מככבים בתקשורת, אבל ההסתדרות – היא נשארה האויב הגדול מבפנים. כאן אין הבדל בין המפא"יניקים של אבא חושי לחירותניקים של "יא ברעכען!". שביתה זה פויה. זה לא יפה. זה מסבך את החיים. זו פריקת עול. והתקשורת מצטרפת לחגיגה. היא מיצתה את העניין בבחינת חשבון הרווח וההפסד הפוליטי של יושב-ראש ההסתדרות.
למה, בעצם? הרי על-פי הכנסתנו המקורית (לא זו שאנו משלימים בעזרת מיני חלטורות מכובדות יותר ומכובדות פחות), לא נעים להודות, אנחנו קרובים יותר לאנשי כיתן דימונה מאשר למנהלי האגפים בחברת החשמל או בכירי התעשיינים וההסתדרות. מדוע איננו מסוגלים לגלות אמפתיה, או סולידריות, סליחה על הביטוי המעמדי כל-כך, כלפי אלה שלא גומרים את החודש? למה, אנחנו גומרים?
לשאלה הזאת יש כמה תשובות אפשריות: ראשית, נראה שאין קשר בין מצב סוציו-אקונומי, המעמיד אותנו באחד העשירונים הבינוניים-תחתונים, לבין התחושה שלנו, של כולנו, שאנחנו שייכים לאליטה. מי שמדברת מדי יום ביומו עם שר בכיר, עם תעשיין צמרת או בכיר צמרת, והם אומרים לה בחביבות, "שלום כרמית", ומדגישים שחשוב להם מאוד שהיא תבין אותם, שתסכים איתם, והיא מנהלת איתם שיחה מחויכת או מכוסחת – מרגישה כאילו היא שייכת באמת לאליטה ההיא, וזו הרגשה טובה, אין מה לדבר. רק שאין לה דבר וחצי דבר עם חשבון הבנק.
ואולי יש לכך קשר לעובדה שאין לנו, העיתונאים, איגוד מקצועי ראוי לשמו. במדינות מתוקנות במערב אין אדם יכול לעבוד בלי כרטיס חבר ביוניון, ואילו כאן, היתרון היחיד שהחברות באגודת-העיתונאים מעניק הוא תג חניה במקומות נוחים. גם השבתת שידורי הרדיו והטלוויזיה לא נעשתה חלילה בידי העיתונאים האחראים, אבירי החוק והסדר, שממילא אינם חברי ההסתדרות, אלא בידי הטכנאים, שלהם יש ייצוג נאה בארגוני הטכנאים וההנדסאים, ואגב, התלושים שלהם נראים אחרת לגמרי, הם לא היו באים אפילו לחתום על גליון הנוכחות תמורת 4,000 שקל בחודש, ואינם זזים ימינה או שמאלה בלי תמורה הולמת מאוד. אבל זה כבר סיפור אחר.
ואם כך בתקשורת הממלכתית, הציבורית, על אחת כמה וכמה בתקשורת הפרטית. סוגיית החוזים האישיים ידועה ומוכרת לעייפה, והכל כבר נאמר עליה מבחינת הפיכת העיתונאים לכוח עבודה זול, חסר הגנה ונוח לניצול. גם מספרם הרב של העיתונאים שאיבדו את מקומות עבודתם בתקופה האחרונה לא מוסיף להתלהבות היוניוניסטית. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר העיתונאים המוכנים להסתכן בהבעת דעות שיהיו בסתירה לעמדות של מעסיקיהם, שנמנים עם אנשי ההון ופועלים על-פי האינטרסים שלהם. אבל על האינטרסים של בעלי העיתון קל יותר לדבר בהקשר של מאבקי שליטה וציתותים ופלילים מאשר בהקשר החברתי. חנה קים, אורית שוחט ואריה כספי מעיזים להשמיע קולות כפירה ב"הארץ", הידוע בהיסטוריה שלו כשונא שביתות ואיגודים מקצועיים, ומוכנים להסתכן בתגובות נזעמות מצד המעסיקים שלהם. גם גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" זכור לטוב, ויש עוד כמה צדיקים. האחרים שופטים כל מאבק מקצועי אך ורק במונחים של חוק וסדר, הפסדים כספיים ומצוקת האזרח הקטן, שהשירות נמנע ממנו, וזה רחוק מלהיות התמונה כולה.
מה שהולך טוב זה סיפורי צבע. סיפורים אנושיים על פועלים שאיבדו את מקום עבודתם אחרי עשרות שנים ואין להם לאן ללכת, והם מתעלפים בהפגנות ושורפים דגלים – זה טוב, זה צבעוני. סיפורי סינדרלה מעיירת פיתוח ש"עשתה את זה" בעיר הגדולה, או מישהו שהידרדר לפשע בגלל מצוקה, אלה מצטלמים ונקראים היטב. אפשר, כמובן, גם להפגיש באולפן ילדה ענייה מבאר-שבע שמעולם לא היתה בשפת הים ואת אביה הנכה המובטל עם בחור עשיר שיצא משכונת עוני, הפך לקבלן והגיע לכפר-שמריהו או משהו כזה, והוא נרגש מאוד ומוכן לתת לאבא של הילדה עבודה אצלו. ולמחרת מספרים לנו שהמון צופים ראו והתרגשו והם מוכנים לתרום לבני המשפחה ולארח את הילדה ולקחת אותה לקולנוע ולשפת הים. זה מעיד, כמובן, על הרייטינג וגם על רוחב לבנו הידוע. והמגישים הנרגשים לא שוכחים לציין את מספר חשבון הבנק שאליו אפשר לשלוח תרומות. אבל לנסות להעמיד עצמנו יחד איתם, במקום אמיתי שלנו, חס וחלילה.
גיליון 7, פברואר 1997
תגובה: כאן קבור הכלב / ארנון אריאלי
בכתבתה "תלוש המשכורת שלי" בגליון פברואר 97' של "העין השביעית", מקוננת כרמית גיא על תלוש המשכורת שלה בפרט, ועל מצבם של עיתונאי רשות-השידור בכלל, ואגב כך מתייחסת בציניות מושחזת אל טכנאי רשות-השידור אשר, ואני מצטט: "הם לא היו באים אפילו לחתום על גליון הנוכחות תמורת 4,000 שקל בחודש, ואינם זזים ימינה או שמאלה בלי תמורה הולמת מאוד".
כטכנאי העובד בקול-ישראל מאז 1980, ואשר שירת כמה שנים בוועד ההנדסה של קול-ישראל, רואה אני חובה להעמיד כמה עובדות על דיוקן. ראשית, אבקש לציין ולהפריך כמה הנחות יסוד שהופיעו בכתבה, ואשר עלולות היו להטעות את הקורא התם אשר אינו מצוי בנושא.
גם טכנאי בקול-ישראל, בעל ותק של 25 שנה בדומה לכרמית גיא, אשר ישהה במשך חודש שלם בחופשה שנתית, ישתכר בדיוק אותו סכום שקיבלה גיא, דהיינו 4,090 שקל, שהם שכר היסוד. אך בנקודה זאת לא טרחה גיא לציין את העובדה המאוד לא נוחה מבחינתה, והיא ששבוע העבודה שלה מבוסס על ארבעה ימי עבודה בשבוע, דהיינו 28 שעות שבועיות, בזמן שהטכנאים מקבלים אותו שכר-יסוד בעבור 42 שעות שבועיות. יחי ההבדל הקטן. וכך, כדי שטכנאי יגיע לאותו שכר של 6,500 שקלים נטו שאותו מקבלת גיא בחודש טוב כהגדרתה, שבו היא עובדת כשבע משמרות, עליו לעבוד 11 משמרות. חישוב המבוסס על מתימטיקה פשוטה. ועל זה נאמר: "טול קורה מבין עיניך".
תמהני אל מי בעצם מופנות טענותיה של כרמית גיא? שהרי כלפי ההסתדרות המייצגת את האיגודים המקצועיים יש לה רק סימפטיה, כפי שעולה מדבריה, כי מי אם לא ההסתדרות דאגה לחצי נקודת זיכוי לנשים עובדות? ואם כך, אזי מדוע להתייחס בצורה לא הולמת, בלשון המעטה, לחברייך הטכנאים המיוצגים בהסתדרות, אשר השכילו להשיג בסיועה אי-אלו הטבות מרשות-השידור?!
מדוע לא טרחה הכותבת לציין את אלה מבין חבריה שהצליחו להשיג תנאים מפליגים מרשות-השידור? ע"ע חיים יבין, אשר משתכר סכום נכבד בעד הגשת כל אחת ממהדורות "מבט", או שלי יחימוביץ', שחתמה לא מכבר על חוזה אישי לא רע. כלומר, מי שעומד על שלו ומספיק מוכשר לדידה של ההנהלה, הצליח להשיג תנאים משופרים ואף מפליגים מהרשות.
דומה שהמענה לטענותיה ולתהיותיה של גיא מצוי בגוף הכתבה, שכן הכותבת מודה בעצם כי לחבריה העיתונאים האחראים, אבירי החוק והסדר, שממילא אינם חברי הסתדרות, אין איגוד מקצועי ראוי לשמו. ואכן כאן קבור הכלב. במקום לעסוק במאבקים אישיים, אינטרסנטיים ואופורטוניסטיים, המכלים את כוחו של ועד העיתונאים, ראוי היה לפחות בתור התחלה לו היו עומדים על כך שברשות ציבורית וממלכתית לא יהיו כל מיני סוגים של עיתונאים, כאלה מן העשירון העליון או התחתון.
במקום להשתלח בטכנאי רשות-השידור, שהשכילו לצרף לשורותיהם רק טכנאים והנדסאים מדופלמים, ראוי היה לה לגיא כי תציע לאיגוד העיתונאים לצרף לשורותיו רק כאלה שעומדים בקריטריונים מינימליים דוגמת תואר ראשון, ובך תמנע את זילות המקצוע ומצב שבו כל דכפין אוחז בעט, או גרוע מכך, במיקרופון.
הישגי הטכנאים, רבים או מעטים ככל שיהיו, הושגו בדרך לגיטימית ונשענים רובם ככולם על הסכמים חתומים כדין. זאת בסיועו של אותו איגוד מקצועי יעיל שכרמית מייחלת לעצמה. אז אם אלה הם פני הדברים, מה לך כי תליני, הגברת גיא?
לסיכום, הפתרון לבעיית השכר ברשות-השידור יושג קודם כל מאיחוד הסקטורים השונים המיוצגים ברשות, וודאי שלא להפך. לצערי הרב, במקום להתמקד באמצעים האמיתיים לשיפור שכרה, בחרה גיא לירות חצים לכל הכיוונים ולפגוע במטרות לא אפקטיביות.
הכותב הוא איש חטיבת ההנדסה בקול-ישראל
גיליון 8, אפריל 1997