איור: אסף חנוכה

איך שלא מסתכלים על זה, זה סיפור עצוב. הרפתקה תקשורתית שהחמיצה היא סיפור מעורר מחשבה וצער, גם אם בסופו של דבר יוזרם חמצן שיאריך את חייה בצורה כזו או אחרת. זה היה יכול להיות נהדר. ניסיון נועז לשנות את המפה, לחזור על המהפיכה הגדולה של שנות התשעים, שבירת המונופול של ערוץ 1 בידי ערוץ 2. משהו שאחרי שהוא קורה, שואלים איך הוא לא קרה קודם. הצורך היה אמיתי. התסכול מן המצב שבו פועלים בשטח רק שני ערוצי רוחב, האחד ותיק ומאובן בדרך-כלל - כך לפחות הוא מצטייר - והאחר פופוליסטי ומעליב בדרך-כלל - כך לפחות הוא מצטייר - הוא אותנטי. הדיבורים על ערוץ אחר, שיהיה מסחרי אבל אינטליגנטי, שופע גירויים מן הסוג הנכון, עם או בלי מרכאות, ובכל זאת יחזיק את עצמו מן הבחינה הכלכלית, ובעיקר ייתן עבודה להמון כשרונות שמסתובבים בשטח, מתפוצצים מרוב רעיונות שכל העולם מחכה להם, מצאו אוזן קשבת. מצד אחר, הניסיון של ערוץ 2, שהפך קומץ אנשים למיליונרים כבדים, גרם לאחרים לשאול, למה לא אני. ההזדמנות החדשה קרצה.

ובכל זאת, משהו השתבש. זה התחיל כבר בשלבי ההכנות. משקיעים נבהלו ונעלמו. על ההשקה הקטסטרופלית הראשונה אין טעם לדבר, גם לא על ההתארגנות החפוזה להציל משהו. ובכל זאת האופטימיות סירבה להיעלם. בודקי המאזנים וההיתכנויות הכלכליות המשיכו להזהיר, שאין לכך כל סיכוי בתקופת מיתון כזה במשק, אבל לא עשו רושם. הרי המצב הכלכלי לא מזהיר כבר זמן רב, ובכל זאת יש מי שממשיך להרוויח. אז למה לא אני.

בין כל התהפוכות העסקיות והתוכניתיות היתה אחת שעוררה תקוות במיוחד - ההחלטה להקים חברת חדשות חדשה, בניצוחו של רם לנדס. לנדס וחבריו הבטיחו תפיסה חדשותית אחרת, לא להסתפק בכותרות המכווצות, ולא לחשוש לומר משהו בתפיסת עולם מקצועית. בהחלט לא מוצר שכיח ומיותר. אז בא מסע הרכש המיוחצן, בסיסמה “מימן קנה אותי” הידועה. על-פי הרכילות בעיתונים, נדמה שהערוצים הוותיקים עומדים להתרוקן, ומי שלא פנו אליו בהצעת עבודה בערוץ 10, לא נחשב. כתבים טובים יותר וטובים פחות קיבלו הצעות מקצועיות וכספיות שלא יכלו לסרב להן. גם בכך היה חידוש מרענן. סוף-סוף אלה שטובים באמת, ירוויחו באמת, לא רק אנשי העסקים. היו רכישות שגרמו לכמה גבות להזדקף, בעיקר זו של מיקי חיימוביץ’, מגישה לא נטולת כישרון ונוכחות. נתוני השכר שהופרחו באוויר לא הופרכו מעולם, ובכל מקרה, מדובר במאות אלפי דולרים לשנה. הופעתה הזוהרת ככוכבת הוליוודית והחיוכים שפיזרה בטקס פרסי השנה (או אולי זה היה האוסקר הישראלי, או משהו כזה) עוררו אי-נחת מסוימת אצל אלה שמחזיקים עדיין בדעה הארכאית, שחדשות וזוהר הוליוודי לא הולכים יחד, במיוחד לא החדשות שעליהן מדווחים בארץ. אבל אלה הוחנקו מיד, כי מי יאמין שאין מדובר בעין צרה במיוחד.

התקוות לא הכזיבו. המוצר שהגישה חברת “חדשות 10" היה בהחלט שונה וטוב מן הצפוי, גם אם ניקח בחשבון חבלי קליטה טבעיים. הנימה היתה משוחררת וחתרנית מן המקובל בערוצים האחרים. אמנם שימת הדגש על ה”לוק”, ועל מיני אלמנטים שכל מהותם בחזות ולא במהות, היתה מופרזת, אך היתה תחושה שאלה רק גילויים של חוסר ביטחון עצמי, וכי האיזון יושג בתוך זמן קצר, כשגם למוצרים העיתונאיים המובהקים יהיו קבלות, והיתה תקווה, שאפילו עודפי החיוכים והפטפוטים המופרזים בין מיקי ליעקב ייעלמו עם הזמן. הכל העיד על תחושה טובה. גם מי שלא צפה בשידורים לא יכול היה להימלט מהחגיגה בשלטי החוצות ובמודעות הענק בעיתונים. “הנה אנחנו! תראו כמה אנחנו נפלאים! איך תוכלו להישאר מן הצד ולא להצטרף לחגיגה שלנו?".

ככל שחלף הזמן העידו נתוני הצפייה, שלא רבים מצטרפים לחגיגה, ובכל זאת האופטימיות קרנה מן המסך, שיהיה בסדר בסופו של דבר. הקהל יתרגל והבשורה הגדולה תחלחל. הפאניקה, ככל שהיתה כזאת מאחורי הקלעים בשל נתוני הצפייה המאכזבים ובעיקר זרם ההוצאות הבלתי נגמר, חדרה רק בסדקים, כמו למשל בשינויים התכופים בלוח המשדרים. אבל החיוכים והאולפן הזוהר חיפו עליה. עד שיום אחד, כך לפחות זה נראה לצופים מן הצד, נפלה פצצה: התגלה שהכל עומד על בלימה, אין כסף, ובתוך רגע הכל ייחרב. מי שהשקיע בערוץ החדש מאות מיליוני דולרים לא מוכן להשקיע בו ולו אגורה נוספת. נמאס לו להפסיד. גם המשקיעים האחרים החלו למשוך ידיהם. הרי גם להם יש בעלי מניות ומועצות מנהלים שצריך לתת להם דין וחשבון. ויש גבול. ככה, בלי שום אזהרה מוקדמת.

זה היה האות לגל של טענות נגד הממשלה ונגד הרגולטור ונגד כל העולם. אותה ממשלה ואותו רגולטור, שכבר עשו הנחות לא מבוטלות ליזמי ערוץ 10 בדרכם לאוויר, וכבר העלימו עין מהפרות לא פשוטות של תנאי המכרז המקורי התובעני יותר. עכשיו הם הפכו לאויבי הציבור, או לחלופין, לגורם שחייב להתערב כדי להציל את הפרויקט. יוסי מימן, ששנים התגאה בכך שמקור הכסף שלו אינו בישראל, לכן אינו חייב שום דבר לאיש ובקושי הוא מכיר את הפוליטיקאים, גילה אותם בצר לו ואץ רץ לראש הממשלה ולשריו להתחנן שיעשו משהו, שיצילו את ההשקעה הגדולה שלו. מנגד, השמחה לאיד של המתחרים היתה גדולה ומשוחררת מעכבות. לא רק שמחה לאיד, גם התערבות בוטה כדי להבטיח, שהמוצר המפרפר הזה לא יתאושש חלילה.

והפוליטיקאים - הם מתענגים על העלייה לרגל ההמונית ללשכותיהם. שולחנם מלא ערימות של פניות להתערב למען הוסטל לנשים מוכות או ילדים בסיכון, להבטחת קיומם של פרויקט חינוכי או רפואי מציל חיים, והם אפילו אינם טורחים להשיב עליהן, אך לעניין ערוץ 10 הם מתכנסים בבהילות פעם ועוד פעם ועוד פעם, שעות ארוכות, בניסיון למצוא מוצא. נכון לעכשיו, הם מעבירים את תפוח-האדמה הלוהט הזה מיד ליד, ומתקשים להחליט. בכל מקרה, גם אם יתגייסו בסופו של דבר להצלת הערוץ, הנזק שנגרם לכוונה להציג חלופה עיתונאית, משוחררת מן התלות הישירה או העקיפה בשלטון, כבד מאוד. הרי איך אפשר לחרף ולגדף את שר האוצר, או את שר התקשורת, או את מנכ”ל משרד ראש הממשלה, כשמאחורי הקלעים מחזרים אחריהם, והכל בדיווח ישיר כמעט אצל המתחרים?

מנהלי הערוץ הקפידו להדגיש, שלא רק את השקעתם הם מבקשים להציל, אלא את התעשייה כולה. אין חולק על כך שקריסה של ערוץ 10 תהיה אסון למאות עובדים, לא כולם מצוידים בחגורות שומן של מאות אלפי דולרים בשנה, כאלה שיכולים להרשות לעצמם תקופות יובש בין תפקיד לתפקיד. ואמנם התברר שיש חובות עתק, לא רק למשקיעים ולגורמים פיננסיים, שרגילים לרשום “חובות מסופקים” ולחזור הביתה בשלום, או לפחות עם מצנח זהב, אלא גם לאנשים טובים שעובדים כמו חמורים ולא רואים פרוטה. הבשורה הטלוויזיונית הגדולה היתה שוב - כמה לא מפתיע - על חשבון אותם כשרונות צעירים שמתפוצצים מרוב רעיונות, שכבר עברו את מנהלי ערוץ 1, את זכייני ערוץ 2 והכבלים, ותמיד נכוו, ומשום מה ממשיכים להאמין שהפעם הזאת ייתנו להם לעבוד בכבוד, הפעם הם יעשו את המכה הגדולה ולא יצטרכו עוד לחזר על הפתחים. נעלם אפילו הסיכוי לראות את החוב שואף לאפס, אם יוכרז ערוץ 10 פושט רגל. שהרי גם אם יימצא צינור חמצן כזה או אחר לערוץ הקורס, החמצן יגיע אל המשקיעים, לא אל היוצרים. שלא לדבר על אנשי ערוץ 2, שבכל מקרה רק ירוויחו. כמו תמיד. אגב, אירוניה קטנה יש בעובדה, שאחד הפונים הראשונים לבית-המשפט נגד מימן בשל אי תשלום חוב היתה חברת שלטי החוצות “רפיד ויז’ן”. אבל מיקי ויעקב ממשיכים לכסות בניינים שלמים ולקרוץ לעוברים ושבים בתצוגת אושר גדול.

התפנית החדה כל-כך שעשה יוסי מימן, מהצגת עושר ואושר אינסופית לזעקות שבר של פושט רגל שלא יכול עוד לשאת על כתפיו את המעמסה, מעוררת מחשבות על מעורבותם של אנשי עסקים בתקשורת, כאלה שאין להם כל קשר לעיתונות. הבון-טון אומר שצריך לעודד את המעורבות הזאת, משום ששם הכסף הגדול, ורק הוא יכול להבטיח את המשך קיומה של התעשייה. אבל למעורבות הזאת יש יותר מפן אחד. מי שאין לו מחויבות אישית אמיתית לעיתונות והוא מתייחס אליה כאל ענף מכניס אחד מני רבים, כמו נדל”ן, נפט או היי-טק, לא יהסס לטפל בה טיפול נטול סנטימנטים וקר במקרה של קשיים. כאשר העיתונות מדברת על עצמה בלשון של שיווק, אין לבוא בטענות אל מי שמתייחס אליה ככזו גם בשעת צרה. מי שהצדיק את גיוס הכוכבים לערוץ 10 במונחים שיווקיים, מסחריים, לא יכול לבוא עכשיו בטרוניות. מי שמוכן להתמסר לידיו של איש הון יחיד, פחות או יותר, יהיה צדיק והגון ככל שיהיה, בל יתפלא כאשר הוא מוצא עצמו בחוץ, כאחרון פקידי בנק הפועלים, שמצאו עצמם מיותרים בלי קשר לאיכות עבודתם. אם מסחר, אז מסחר. עד הסוף.

לא מזמן היו שאמרו, שאחרי שפקעה בועת ההיי-טק, יגיע תורה של בועת התקשורת, שהתנפחה כבר מזמן הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב. ייתכן שזה מה שאנו עדים לו עכשיו. מה שמעורר שוב את החלומות, התלושים כל-כך מן המציאות, על תקשורת ציבורית אמיתית, משוחררת מלחצים פוליטיים, מסחריים או אחרים. אבל דווקא בימים אלה של קריסת מערכות, מוצא האוצר לנכון להודיע על הפרטת רשות-השידור, או חלקים ממנה. הכל, כמובן, בשם החיסכון החיוני כל-כך. הוא שאמרנו, אין שלא מסתכלים על זה, סיפור עצוב.

גיליון 44, מאי 2003