(צילום: סם הוזיט, רשיון cc-by)
רחביה ברמן, עורך החדשות באתר "סקופ", היה זה שקיבל את המאמר והעלה אותו לרשת. על-פי כתב האישום נגד המחבר, מיכאל בן שרל אזולאי, מאשדוד, הדבר התרחש ב-1 בינואר 2009, "סמוך לשעה 15:12". ואפשר להוסיף: בשבוע הראשון למבצע עופרת-יצוקה, שבמהלכו נחשפו יישובי וערי הדרום לירי כבד של טילי קסאם וגראד.
מיכאל אזולאי, אזרח מן השורה, הטיח במאמרו ביקורת בוטה כלפי תא"ל (במיל') יעקב נגל, מי שהיה אז סגן ראש מפא"ת (מינהלת פיתוח אמל"ח ותשתיות טכנולוגיות) במשרד הביטחון. לדעת אזולאי, ועדה שנגל עמד בראשה היתה צריכה לבחון את יכולתן של החלופות השונות לספק הגנה לא רק מפני רקטות הנורות לטווח הארוך, אלא גם לטווח הקצר, לאזור שדרות ועוטף עזה. אזולאי רואה בנגל אחראי להעדפה לפתח את מערכת כיפת-ברזל, ולא מערכת אחרת מבין החלופות שעמדו אז על הפרק, שלדעתו היה ביכולתה להגן גם על ערי הדרום וגם על מעגל היישובים הסמוכים לרצועה.
"[...] אני רואה בך את האחראי לחיי הסבל הבלתי ייאמן ולחיי הסיוט והאימה בהם שרויים תושבים רבים חסרי אונים החשים היום כעלים יבשים הנידפים ברוח סערה", כתב אזולאי בסערת נפש, וביקורתו לא היתה אדיבה כלל. האשמותיו כלפי נגל היו בוטות: "הכנסת חיילינו לרצועה לטהר את קיני מחוללי הטרור וכל אבדותינו שם יחולו על ראשך ומאחל שלא יימצא מנוח לנשמתך על כל מה שאתה ושכמותך עוללתם לנו".
"אתה בהחלט מוזמן לתבוע אותי על הוצאת דיבה", איתגר אזולאי את נגל. אבל לא נגל תבע, אלא מדינת ישראל, ולא על-פי חוק לשון הרע, אלא על-פי סעיף 288 לחוק העונשין של "העלבת עובד ציבור". סניגורו של אזולאי דרש בבית-המשפט להשמיע את טיעוניו לגופו של הנושא שבמחלוקת, אך רובין לביא, השופטת הבכירה בבית-המשפט בקריית-גת, נענתה לבקשת התביעה וקבעה: "העד יעיד אודות העבירה והרלבנטי לעבירה בלבד. נאומים אין מקומם בבית-המשפט".
אתר "סקופ" לחדשות תוכן גולשים נסגר בשלהי 2010, מסיבות כלכליות. מערכת כיפת-ברזל כיכבה בימי מבצע עמוד-ענן בהצלחה רבה, אם כי לא מנעה אבידות ונזקים בטווחים הקצרים. לפני כשנה, רגע לפני תחילת המשפט, אירח רחביה ברמן בבלוג שלו את מיכאל אזולאי, וזה שטח בהרחבה – והפעם ללא גידופים – את טענותיו נגד פועלו של נגל. "אלך בראש מורם לייצג את עצמי בבית-המשפט בכבוד ובתחושה שעשיתי מה שהייתי צריך לעשות כאזרח חרד", כתב.
ארבע שנים לאחר הפרסום, ב-11 בפברואר 2013, הרשיעה השופטת לביא את מיכאל אזולאי בהעלבת עובד ציבור על סמך הודאתו בעובדות שבכתב האישום. ב-2 בספטמבר 2013 צפויים להישמע הטיעונים לעונש ויתקבל תסקיר קצין מבחן. אזולאי, אדם ללא עבר פלילי, לא יישב בכלא. בהתחשב בלשון החוק הקובעת כי "המעליב במלים עובד הציבור [...] דינו מאסר 6 חודשים", התביעה ביקשה לגזור עליו רק קנס כספי ומאסר על תנאי. כבונוס, ילווה אותו הרישום הפלילי באשר יפנה.
עלבון או דיבה
מחקירתו של יעקב נגל אפשר ללמוד כי שמע על הכתבה בבית-הכנסת ביישובו, ראש-העין, סמוך למועד פרסומה. נגל מעיד בחקירתו כי לא שקל פנייה לאזולאי כדי שיסיר את הכתבה או יתנצל, כי "זה לא מה שרציתי". לשאלה מה רצה, הוא משיב כי נעלב מן הכתבה. לשאלת בית-המשפט הוא מבהיר כי לא הכיר את אזולאי ולא ראה אותו מעולם. לשאלה אם הכתבה גרמה לפגיעה כלשהי בדרגתו או במעמדו השיב: לא.
מיכאל אזולאי (באדיבות המצולם)
אילו בחר נגל להגיש תביעה אזרחית על-פי חוק לשון הרע, ספק אם המשפט היה מתנהל. אפשר היה, למשל, לסגור בין עורכי-הדין של הצדדים, עוד לפני המשפט, נוסח התנצלות של אזולאי על הגידוף עצמו, בלי שיהיה עליו לחזור בו מן הקביעות המהותיות שבדבריו.
במקרה שהצדדים לא היו משתווים ביניהם והיה מתנהל משפט, זה היה משפט אזרחי, בין אדם לאדם, בין נעלב למעליב, בין משרת ציבור לאזרח ביקורתי – ולא פלילי, המדינה נגד האזרח. במשפט כזה היה אזולאי יכול לטעון "אמת דיברתי", והחקירה היתה מתרכזת בשאלה אם אכן יש אמת בטענותיו. חוק לשון הרע מייחס משקל לעניין הציבורי שבפרסום, ובכך נותן בידי האזרח המתגונן כלי חשוב להגן על עצמו, כלי אשר לא קיים כלל בחוק "העלבת עובד ציבור".
אם נגל היה מגיש תביעת לשון הרע במסלול המקובל, האזרחי, ואם היה מצליח להוכיח שנגרם לו נזק מהותי, היה יכול לזכות לפיצוי כספי בהתאם (חשוב לציין שהחוק מאפשר לבית-המשפט לפסוק עד סך של 50 אלף שקל לזכות התובע, אם הוכח שבדברי הנתבע יש לשון הרע – ללא צורך בהוכחת נזק; כדאי גם להזכיר כי הצעה לתיקון החוק שהונחה על שולחן הכנסת מבקשת להגדיל את הסכום פי שישה).
מיהו נעלב
כיוון שאין הגדרה ברורה מהו עלבון בכלל ומהו עלבונו של עובד ציבור בפרט, צריך להבין על מה החוק מבקש להגן במקרה זה. בספרו של ד"ר ראם שגב, בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי נגד רשויות במדינה" (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה 2001), מוצג האבסורד שבחוק העלבת עובד ציבור.
ד"ר שגב שולל את ההנחה שחוק זה נועד להגן על אמון הציבור ברשויות השלטון, כתכלית. "המטרה העיקרית שאמון של הציבור ברשויות השלטון עשוי לשרת באופן לגיטימי היא תפקוד יעיל של רשויות השלטון [...] אמנם יכול השלטון לקדם את מדיניותו תוך עשיית שימוש בכוחו הכופה, גם אם אינו זוכה כלל לאמון מצד הציבור. אולם, לא רק שהלגיטימיות של שלטון אשר אינו זוכה לאמון האזרחים ואינו מתיימר לזכות זו מוטלת בספק, אלא גם עצם תפקודו של שלטון כזה הוא מוגבל ביותר" (עמ' 177).
ואשר להגדרה מיהו נעלב כותב שגב: "ההבחנה בין ביקורת רצויה, ביקורת לגיטימית וביקורת אסורה היא מורכבת מאוד וקשה להתוויה. המשפט הפלילי הוא כלי גס שאינו יכול לבטא את כל הדקויות של הבחנות אלה [...]". שגב מזכיר את גישת השופט אגרנט בבג"ץ "קול העם", שעל-פיה קביעת עקרונות מעורפלים בכל הנוגע להגבלת ביטויים על-ידי השלטון מוליכה בהכרח לתופעה הבעייתית של מתן משקל להשקפותיהם האישיות של נושאי המשרות השלטוניות האחראים על אכיפתם של עקרונות אלה ויישומם (עמ' 383).
שלט על המרפסת
כשהכנסת דנה בהחמרת חוקי העיתונות הקיימים, חברי-כנסת עוטים על עצמם את גלימת הסופרמן, כמציליו של האזרח הקטן מפגיעת ידה הקשה של העיתונות הלא אחראית. במקרים רבים החמרת חוקי העיתונות משרתת בעיקר את בעלי הכוח, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי.
אור קשתי מביא בגליון "הארץ" האחרון דו"ח מקיף שחיבר המשפטן אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח, וכותרתו "משתיק קול – משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי". הדו"ח עוסק "בתופעה המתרחבת של תביעה או איום בתביעת לשון הרע המוגשות בתגובה לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי, ושתוצאתן המסתברת, לעתים גם כוונתן, היא הטלת אפקט מצנן".
קשתי מביא שלושה מקרים מאפיינים: סיפורו של יועץ הנדל"ן דוד פרל, שפירסם בפורום הנדל"ן באתר "תפוז" אזהרה מפני הצעות מפתות של אייזנברג-גרופ לרכישת קרקעות, ונתבע על-ידיה בשתי תביעות נפרדות בסכום של 1.7 מיליון שקל. פרל נאלץ לחזור בו מדבריו.
המקרה השני הוא סיפורו של פעיל איכות הסביבה צבי דביר, שקיבל סדרת איומים בתביעת לשון הרע על שפנה למינהל מקרקעי ישראל בעניינה של חברה המחזיקה באחד מחופי הכינרת. "...בטרם הגשת התביעה מתכבדת הח"מ להודיעך כי במידה ותחדל לאלתר מהתנהלותך זו ותודיע לכל הרשויות אליהן פנית, תוך העברת העתק לח"מ, כי הינך חוזר בך מכל מעשה ו/או אמרה ו/או פנייה שנעשתה בנוגע למרשתי ואשר כלל הוצאת דיבה, אמליץ למרשתי שלא להגיש את התביעה האמורה", כתב לדביר בא-כוחה של החברה.
המקרה השלישי הוא של אבי תמיר, תושב רחובות, הנאבק בראשי עירו שאישרו הקמה של מגדלי מגורים צמוד לבניין שבו שוכנת דירתו. תמיר תלה שלט מחאה במרפסת ביתו. "שוקי פורר (ראש העיר בעבר) ורחמים מלול (ראש העיר כיום) – קברתם אותנו בעודנו בחיים". הוא קיבל מכתב מעורכי-הדין של העירייה ובו דרישה להסיר את השלט. אם לא, הבהירו עורכי-הדין, תוגש נגדו תביעה.
"סלאפ" (SLAPP). כך נקראת התופעה שבמסגרתה מוגשות תביעות משפטיות בסכומים גבוהים שתכליתן להפחיד, לצנזר ולהשתיק התנגדות או ביקורת, כשהמאפיין הוא פערי כוחות ניכרים בין תובע לנתבע.
מהו, אם כך, סף ההיעלבות של הפקיד העדין, נבחר הציבור הרגיש, היזם הענוג – ועל מי לשאת באחריות לפגיעותם? האם ראש מינהלת ממשלתית, ראש עיר או בעלי חברה מסחרית המשווקת לציבור הזדמנויות הם אלה שלמענם נועדו חוקי העלבת עובד ציבור וחוקי לשון הרע? האומנם כוונת המחוקק היא שהנעלבים והפגועים הללו ירתמו – בזכות מעמדם, אמצעיהם וכוחם הארגוני והמשפטי – את החוק להחנקת קולו הביקורתי של האזרח הקטן?