משהו רע מאוד קורה למתנחלים בימים אלה והם לא יודעים למה זה מגיע להם. לא זו בלבד שעומדים לעקור אותם - למען הדיוק, קבוצה קטנה מאוד מתוכם - מבתיהם, הם גם מוצאים את עצמם בתפקיד הילדים הרעים. עד עכשיו הם היו הבנים יקירים המקדשים שם שמים, מקריבים נוחות וחיים פרטיים, ולעתים גם את החיים עצמם, למען החברה כולה (בתנאי שהיא מקבלת עליה את תפיסת העולם שלהם), ופתאום היא בועטת בהם, לא רוצה לשמוע את הקובלנות והכאבים שלהם, רוצה רק שיניחו לה לנפשה. והעיקר, שלא יחסמו את הכבישים. כל זעקות השבר לא מועילות. אדרבה, הן רק מקוממות ומרחיקות מהם ביתר שאת את הקהל הרחב. אפילו ההפגנות ההמוניות לא מועילות. כפי שיכול להעיד כל ותיק הפגנות משמאל, הן משמשות לכל היותר לחיזוק המוראל הפנימי והגיבוש החברתי, אך תמיד מוצאים בהן את אותם פרצופים, עד שכעבור כמה הפגנות הן מפסיקות אפילו לרגש, והחוויה המסעירה הופכת למטלה דביקה, שרק הלחץ החברתי מונע את ההתחמקות ממנה.

גם התקשורת מצטרפת לשינוי באווירה. המתנחלים, שעד לאחרונה נהנו מסביבה נוחה מאוד, מכַּתבים אוהדים, מקצתם תושבי התנחלויות - סליחה, מתיישבים - בעצמם, מגלים פתאום שהם מוצגים כלא כל–כך נחמדים. עכשיו כבר לא מראים אותם מגישים קפה לחיילים השומרים על היישוב, אלא תוקפים את החיילים בקצף על השפתיים ובצווחות, ובדברי הרקע לכתבות כבר לא מתאמצים להסביר שבעצם זה לא באשמתם אלא באשמת אנשי הצבא ושולחיהם. מיני עבירות על חוקים, כמו בנייה בלי אישורים או סתם מכות לערבים מוסקי זיתים, כבר לא מתוארות כלהט יתר נסלח ומובן בהגנה על הארץ, או לכל היותר כמעשה של עשב שוטה שלאיש אין שליטה עליו, והכל לשם שמים. הם, שפעם נחשבו לאלופי הגימיקים משובבי הלב והעין, מגלים שטלאי כתום לא עובד, וגם החיבוקים ודרגות המילואים על הכתפיים לא מזיזים לאף אחד. חוץ מאשר לחברים ולשכנים, כמובן.

נכון, זו לא פעם ראשונה. גם בעבר כתבו עליהם דברים לא יפים, אבל אז אפשר היה להתנחם בטענה השחוקה, שזו התקשורת השמאלנית העוינת, אוהבת הערבים ושונאת היהודים, שמאז אוסלו, ואולי עוד קודם, תמיד מתגייסת לכל תוכנית שלום בלי לשאול את השאלות הקשות ובלי להכביד יתר על המידה. הטענה הזאת אולי עושה את החיים קלים - כוחו של הרגל שכזה - אך היא לא בהכרח מדויקת. בימי אוסלו העליזים והטקסים החגיגיים בבית הלבן ועל גבול ירדן, נהג יצחק רבין המנוח לזעום ולהשתלח במיטב לשונו הג'ינג'ית בתקשורת, ש"אינה מבינה את גודל השעה, אלא היא מרבה מדי בשאלות קטנוניות על מחיר השלום ונותנת יותר מדי בימה למתנגדים". אבל הזיכרון הקצר לא משאיר מקום לזוטות שכאלה. העיקר שבתודעה הקולקטיבית נחקקה התקשורת כתבוסתנית, רודפת שלום, עכשיו ובכל מחיר.

איור: בתיה קולטון

בדיקה כללית ושטחית ביותר של דקות השידור והשורות בעיתונים תעלה, שמתנגדי ההתנתקות לא סובלים מאפליה לעומת התומכים. אדרבה, הם מדברים כל הזמן, ובדרך–כלל חוזרים על אותן אמירות, שהם בוודאי מאמינים בהן בכל לבם, אבל ככל הנראה לא מצליחות לחרוג אל מעבר למי שמשוכנע ממילא. בדיקה כזו תגלה שהמחנה שממול שותק. גם משום שלא כל–כך שואלים לדעתו, כי הוא נחשב לבלתי רלבנטי כאשר את הדרמה מוביל אריאל שרון, וגם משום המבוכה לנוכח נפתולי ההיסטוריה ואי הנוחות מן הצורך לשאת ברמה את שמו של אריאל שרון ולהפגין למענו בכיכרות.

למען האמת, ואת זאת צריכים המתנחלים לדעת טוב יותר מאחרים, התקשורת, גם אם היתה פעם שמאלנית, זה עבר לה כבר מזמן. זו סתם מין קלישאה שאפשר לחזור עליה שוב ושוב, עד שמאמינים בה בלי לחשוב. האם צריך לחזור ולספור את מספר הכיפות הסרוגות בכלי התקשורת למיניהם? ספירה שכזו אינה מכבדת, לא את הסופרים ולא את הנספרים. והאם צריך לשאול כיצד כתבת לענייני התיישבות מזנקת בדילוג קליל לעמדת דוברת מועצת יש"ע, וכולם מקבלים את זה בחיוך, בפרגון ובהתפעלות מכושרה הרטורי ומהופעתה המשובחת מול המצלמה? נכון, אמילי עמרוסי לא המציאה את המעבר החד והלא אלגנטי הזה. כבר היו כתבים מדיניים שזינקו לעמדת דוברים של ראשי ממשלה ואחר–כך חזרו לעסוק בעיתונות כאילו לא קרה דבר. גם אז זה אולי עלה בקנה אחד עם חוק יסוד חופש העיסוק, אבל עורר תגובות. גם קודמה של עמרוסי בתפקיד עשה פליק–פלאק מדהים לא פחות בין שני צדי המתרס הפוליטי. אבל הוא לא הפך בתוך יום אחד לכתב לענייני מתנחלים, שאנחנו אמורים לסמוך על דיווחיו ולקבלם כתמונת מצב אמיתית מהשטח.

כנראה לא מיותר לחזור ולהזכיר - התקשורת לא שמאלנית ולא ימנית. כל מה שהיא רוצה זה להיות אהובה. זו תכלית קיומה והישרדותה ובכך התמחותה. וכדי להיות אהובה על רבים ככל האפשר רצוי לברר מה הם רוצים, ולתת להם את זה. גם המנטרה השחוקה על התקשורת כקובעת את סדר–היום הציבורי - אילולא היתה עצובה, אפשר היה לצחוק עליה. היא יכולה לכל היותר לקבוע את מינון העמדות, וזה לא מבוטל, אך היא אינה מכתיבה דבר. לתקשורת אין סדר–יום ואין לה שום עניין להכתיב. ההפך הוא הנכון: היא רוצה לעשות את המינימום הנדרש כדי להמשיך את המיתוס על כוחה האינסופי, ולשם כך היא אפילו עושה ג'סטה ומפרסמת מפעם לפעם איזה סיפור מרעיש עולמות לשעה–שעתיים, ואחר–כך היא שמחה לחזור לשגרה המבורכת והלא מעיקה.

גם המתנחלים יודעים שמשהו קורה למעמדם הציבורי–תקשורתי. הסימנים הללו אינם מופיעים בחזית החיצונית. שם מתייצבים בשורות אחידות וצפופות עם סיסמאות קבועות, מה שהופך את הדיון הכללי על תוכנית ההתנתקות לעניין משמים עד מייגע, למרות חשיבותו ההיסטורית. אך בבית פנימה אפשר לדבר במגוון קולות. גיליון "נקודה" האחרון חושף סדקים והתלבטויות כאלה, אך כמובן לא ספקות בצדקת המטרה. לפעמים מתחייבת קריאה דקדקנית מאוד, וצריך כמובן לזכור היטב את ההקשר שבו נאמרים הדברים - המלחמה בשרון ובאותה הזדמנות חגיגית גם בתקשורת - ובכל זאת הם לא נטולי עניין. עמיחי גורדין, למשל, מגלה את מלחמת לבנון, לא פחות ולא יותר:

"במלחמת לבנון הונה שרון את כל המדינה. הוא הוציא את הצבא למלחמה בלי אישור ראשוני מהמנגנון הדמוקרטי. הוא תעתע בממשלה והתעלם מן הכנסת. יציאה למלחמה ללא ידיעת הממשלה היא מעשה חמור ביותר. מדינה לא יכולה להתנהל בצורה כזאת. העובדה שמלחמה מסוימת מוצדקת לא מאפשרת לשר הביטחון לקבוע שבת לעצמו. בנוסף לכך, העובדה שמלחמת לבנון התנהלה בתרמית גרמה לאבידות רבות ומיותרות בנפש".

והיכן היה מחנה הימין? "כל אותו זמן שתקנו. חשבנו (בצדק) שמטרת המלחמה נכונה, והדרך של שרון להשיג אותה לא הפריעה לנו. הדמוקרטיה וההגינות השלטונית לא הטרידו אותנו אז. העיקר המטרה". גורדין לא מוותר על ההזדמנות לתקוף את השמאל, אך עושה אגב כך גם את חשבון הימין: "כפי שאנחנו לא הוטרדנו בעבר מכללי הדמוקרטיה והמינהל התקין, כך נוהג כיום השמאל... אסור לנו לחשוב ש'על כל פשעים תכסה השקפה'. אם מישהו מושחת, עלינו להוקיע אותו, גם אם הוא פועל למען מטרות שאנחנו מסכימים איתן". מעניין כמה זמן יחזיק מעמד הגילוי הזה בדבר הצורך במינהל תקין ובכללי דמוקרטיה.

מעניין אפילו יותר יואב שורק, תושב עופרה וחבר מערכת "מקור ראשון". נמאסו עליו ההפגנות ההמוניות והמאמץ להתנחל בלבבות ולבקש מכולם שיאהבו אותנו, כי אנחנו כל–כך יפים וצודקים. הוא רוצה לחדול להיות אוונגרד, האמור להוליך את כל העם קדימה, ולחזור להיות מגזר הנאבק על הישרדותו ועל זכויותיו.

"אנו מנסים לגייס את העם למאבקנו, כי בטעות אנחנו מניחים שאם העם לא איתנו, הרי שאין לנו קייס. לכן אנחנו משכנעים את עצמנו ש'העם' איתנו, לכן אנחנו מתחננים למשאל עם ומכריזים שעקירת יישובים 'קורעת את העם'. הסקרים חשובים לנו מאוד, התדמית חשובה, ואנחנו מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם שואלים את השאלה המרכזית, מה אומרים נהגי המוניות, ואיך אנחנו נראים בעיני הליכודניק הממוצע".

כמעט כמו יצחק בן–אהרון, שביקש להחליף את העם כשהוא לא הצביע כמו שנדמה היה לו שצריך, כך יואב שורק ב"נקודה" פוסק:

"אנחנו מסרבים להשלים עם העובדה, שבפועל, גם אם אנחנו זוכים לאהדה משכבות רבות בציבור, אהדה זו אין פירושה הסכמה לסדר–היום שאנחנו מעוניינים להכתיב. 'העם' מעולם לא נטש את תפיסות היסוד שאנחנו בזים להן... העם מעולם לא העניק מנדט של ממש למישהו שבא עם חזון אמיץ ואמוני. הוא לא איתנו במאבק הגדול. שם אנחנו במיעוט. זו עובדה מוצקה, ולא תוצאה של דוברות לא מוצלחת".

הוא מבקש להפנות את כל האנרגיה פנימה, להתחזקות עצמית, ולהתעלם מכל השאר.

הקולות האלה נשמעים, כאמור, רק בבית פנימה. התקשורת הכללית לא מודעת אליהם. הם לא סומכים עליה והיא לא ששה לעשות את המאמץ הנדרש כדי להגיע אליהם. אחרי הכל, לא מדובר באנשים יורקי אש עם קצף על השפתיים. ואולי גם זה אחד מגילויי ההתנתקות הפנימית המתרחשת לעינינו, כמעין תמונת מראָה לגלות הפנימית המוכרת כל–כך לאנשי שמאל כבר שנים.

גיליון 55, מרץ 2005