אין אלטרנטיבה מלבד הקונסנזוס

"הטלוויזיה שלנו, בעיקר ערוצים 2 ו-10, לא למדה שום לקח ממלחמת לבנון. זוהי טלוויזיה אטומה ומגויסת, מסתירה, שותקת וחסרת אחריות". כך כותב הבוקר יהודה נוריאל בטור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", טור שהוא אי כמעט בודד של מחשבה עצמאית וביקורתית באוקיאנוס של דיווח מגויס ומתלהם. "שלושה ערוצים, שרשרת מרואיינים, אבל אין אלטרנטיבה מלבד הקונסנזוס", כותבת מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום" שיר זיו.

כצפוי, את הביקורת של נוריאל וזיו ניתן בקלות להפנות גם כלפי העיתונים שבהם מתפרסמים הטורים שלהם וכלפי מרבית הדיווחים בעיתונים האחרים. גם הם לא למדו כל לקח ממלחמת לבנון.

"חצי מיליון ישראלים תחת אש", צורחת עלינו הכותרת הראשית הענקית של "ידיעות אחרונות", שלרגל האירועים הוציא גיליון מיוחד ששערו מודפס לרוחב, בגודל כפול מהרגיל. הכותרת באה על רקע תצלום ענק של אש וחורבן והלם והרס [איי.פי]. אלא שהתצלום נלקח מעזה, כמובן. שם הרי מאות אלפי בני-אדם נמצאים תחת אש כבדה בהרבה מאשר זו המוטחת על יישובי הנגב שלנו, ולכן משם באות התמונות הדרמטיות יותר. זהו שער המשדר היסטריה ברובד המילולי וכזב ברובד הוויזואלי. נראה כאילו הסתירה בין הכותרת לתצלום אינה בעלת משמעות עבור עורכי "ידיעות אחרונות". הם הולכים קודם כל עם מה ש"חזק", ורק אחר-כך משתדלים שיהיה קשר בין המרכיבים השונים.

מיטב פרשנינו

מלחמת לבנון השנייה נפתחה בקונצרט הרמוני של תמיכת כל הפרשנים הבכירים. כך גם המלחמה הנוכחית בעזה, וזאת דווקא מפני שכולם מדגישים את הפקת הלקחים מהמלחמה ההיא. נחום ברנע כותב בטור מורחב הפותח את הגיליון המיוחד של "ידיעות אחרונות" כי המבצע "חייב היה לצאת", כי "ההחלטה לתקוף בשבת היתה הברקה", וכי "משמעותית היתה גם ההחלטה להעלות בגל הראשון מספר רב של מטוסי קרב שתקפו בבת אחת, בהפתעה גמורה. זה הזכיר את התקיפה המוצלחת של חיל האוויר בפתיחת מלחמת ששת הימים". למי ששכח, גם התקיפה האווירית שפתחה את מלחמת לבנון השנייה הושוותה בגאון מעל דפי העיתונים לזו שפתחה את מלחמת ששת הימים.

בן כספית מוסיף בטור הפותח את הגיליון המיוחד של "מעריב" כי "הופעתו של אולמרט אתמול היתה מופת של הפקת לקחים" וכי צה"ל ביצע "מכה אווירית מתוכננת, מדויקת וקטלנית. עבודת מופת מודיעינית". עמיתו עפר שלח כותב על החשיבות בהבאת המבצע ל"סיום ראוי", אך זאת רק לאחר שהוא קובע כי "אין ספק לאיש שישראל אכן מגיבה, באופן בלתי נמנע ומוצדק, על התקפה בלתי נסבלת ומתמשכת". דן מרגלית כותב ב"ישראל היום" ש"הבוקר חובה להמשיך כמתוכנן במהלך הצבאי בלי מצמוץ". רביב דרוקר כבר הספיק להצהיר באופן מפורש בבלוג שלו כי הוא מתחייב למתן את הביקורת בדברי פרשנותו בימים הקרובים. זהו מהלך מצער ביותר, שכן השמעת דברי ביקורת בימים הראשונים למלחמת לבנון השנייה, ולא רק לאחר הסתבכות המבצע הצבאי, היתה עשויה לעודד את הממשלה לקבל את הסכם הפסקת שהוצע לה בשלב המוקדם של המלחמה.

העיתונים אינם מהססים גם לשכתב את ההיסטוריה של עצמם. סימה קדמון, למשל, מחמיאה הבוקר לאולמרט על דבריו אתמול במסיבת העיתונאים. "כמה פשוט. כמה מדויק. כמה נכון", היא כותבת על תוכן נאומו. גם על לבושו יש לה מחמאות: "אפילו העדרה של העניבה הצבעונית זעק שינוי". ובכלל, היא מציינת, "היה משהו מרגיע בהופעתם המשותפת של ראש הממשלה, של שר הביטחון ושל שרת החוץ", תוך שהיא מדגישה את ההבדל הגדול בין ההופעה אתמול לזו של מנהיגינו בתחילת מלחמת לבנון השנייה. אז היה אולמרט בעל "יוהרה" ו"קלות דעת", אז היתה ההנהגה מורכבת מאנשים "חסרי ניסיון, שלא לומר חסרי אחריות". אך, למי ששכח, גם מנהיגי מלחמת לבנון השנייה קיבלו בימים הראשונים של המבצע מחמאות והילולים בכל העיתונים דווקא על קור הרוח והנחישות שהפגינו. אף אחד כמעט לא דיבר בזמן אמת על יוהרה וקלות דעת. תארים אלה באו רק מאוחר יותר, כשכבר היה מאוחר מדי.

מנגד, נמצאים כמובן גם המתנגדים הבודדים, כמו ב. מיכאל, שכותב כי "אין יותר מדי תהילה ועוז בריחוף הייטקי מעל למכלאה ענקית וטיווח יושביה ממסוקים יורקי טילים ומטוסים משליכי פצצות", או גדעון לוי, הטוען כי "ישראל יצאה אתמול לעוד מלחמה מיותרת ונפסדת".

חפשו את הרוגי עזה

"וזוהי רק ההתחלה", מבשרת הכותרת בכפולה הפותחת של "ישראל היום". כל העיתון שאחריה הוא כבר ה"לה לה לה" המוכר מהשיר.

כשהחלה המלחמה בגיאורגיה, שלחו מערכות העיתונים בדחיפות את מיטב כתבי השטח שלהם כדי לספק לקוראים דיווח מהימן ממקור ראשון על הנעשה באזורי הלחימה. העיתונים הדגישו אז את היתרונות של הימצאות כתב ישראלי בשטח על פני הסתמכות על ידיעות של סוכנויות זרות. לעזה אסורה כניסת עיתונאים ישראלים, וגם אלה שכן הצליחו להסתנן לשם נאלצו לברוח מחמת איומים על חייהם. את התוצאה נראה בימים הקרובים, אבל גם בדיווח מרחוק יש מנעד רחב של אפשרויות. מה מדגישים, מה מעלימים.

בכל עשרות עמודי העיתונים הישראליים הבוקר קשה למצוא שם של הרוג עזתי אחד מבין למעלה ממאתיים שמתו אתמול כתוצאה מהתקפת צה"ל. אבל לא רק השמות חסרים, גם עצם העובדה כי נהרגו מוצנעת עד כדי הסתרה. ב"ידיעות אחרונות", למשל, מאות ההרוגים הפלסטינים מוזכרים בכותרת הגג לראשית, אבל בעמודים הבאים הם מגיחים רק מדי פעם להופעת אורח קצרה מתוך דיווחים המתמקדים בנושאים אחרים.

רק בעמ' 13 של "ידיעות אחרונות", לאחר עמודים רבים המוקדשים לנפגעים ישראלים, לתושבים המתפנים ולאווירה ביישובי הנגב, מגיע דיווח על מה שישראל חוללה ברצועה. ברשימה סטרילית למדי מאת סאמי עביד, המוגדר כ"תושב עזה", מסופר לקוראי העיתון בעיקר על תחושות וחוויות אישיות מההתקפה הישראלית. הרחבות על הנעשה בעזה ניתן למצוא במוסף "24 שעות" ולא בעמודי החדשות, כך שבפועל אין בעיתון כל ידיעה חדשותית העוסקת בעובדה כי ישראל הרגה יותר ממאתיים איש בעזה. רק בתחתית עמ' 13, בסופה של ידיעה מאת רוני שקד וסמדר פרי על הבטחות הנקם של חמאס, מצוין כי "על-פי דיווחים מהרצועה עד לסגירת הגיליון, נמנו בעזה 225 הרוגים ויותר מ-400 פצועים".

בגיליון המיוחד של "ישראל היום" אין כמעט בכלל התייחסות לערבים, אלא רק כאיום על ישראל. יותר ממאתיים הרוגים בעזה זוכים בעיתון זה לאזכור של שתי מלים בעמוד השער ("כ-230 הרוגים"), בעוד הרוג וארבעה פצועים מטילי קסאם מקבלים בעמוד השער שם ותצלום והפניה בולטת לידיעה. רק בסיום הדיווח של הכתבת הצבאית לילך שובל, בפסקה ה-13 מתוך 13, מצוין כי "נכון לשעת סגירת הגיליון דיווחו מקורות בעזה כי בתקיפות נהרגו 230 פלסטינים, מהם 170 אנשי חמאס".

ב"הארץ" ו"מעריב", לעומת זאת, בוחרים להציב את העיתונות לפני הגיוס הלאומי ומדווחים קודם על ההרג ההמוני בעזה ורק אחר-כך על ההרוג הבודד בישראל, בבר וקנין, תושב נתיבות. עמירה הס מדווחת כבר בעמ' 3 של "הארץ" על המצב בעזה, ומי שקורא עיתונים אחרים עשוי להיות מופתע ממה שעולה מדיווחה. לפתע יש בעזה "אשה ששלושת ילדיה, תלמידי בית-ספר, נהרגו, מונחים זה על גבי זה בחדר המתים", ופתאום ישראל אחראית גם ל"ילדים כרותי אברים". הס מספקת גם ציטוטים קצת יותר מטרידים מאלה שמובאים בעיתונים אחרים, כגון "לבחור שעה כזו, 11 וחצי, כדי להפציץ בלב הערים, זה נורא" (ד"ר חיידר עיד, מרצה מאוניברסיטת אל-אקצה).

ספואת כחלות, "כתב 'מעריב' בעזה", מדווח בכפולה הרביעית של העיתון על המצב בעזה תחת הכותרת "רצועה של אימה ודם". כחלות מתאר את התקיפה, את הפאניקה, את עשרות ההרוגים, את קריסת המערכת הרפואית ברצועה. כפולה שלמה ב"מעריב" מוקדשת לתיאור הפגיעה בצד הפלסטיני, וכדי לשמור על האיזון היא כוללת גם ידיעה קטנה על אירוע שהתרחש מעט לפני התקיפה – ירון ששון ודן אבן מדווחים כי "פלסטיני נפגע מקסאם והועבר לאיכילוב".

נעים להכיר: "לובשי מדים" ו"טיל-נגד-אדם"

בכל העיתונים מהללים את הדיוק בפגיעות חיל האוויר, אם בדברי הפרשנים ואם בידיעות חדשותיות נפרדות המוקדשות כולן לתוצאות המדהימות של חיל האוויר הטוב בעולם (רמז: זה השייך לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון).

אבל מיהם בכלל ההרוגים?  לפי הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, "רוב הנפגעים הם לובשי מדים". מה זאת אומרת "לובשי מדים"? האם הכוונה ל"טרוריסטים"? ל"חמושים"? ל"פעילי חמאס"? לא בדיוק. חלק נכבד מהם, ככל שעולה מהדיווחים, הם שוטרים. הנה כך מדווחים בגאווה שמעון שיפר ויוסי יהושע על תקיפתם: "השוטרים החדשים כבר היו ערוכים במסדר בצורת האות ח' כשלפתע, כאילו משום מקום, ירה לעברם מסוק טיל-נגד-אדם, שמפזר אלפי חצי מתכת לכל עבר. 40 מהם נהרגו ורבים אחרים נפצעו".

העובדה כי הקוד המוסרי של צה"ל מאפשר להמטיר כלי משחית שכזה אינה קשורה כלל לעובדה כי בתקשורת הישראלית לא מתקיים כרגע כל דיון על מידת ההצדקה של פגיעה בשוטרים העזתים, האמורים לדאוג לסדר האזרחי ברצועה. עצם ההתקפה עליהם מלמדת כי למרות הצניעות בהגדרת מטרות המבצע, יש כוונה למוטט את שלטון חמאס, אבל כמעט שאין נשמעים קולות על משמעות המהלך. עמירה הס היא קול יוצא דופן שכזה. הבוקר היא כותבת כי "מחנות אימונים של עז א-דין אל-קסאם ומרכזי חקירות ומעצר היו ריקים מאדם כשהופצצו. אבל מרכזי המשטרה ברצועה, שנותנים שירותים לאזרחים, המו אדם".

ודווקא ב"ישראל היום" מתפרסם טור מאת פרופ' שאול משעל, חוקר תנועת חמאס מאוניברסיטת תל-אביב, התוהה, "מי יחליף את חמאס?". גם בלי להזכיר מי הוליד את חמאס, השורה התחתונה של פרופ' משעל אינה מעודדת. לדבריו, "יבואו במקומו קבוצות מזוינות שחלקן קשורות לגורמי חוץ או לגורמים אסלאמיים קיצוניים יותר", אשר יביאו לשלטון כאוטי יותר.

אגב, אם תשאלו על זהות ההרוגים את ב. מיכאל, הפרשן הביקורתי היחיד ב"ידיעות אחרונות", תשמעו כי "כמעט מחציתם אזרחים". גם במסגרת הידיעה החדשותית הראשונה על המבצע הצבאי המתפרסמת הבוקר ב"מעריב" מדווחים אמיר בוחבוט ועמית כהן כי "מנגד, הודיע אתמול מועוויה חסנין, מנהל שירותי החירום בעזה, כי רק 40 אחוז מבין ההרוגים הם שוטרים פלסטינים, ואילו השאר הם אזרחים בלתי מעורבים". הם מציינים גם טענה כי בין ההרוגים יש גם "שלושה-ארבעה ילדים וחמש נשים".

ומה בדיוק הופגז? לפי עמוס הראל ב"הארץ", "היעדים שהותקפו כללו מפקדות, בסיסים ומשרדים של החמאס וארגונים נוספים". הראל מציין גם כי "בין השאר נבחנה קרבת המטרות לריכוזי אזרחים. אולם הפעם הוסרו חלק מן המגבלות המשפטיות, והותרה גם פגיעה במשרדי החמאס הנמצאים בתוך בניינים שבהם דירות של אזרחים".

לפי אמיר בוחבוט ועמית כהן ב"מעריב", "מטוסי הקרב פגעו במחנות מחבלים, מפקדות, משרדים ומבני שלטון של החמאס". בידיעה מצוטט הגוף הכללי המכונה "צה"ל" כמי שאחראי על האמירה כי "כל מי שנמצא במבנה חמאס, מבחינתנו, הוא מטרה", אך מודגש כי "למרות זאת מרבית ההרוגים הם לובשי מדים" ומצוין גם כי "המטרות נבחרו בקפידה בחודשים האחרונים מתוך כוונה לבודד אזרחים מטרוריסטים".

איך אוסף הציטוטים והקביעות של הכתבים הצבאיים מסתדר בתוך מציאות אחת? לא ברור, והעיתונים אינם מנסים כלל שיהיה ברור.

תרגיל מבריק (על חשבוננו)

"מהלומת פתע" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", וגם כל העיתונים האחרים מקדישים ידיעות ודברי פרשנות להפתעה הגדולה שבמועד התקיפה על עזה ("חודש של הטעיה" ו"הפתעה מושלמת", למשל). אלא שאיש אינו כותב על האופן שבו התקשורת הישראלית היוותה חלק מהותי ממסע ההסתרה של מועד התקיפה, כשפירסמה ביום שישי האחרון כותרות ראשיות מוטעות ומטעות.

בכל הדיווחים טופחי השכם על מבצע ההטעיה המפואר של ישראל מוצנע תפקידה של התקשורת הישראלית, אם הוא בכלל מוזכר. "כדי להרדים עוד יותר את חמאס טופטפה לתקשורת הידיעה על כינוסו היום של המטבחון", כותבים שמעון שיפר ויוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", וניסוחים דומים ניתן למצוא גם בעיתונים האחרים. על עצם העובדה כי התקשורת הישראלית (מי יותר ומי פחות) פירסמה את ההודעות הללו ושימשה מגאפון להטעיה של ממשלתה, על העובדה כי התקשורת הולכה שולל, לא בדקה לעומק את העובדות ולא תהתה על השינוי במועד התקיפה המתוכנן – אין כל דיווח.

המרצע יוצא

באופן מסורתי, הימים הראשונים למלחמה מפיקים ממערכות העיתונים את גילויי ההתגייסות הבוטים ביותר, ומספקים אגב כך ידיעות וניסוחים שבכל יום אחר היו נזרקים בשאט נפש ממערכות העיתונים. הרובד הדק של ביקורתיות כלפי המדינה ומוסדותיה, שעוד איכשהו מצליח לשרוד במערכות העיתונים בימים של שקט יחסי, נקרע ומושלך הצדה בהינף אחד עם פתיחת מבצעים צבאיים.

כך יכול להיווצר מצב שבו בכותרת הראשית של עיתון "הארץ", לא במשנה ולא בגג, אלא בראשית עצמה, מתפארים הבוקר כי ההתקפה על עזה כללה את "הפעולה האווירית הגדולה ביותר מאז 1967". כך יכול להתפרסם בלי כל מצמוץ ניסוח כמו זה של הפרשן אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", הקובע כי "הכוונה היא להמשיך לגרוס יעדים ולגבות מחירים בנפש", או תצלום של חייל קופץ מטנק [שאול גולן] תחת הכותרת המעודדת "יוצאים לדרך".

אבל יש גם ידיעות שעצם פרסומן הוא תעודת עניות לכלי התקשורת. "ידיעות אחרונות" מפרסם הבוקר ידיעה מאת יוסי יהושוע על ראש דסק ערבית בדובר צה"ל, סרן אביחי אדרעי, ועל מלחמתו ההסברתית במסגרת שידורי הטלוויזיה בערבית. "אדרעי משתמש בפתגמים ערביים מוכרים ומצליח להוציא את דוברי חמאס משלוותם בעזרת טיעונים שהכין מראש", כותב יהושע. "טיעונים שהכין מראש". איך לא חשבו על זה קודם.

וב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעונת מדהימה מאת לילך שובל תחת הכותרת "שם המבצע – משיר חנוכה". הנה היא במלואה: "שם המבצע ברצועת עזה, 'עופרת יצוקה', לקוח מתוך השיר 'לכבוד החנוכה' של חיים נחמן ביאליק, ומתקשר להפצצות הרבות שהטיל אתמול חיל האוויר על שורה ארוכה של יעדים בשטח רצועת עזה. לרוב מנסים הוגי השמות לקשור את שמות המבצעים ליעדי המבצע ולתקופות השנה שבהן הם נערכים". דומה כי כל אמירה ביקורתית על הידיעה הזו ועל האופן שבו העיתון המפרסם אותה משמש זרוע פעלתנית של התעמולה הצבאית רק תחליש ממידת הגיחוך שבעצם הבאתה לדפוס.

החזית החשובה באמת

"המפלגות משעות את קמפיין הבחירות שלהן", מודפס הבוקר, שחור על גבי צהוב, בשער העיתון "ישראל היום". אבל גם בימים כאלה של קונסנזוס, כשמטות ההסברה פוסקים מלכת באופן רשמי, מוצאים ב"ישראל היום" את ההזדמנות לתקוף את האויבת האמיתית של ישראל – ציפי לבני.

תחת הכותרת "הסברה ברגל שמאל" כותב שלמה צזנה על המחדל ההסברתי של לבני עם פתיחת המבצע בעזה. "רק 4 שעות לאחר שמסכי הטלוויזיה בעולם הוצפו בתמונות הגופות מעזה, שיחררה לבני הודעה מגומגמת", נכתב בכותרת המשנה, ובידיעה עצמה נמסר לקוראי העיתון כך: "מבוכה לא קטנה נרשמה לאחר ששרת החוץ החליטה להקליט הודעה לצופים ברחבי העולם. בהקלטה מצולמת לבני בזווית לא מחמיאה, היא מדברת באנגלית הנשמעת לא רהוטה, והמראה הכללי המתקבל נראה בלתי מחמיא בעליל".

ידיעת תקשורת אחת

מיכל הניג מדווחת במוסף "המגזין" של "מעריב" כי תושב ניו-יורק צפוי להיכלא לתקופה של 10-6 שנים על שניסה להעביר בשידור חי תוכניות של ארגון החיזבאללה באמצעות לוויין.