גם בימים כתיקונם מתקשים אנשי הביטוח הלאומי למכור את דו"ח העוני השנתי שלהם לתקשורת. אחרי ככלות הכל, מה כבר אפשר לומר, וכמה עוד אפשר ליילל, וכמה מקררים ריקים אפשר להראות? זה כבר משעמם, את זה הראינו בשנה שעברה. עכשיו צריך משהו חדש, גירוי חדש, שישביע את רצונה הבלתי נלאה של התקשורת לחידושים. אז מקדישים לדו"ח יום־יומיים, וחוזרים לסדר־היום הרגיל. השנה לא היה לכך שום סיכוי. ערב פרסומו של הדו"ח, כשכבר היו הדלפות כלליות על כך שהוא עתיד להיות הקשה ביותר שפורסם אי פעם בתולדות המדינה, התחוללה דרמה פוליטית בדרגה שמונה בסולם ריכטר המקומי. שר האוצר, בנימין נתניהו, התפטר. לא חס וחלילה בגלל הנתונים, שהוא אחד האחראים הישירים להם, אלא בגלל תוכנית ההתנתקות. ומפני שהוא בן של היסטוריון, ומה יגידו עליו בעוד מאה שנה. ובעיקר בגלל הסקרים שניבאו לו הצלחה פוליטית ותבוסה לראש הממשלה, מוביל ההתנתקות. מסיבת העיתונאים שלו הועברה בשידורים ישירים ובמרתונים של פרשנויות. הדו"ח שפורסם למחרת לא זכה לשידורים ישירים, רק לכמה דקות במהדורות הסיכום בערב.

התפטרות של שר אוצר זו באמת דרמה שאי־אפשר לעמוד בה ואי־אפשר להתחרות בה, בוודאי לא נשואי הדו"ח, מיליון חמש מאות ושלושים אלף העניים. אז מה אם הם מהווים 23.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה? אז מה אם 42 אחוזים מהם הם אנשים עובדים? לא פרזיטים אפילו. ממש כמו החלום הרטוב של השר המתפטר: להוציא את כולם לעבודה, על־ידי קיצוץ אכזרי של רשתות הביטוח הסוציאלי שלהם. חוץ מהסטטיסטיקאים של הביטוח הלאומי איש לא סופר אותם. אפילו מנהלי בתי־התמחוי לא רואיינו ולא צולמו התורים לצלחת המרק – לא משום שהם התקצרו או נעלמו, אלא משום שהשנה הם לא מעניינים אף אחד. הפעם היו העניים צריכים לזוז הצדה, על מצוקותיהם הבלתי נסבלות והבלתי פוטוגניות, מפני מצוקות חדשות של מי שמעולם לא הגיעו לדו"ח העוני – מפוני חבל עזה וצפון השומרון. ימים על ימים ושבועות על שבועות אנחנו חשופים בוקר צהריים וערב לקינותיהם של שבעת אלפי מתנחלי גוש־קטיף, המועמדים לפינוי מבתיהם. אנחנו שומעים את זעקות השבר שלהם, איך הם אמורים לעבור מבית של 350 מטרים רבועים לקראווילה של 90 מטרים רבועים בלבד, לשנה או שנתיים, עד שיבנו את ביתם החדש במקום אחר. היכן ישימו את כל האביזרים החשמליים שלהם? ואת כל הרהיטים המפוארים שהמצלמה לא ויתרה על אף אחד מהם? והיכן יניחו את כל העציצים? היו גם מועמדים לפינוי שהזדעזעו מכך שביישוב החדש, שאליו הם אמורים לעבור, אין מועדוניות לילדים ועוד כל מיני שירותים שהם הורגלו בהם עשרות בשנים, בניגוד לרוב המכריע של תושבי המדינה, שנאלצים לממן מכיסם פעילויות ושירותים רבים לילדיהם.

באותם ימים ממש נמנו בישראל שבע מאות וארבעה־עשר אלף ילדים שאין להם לא מועדונית, ולא קראווילה, גם לא של 60 מטרים רבועים, וגם ארוחה חמה הם רואים רק לעתים נדירות, כי אין כסף ליום לימודים ארוך, והמקרר בבית שלהם ריק גם אם המצלמות לא מגיעות אליו. הילדים האלה מפונים מדי יום מבתיהם, לא בגלל תוכנית התנתקות, אלא בגלל תוכנית אחרת, שגם היא עברה בממשלה על־פי כל הכללים והנהלים – התקציב, שכלל קיצוצים מכאיבים בקצבאותיהם, והביא משפחות רבות לפשיטת רגל ולגירוש מבתיהם. אבל איש לא פצה פה וצפצף. אף עיתונאי לא בא אליהם לשאול מה דעתם ובעיקר איך הם מרגישים. איש לא התכנס בכיכר העיר ולא הניף דגל או סרט צבעוני לכבודם. איש לא דרש לערוך משאל עם על המדיניות הזאת של הממשלה. הם נעלמים, כאילו האדמה בולעת אותם, ואפשר להמשיך לעסוק בהתנתקות, להקשיב לדברי ראשי מועצת יש"ע ולילדים הבאים להפגנות ומבלים את חופשת הקיץ בהטחת עלבונות בחיילים ובשוטרים, לשמחת לב כל חבריהם והוריהם, וכמובן בתקשורת שלא מחמיצה שום הזדמנות להזדעזע מגילויי האלימות המילולית האלה ולצקצק בלשון, ולהראות אותה שוב ושוב.

איור: בתיה קולטון

אין ספק, עקירה מהבית היא עניין לא קל. זה משבר חמור. אבל לא כל משבר הוא טראומה – מלת מפתח בשידורים של החודשים האחרונים. מומחים למדעי החברה מגדירים את ההבדל בין משבר לבין טראומה, בכך שטראומה היא התמודדות לא נאותה עם משבר. הגדרה מעניינת, שמציבה סימן שאלה לא נעים מול התקשורת. מרוב חששות מפני הדבקת תווית של שמאלנית, חובבת ויתורים על שטחים ושונאת מתנחלים, היא יוצאת בחודשים האחרונים מגדרה, ומדעתה, לגלות אמפתיה וסימפטיה למפונים. נדמה שלא נשאר ולו מתנחל אחד בגוש־קטיף שלא רואיין ולא צולם, ולא נשאר פרח אחד בחממה שלא תועד. המצלמה מתקרבת תמיד אל העיניים, ועד שהן מתלחלחות היא אינה מרפה. על־פי אותה הגדרה של המומחים למדעי החברה, התקשורת, ברצותה להיות יותר ויותר רלבנטית, צמודה לאירועים, שלא יגידו עליה שהיתה משת"פית של ראש הממשלה, רק מעצימה את הטראומה, ואינה תורמת הרבה להתמודדות של המפונים עם המשבר שנגרם להם, בלי ספק.

צריך להודות, לא טובתם של המפונים עומדת לנגד עיניהם של הכתבים ועורכיהם, אלא הרצון הידוע והמוכר כל־כך להיות יותר מהמתחרים. אם בערוץ המתחרה החליטו על יום שידורים מיוחד להתנתקות שבועיים לשעת השי"ן, אנחנו נכריז על שבוע שידורים מיוחד, ונביא את כו־לם. מבוקר עד ערב. שיראו להם. אמנם אי־אפשר להביא יותר אינפורמציה, כמו, למשל, טיעונים חדשים בעד ונגד התוכנית – מה הביא את ראש הממשלה לשינוי הדרמטי בעמדתו ביחס לשטחים, ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר שהמצב יהיה טוב יותר לאחר ההתנתקות מאשר לפניה, משום שהוא לא אומר מלה מעבר לקלישאות השחוקות. אבל גם מתנגדי התוכנית לא יוכלו להתלונן על קיפוח. הם לא חדלים לדבר את עצמם לדעת. אלא שגם הם, שלעולם לא נתפסים בלי משפט מוכן, מוכרים שוב ושוב את אותם משפטים שחוקים ומוכרים לעייפה. ובאין חידושים במידע, מתפנים לשבירת שיאים של רגשות ורגשנות. בעניין זה לא שמעו עדיין בשום ערוץ ובשום עיתון על סוד הצמצום, על עוצמת כוחה של המלה הקטנה, המאופקת. ומי שלא מסוגל להמשיך לבלוע את המנות הגדלות והולכות האלה, מוזמן תמיד לחפש סרט טוב או להתנתק באופן חד־צדדי מההתנתקות ולהחליט בעצמו על המינון המתאים לו.

מילא אנחנו, הצופים. ימים אחדים לאחר תום המבצע, כשייגמרו השידורים המרתוניים מגוש־קטיף ומניצנים, נעבור לסדר־היום ונחזור לסדרות הסבון ובתי־המשפט האהובות עלינו. אבל מה יהיה על המתפנים? מי יטרח לעקוב אחריהם, לא רק במסגרת כתבה חד־פעמית ליומן של יום שישי, אלא באופן רצוף, צמוד כל־כך? את מי הם ישתפו בארוחת הבוקר שלהם ובבילויים בערב בבית החדש? ומי יעקוב אחר הנזק הנפשי שנגרם לכל הילדים שנהרו לגוש־קטיף, בניגוד לחוק, לחזק את המתיישבים? מה יקרה להם כשישובו, אם ישובו, לספסל הלימודים אחרי ההרפתקה הגדולה? האם יקבלו עליהם פתאום מרות של בית־ספר ושל הורים ושל מסגרת חברתית נורמטיבית, ושל חוק, פשוטו כמשמעו, או שימשיכו במשחקי חסמב"ה? מה שבטוח, התקשורת כבר לא תהיה שם. היא תחפש ותמצא טראומות חדשות.

אם המפונים רוצים לדעת איך מרגישים אלה שטעמו את טעם החשיפה המטורפת, ואחר־כך גילו שהמצלמות והזרקורים נעלמו למקום אחר, הם מוזמנים לשאול את נשואי דו"ח העוני של השנה שעברה ולפני שנתיים. שהרי נשואי הדו"ח השנה לא זכו אפילו לחמש דקות של פרסום. הם יספרו להם איך מרגיש מי שהפך מנרדף בידי תקשורת אוהדת ומחבקת לרודף אחריה, בניסיון נואש לשמור על מידה של עניין במצוקתו הקשה מנשוא. אז הם יגלו איך זה להיות שקופים, בלתי נראים. מיותרים בכאבם.

גיליון 58, ספטמבר 2005