למחרת הבחירות, ב-30 במאי, נהרגו ארבעה חיילים בהיתקלות בלבנון. עיתוי לא מוצלח, אפילו לא הוגן. הידיעה על התקרית הקשה הגיעה לאולפני הרדיו בבוקר, אך היה ברור ששידורה יתעכב עד לאחר ההודעה למשפחות, גם אם פירוש הדבר איחור של כמה וכמה שעות פיגור אחר רשתות השידור הבינלאומיות. מנהג נאה, שחבל מאוד אם ייפול גם הוא קורבן לתאווה להקדים את כל המתחרים ולהוכיח לכל העולם שאנחנו גברים שיודעים לעמוד על שלנו ולא מקבלים מרות. אך לא בכך עסקינן.
איור: מירה פרידמן
הידיעות הראשונות מהשטח היו מרובות ומבהילות. דיברו על שבעה ואפילו תשעה הרוגים, עד שהתבררו הפרטים הסופיים. מאחר שלא ידענו כמה זמן יחלוף עד שתאושר הידיעה לשידור, ולהלכה זה היה יכול לקרות בכל רגע, ומאחר שהידיעות הללו השפיעו על כולנו, הונהג מה שמכונה בעגה הפנימית "מיתון שידור": לא ביטול פרסומות, חלילה, אלא מיתון המוזיקה והחדרת מיני רמזים על "מתח בצפון", בלי התוספת "לכוחותינו אין נפגעים" ושאר צפנים מקובלים. ואז, כעבור יומיים, נודע לנו שבעצם שידרנו מוזיקה עצובה בתגובה על תוצאות הבחירות. כיוון שהייתי באותן שעות באולפן, עסוקה במלאכת השידור והתמרון בין מנצחים למנוצחים ולפעילות בצפון – אינני יודעת, ייתכן שמנהל הרדיו טילפן לאולפן וביקש לברר מה קורה, ייתכן שקיבל הבהרות, ייתכן שאמר שכדי שלא יחשדו בנו חלילה במשוא פנים פוליטי, מוטב שנצהיל את המוזיקה עד לשידור הידיעה הרשמית. אחר-כך כבר היה מאוחר מדי להוכיח שאין לנו אחות. אך הרי איש מבין התוקפים והתוקפות לא היה מניח ממילא לעובדות לקלקל לו את התיזה, וגם לאחר שניתנו ההבהרות, קשה היה לצפות שמי מהם/ן ישמיע מלת התנצלות, או למצער יאשר שקיבל את ההסברים. יכולתי לומר משהו על מי שהיו שרויים באותו יום באופוריה בעקבות הבחירות ולא שמו לב שקורים כל מיני דברים אחרים, שלא מתאימים למצב הרוח שלהם. אבל זו טענה דמגוגית שלא תעלה על הדעת, כמובן.
תקרית השירים ההיא מצטרפת לשורה ארוכה של טענות, מהן צודקות ומהן מגוחכות ומופרכות, על מידת האובייקטיביות הפוליטית של עובדי רשות השידור הממלכתית. למען האמת, זה סיפור כל-כך שחוק, כל-כך מייגע, כל-כך צפוי, שנמאס כבר לעסוק בו. גם הפעם, כמו תמיד, לוו הטענות באיומים בוטים ואלימים למדי מפי מי שזה עתה קיבלו את הכוח לא רק לדבר אלא גם לעשות. וכבר הורכבה רשימת קדושים מעונים עדכנית, מהם פרצופים וקולות מוכרים לעייפה ומהם חדשים. המראיינים הפכו למרואיינים, ותחת כל עץ רענן השמיעו אבירי חופש הביטוי את הכרזות העצמאות הרמות שלהם. הם לא יתנו לאף אחד לפגוע בעבודתם, ואין הם אחראים בפני איש אלא בפני הקהל והמנהלים שלהם, ובקושי הצליחו להסתיר חיוך של שביעות רצון: הנה מדד המניות המקצועיות שלהם בעיני החברים, או לפחות בבורסת יחסי הציבור, עולה בעקומה חדה. ומי שלא הוכנס לרשימות בעיתונים הרגיש ממש אאוט.
אבל הפעם נוסף לדיבורים ההם שוט חדש – ההפרטה, והעובדה שהרעיון הופיע גם ב"מסמך מאה הימים" של מפלגת העבודה רק מוכיחה את מידת האובייקטיביות של הדיון בו. נראה להם, לעובדי רשות השידור, אמרו מי שאמרו. נפגע בהם במקום שבאמת כואב להם. שיזיעו קצת. שירעדו קצת. בייחוד כשהדברים מצטרפים לדגל החדש, שמעטים מאוד מעיזים לדבר בגנותו – ההפרטה. את הכל מפריטים, מהעריסה עד לקבר. השלטון מנער חוצנו מאזרחיו. הוא באמת רוצה להיפגש איתם רק פעם בארבע שנים, כדי שיבטיחו את המשך קיומו, וכל השאר הוא הבעיה הפרטית שלהם. אם מפריטים את המשאבים ואת שירותי החינוך ואת הבריאות ואת ערכות המגן – למה שמערכת השידורים הציבורית תצא מן הכלל הזה? מדוע מגיעה לה חסינות?
לא נחזור כאן בפעם המי יודע כמה על העמדות השונות בוויכוח על הצורך במערכת שידור ציבורית, בלתי תלויה בגורמים כלכליים פרטיים, כי אין בהם אלא כדי לחזק איש-איש בעמדתו. אך כאשר הטיעונים בעד הפרטת התקשורת הציבורית מוסברים בצורך להתגבר על חוסר האיזון הפוליטי ברשות השידור, יש בהם כדי לעורר זעם וחרדה. אז הנה קצת חדשות טובות לאבירי ההפרטה: אתם מצליחים לא רע. בזמן האחרון מסתובבים לא מעט אנשים במסדרונות ברוממה עם פרצופים ארוכים וקודרים, ותוהים: כמה זמן עוד יישמר להם מקום העבודה, ומתי יצטרפו לקהל הגדל והולך של עובדי תקשורת מובטלים. אך הנה, לאיזון החדשות הרעות – זה לא עוזר בדרך כלל לשכנע אותם לשיר שירי הלל לממשלה החדשה ולהישגיה המדהימים. לתהליך המכונה התקרנפות יש פנים רבות, נסתרות ומפותלות הרבה יותר ממה שנדמה. לעומת החוששים, יש מי שטורחים להדגיש, גם בשידור, שהם לא דואגים, כי הם כל-כך נפלאים, שתמיד תימצא להם עבודה. ואולי הם כבר מחשבים את המשכורת הצפויה להם בדולרים, כי או-טו-טו הם יהפכו לשכירים של תאגידי ענק אמריקאיים, בתנאי חיים ושכר של מרפי בראון ודן ראתר. מעבר לקבס שהדיבורים הללו מעלים, הם מזכירים לנו עוד חדשה ישנה: שאין כמו להיות קדוש מעונה.
אלא שכמו שקורה במקרים רבים, אחרי שמשמיעים את הסיסמאות המצ'ואיסטיות הללו (ואין זה משנה אם משמיעים אותן גברים או נשים), "נראה לעיתונאים השמאלנים מאיפה עושה הדג מה שעושה, נוריד אותם על הברכיים"; אחרי שמתלהמים ומקבלים כותרות והזמנות אינספור לראיונות בתקשורת העוינת וזוכים לכמה נקודות זכות בקהל העוין; אחרי שהופכים למושא לדיונים חמורי סבר על עתיד הדמוקרטיה – אחרי כל אלה צריך, מה לעשות, גם לחשוב. וכשחושבים, לא תמיד יוצא כמו שרוצים, כי כשחושבים, מגלים שהמציאות, מה לעשות, מורכבת ואפורה הרבה יותר משפי שחשבנו. יש חוקים ויש הסכמי עבודה ויש מציאות כלכלית והיצע וביקוש, ועוד כל מיני פרטים מייגעים שלאיש אין כוח לעסוק בהם. הרי את מה שרצו כבר השיגו.
יורשה לי להציע כיוון אחר, לא זה הפוליטי המשופשף, הרי התיעוב והזעם כלפי רשות השידור הם נחלתן של כל המפלגות והפוליטיקאים באשר הם. כולם יודעים לצטט את הסעיף בחוק רשות השידור המדבר על החובה לתת "מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור", וכולם מתכוונים, כמובן, לדעה שלהם. כאן אין מקום לדאגה. אחרי ככלות הכל, את החשבונות הפוליטיים אפשר למדוד ולכמת ולדאוג לאיזון מלאכותי, וממילא, האיזון הטוב ביותר נוצר לאורך זמן בחילופי קואליציה ואופוזיציה. לשם כך, לא צריך שידור ציבורי.
הפוליטיקה הזאת מוצאת את דרכה בקלי קלות גם לכל מערכת מסחרית פרטית, אם בעליה מעוניינים לשרוד לאורך שנים. אך אם השידור הציבורי הזה אינו מציג פרופיל תרבותי מובהק, אולי באמת אין לו זכות קיום, ובכך אין רשות השידור עצמה עושה את החיים קלים למי שמבקשים להגן עליה. אין מדובר בשאלה אם יש תוכנית תרבות או ספרות ראויה לשמה אם לאו, אלא במשהו בלתי ניתן לכימות ולהגדרה, בסעיפים בחוק המדברים על הצורך "לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה... לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות... ולהרחיב השכלה ולהפיץ דעת(!)".
פעם, לפני לא הרבה שנים, הסתתרה מאחורי כל אלה יומרה להשכיל, להרחיב דעת ואופקים, לא ללכת על בטוח, לחפש גם את הקצוות, את השוליים, ולאו דווקא את החריגים הקרקסיים.
מאז חלפה עברה היומרה הזאת מן העולם. היום כולנו כל-כך חכמים, יודעים הכל, לא צריכים ללמוד כלום. כל דיבור על חינוך או על השכלה מתורגם מיד ל"אינדוקטרינציה", ל"שטיפת מוח", "לפטרונות" וכל שאר הרעות החולות, שאמנם מתלוות לחינוך אם הוא אינו נעשה במצפון נקי. הבון-טון היום הוא להתחנף לקהל, להראות לו רק מה שהוא רוצה, לא לגרום לו להתאמץ ולו להרף עין, כדי שלא ימהר לקונקורנציה, שמוציאה אפילו לחנופה שם רע. נכון, אל דגל הזה - היומרה להרחבת הדעת - קשה מאוד לגייס תומכים. הרייטינג שלה מתחת לאפס. הקדושים המעונים שלה מצטיירים כנעבעכים מיותרים, הסעיף הראשון לכל קיצוץ בתקציב.
ואם כבר בתקציב מדברים, בזמן האחרון מתברר כי גם בפרוזדורי השלטון גילו שהפרטה היא עניין לעתיד הרחוק מאוד, אם בכלל, הרבה מעבר לאופק הפוליטי המקובל במקומותינו, וכי במקום לעשות מהפכות מעוררות מחלוקת, מוטב לא לעשות. מה גם שזה הרבה יותר נוח, כשהשולחן ממילא מלא אינספור משברים ומצבי חירום מדי יום ביומו, עד שלאיש אין כוח לעוד עבודה. אם רוצים לפגוע באנשי רשות השידור ולהתנקם בהם, כל מה שצריך הוא להחזיר את הדיון בעתידם לוועדת הכספים, ושם לא לאשר תוספת אגרה, ועוד לעטוף את ההחלטה ברצון שלא להכביד על המוני העם בתקופת גזירות. החלטה כזו תהיה פופולרית מאין כמוה, כי מי אוהב לשלם בשביל שירות, ועוד בעייתי כל-כך? היא תזכה את מקבליה בתשואות רמות, וגם תמנע מהקדושים המעונים את המוקד שהוא תמצית מהותם. כי מאבקים על סתימת פיות הם דבר אחד, אבל מאבקים על פגיעה בשכר שעות נוספות או על החזקת רכב לא זוכים להגיע לכותרות הראשיות, שהרי אפילו איומי שביתה – הנשק האולטימטיבי של העובד – מעוררים משיכת כתף וגיחוך לכל היותר. כך יוצא שאנחנו, עובדי רשות השידור, נשארים בלי שום אמצעי אמיתי למאבק, ואפילו בלי יכולת להתלונן, מה גם שאין בינינו אפילו הסכמה על התלונות.
גיליון 4, יולי 1996