הזדמנות אחרונה

"ישראל במסר לחמאס: הזדמנות אחרונה לשקט", מכריזה הכותרת הראשית של "מעריב". כותרת המשנה קובעת כי הממשלה טרם החליטה על מבצע, ורק ביום ראשון יחודשו הדיונים "על גורל המבצע", זאת במטרה לאותת לחמאס כי סוף שבוע שקט ימנע אותו. ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים בכלל למקד את המבט בצפון, עם הכותרת הראשית "חשש מחזית שנייה בלבנון". כותרת המשנה מסבירה: "8 קטיושות, מוכנות לירי על ישראל, נמצאו אתמול בלבנון, 5 ק"מ בלבד מהגבול" (ולפי "הארץ": 7).

אבל הכותרת הראשית של "הארץ" חוזרת לדרום, והפוכה לזו של "מעריב": "ההחלטה נפלה: צה"ל יפתח במבצע משולב נגד החמאס בעזה". כותרת המשנה על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות": "חנוכה, חורף, הזמן הכי גרוע לעימות. אבל ישראל והחמאס לא קראו נכון את המפה, ועכשיו שני הצדדים מנסים לשפר עמדות, כשרק המחיר ברור: דם" (הכותרת היא "הבוץ העזתי") (ועפר שלח ב"מעריב": "צה"ל בורח אל האוויר"). לכאורה, בקרוב נדע מי יאכל את הכובע, "הארץ" או "מעריב". בהתחשב במה שמוטל על הכף, ייתכן כי לאף אחד לא יהיה זמן לאכול כובעים (וזו רק אחת הטרגדיות של המציאות שלנו פה). אלא שאם קוראים את הידיעה עצמה ב"הארץ", ולא רק את הכותרת החד-משמעית, מגלים שהתוכן שלה אינו שונה מאוד מזה של "מעריב". גם ב"הארץ" מסכימים שביום ראשון ייערכו דיונים, ורק אחריהם תהיה פעולה.

בסך-הכל, אם מסכמים את מה שעולה מכל מה שכותבים הכתבים, הפרשנים, הפרשנים הבכירים, בעלי הטורים, הכותבים האורחים ועמוס עוז – עולה ומתבהרת תמונה ברורה מאין כמוה של ערפל, שבו כולם הולכים כסומים, בידיעה ברורה שהמציאות הזו אינה יכולה להימשך, ובידיעה ברורה עוד יותר שמציאות אחרת אין.

יונים מתות בסתר

"מאז החלה הההסלמה בדרום, התקשורת האלקטרונית מפגינה עמדה לוחמנית יותר מקיצוני הממשלה", כותבת היום אבירמה גולן בעמודי הדעות של "הארץ". גולן מאשימה את הרדיו והטלוויזיה שהם מחרחרי מלחמה. על רקע הדברים האלה, מעניין לקרוא שוב את מאמר המערכת של "הארץ" מאתמול (זה של היום עוסק בענייני כלכלה). "כך אי-אפשר להמשיך", קראה כותרת המאמר, ולא היה ברור לרגע למה הכוונה: האם אי-אפשר להמשיך עם ההבלגה על הטרור בדרום, או שאי-אפשר להמשיך עם הקו היוני שביטאו מאמרי המערכת בשבועות האחרונים. התשובה היא, כמובן, גם וגם.

וכרגיל, בן כספית מצליח לכרוך יפה בפסקה אחת את הזגזגנות, האמוציות וההיסטריה: "ביום שלישי פירסם גלעד שרון עוד מאמר ב'ידיעות אחרונות'. אם יש מישהו שאחראי למה שקורה היום בעוטף עזה יותר מכל אחד חי אחר, גלעד שרון שמו. הוא האיש שדחף את אביו למהלך האסוני הזה. אביו דחף את כולנו. הם הבטיחו, הבן והאב, אחרי שנצא מעזה, אם הם יעזו לירות ולו קסאם אחד, 'נראה להם מה זה'. ובכן, הראינו להם מה זו רפיסות, מה זו פחדנות, מה זה חוסר אונים".

ואי-אפשר בלי עוד פנינה אחת של כספית, אמן האמירה הנוקבת שאין מאחוריה דבר: "אז מה בכל זאת צריך לעשות? מה שיידרש".

פוליטיקה אחרת, אותה תקשורת

אתמול כתבנו כאן, בטור "הבחירות של התקשורת" העוסק בסיקור הבחירות, על החשיפה שהביאה איילה חסון בתוכנית "יומן" בערוץ 1, ולפיה יש חשש לזיופים או אי-סדרים בבחירות המקדימות בקדימה. חסון המשיכה לעקוב אחר הנושא, אבל בכלי התקשורת האחרים לא מיהרו לטפל בו, והוא דעך. האם הסיבה היתה חולשת הסיפור (שנשען ככל הנראה על גורם אינטרסנטי אחד ויחיד), או נטייה פרו-לבני של התקשורת? אתמול טרף היועץ המשפטי לממשלה את הקלפים כשהורה על פתיחת חקירה פלילית בעניין. זו שעת המבחן של התקשורת. האם כעת יטפלו בסיפור ויעברו את מבחן האִתרוג בהצלחה? רינו צרור כותב על העניין באריכות במוסף לשבת של "מעריב" ("זיופים לכאורה מכאן ועד להודעה חדשה"), אבל חוץ ממנו, התקשורת כמעט אינה מטפלת בזיופים לכאורה האלה, רק בידיעות חדשותיות לקוניות, אם בכלל.

ראיון עם לפיד

כמו כולם, פעם בכמה שנים גם יאיר לפיד מתראיין לעיתון. נדמה לי שבשנים האחרונות מדובר בעיתון "הארץ". בחירה כמעט הכרחית, אחרי שלפיד כותב ב"ידיעות אחרונות", מה שמונע ממנו להתראיין בעיתון או אצל המתחרה המר "מעריב". מובן שרובנו המוחלט לא מעניקים ראיון לעיתונות פעם בכמה שנים, והכוונה במלה "כולם" שבראש הפסקה היא ל"כולם" דמיוני, אותו קולקטיב לא קיים שלפיד ממשיך להתכתב איתו בהצלחה רבה בעבודתו בעיתון ובטלוויזיה. מין עממיות נישאת מעם של מי שממשיך לכתוב על אוברדרפט ותחבורה ציבורית בגוף ראשון רבים גם כשאייטמים מהסוג הזה נעלמו מזמן מחייו.

העילה לראיון היא סיכום שנתו הראשונה של לפיד כמגיש חדשות. גילי איזקוביץ, המראיינת, שואלת את לפיד את כל השאלות הקשות. היא מטיחה בפניו ביקורות על כך שהמהדורה בהנחייתו היתה נגועה בקיטש לאומני ובפטריוטיזם דביק, ועל כך שהוא שם עצמו במרכז ומאפיל על שותפיו, ועל כך שהרייטינג של התוכנית בעריכתו ירד, ועל כך שהוא חבר של ראש ממשלה שכיכב במהדורות כחשוד בשחיתות וכו'. לפיד מספק תשובות לכל השאלות: הביקורות צדקו, אולם אלו היו מחלות ילדות וכעת המהדורה שונה, עריכתו את התוכנית היתה בלית ברירה ומאז נמצא עורך והרייטינג עלה, זמן חשיפת המגיש אינו שונה מזה של המגיש הקודם, הוא מנע עצמו מהשתתפות בטיפול באולמרט וכו'. בסוף סשן השאלות והתשובות נותר הקורא כבתחילתו, כאילו דבר לא קרה. יאיר לפיד הוא תופעה המתמוטטת אל תוך עצמה, חור שחור של פוליטיקלי-קורקט, משטח חלק כראי משוח בשמן של צודקים.

שי גולדן מנסה לפצח את האגוז בטור פרשנות. על מעברו של לפיד ממגיש תוכנית אירוח לכס מגיש החדשות (לפיד: הייתי ריפורטר בלבנון ב-82', אני עיתונאי שעשה הפסקה כדי להגיש תוכנית אירוח) כותב גולדן בסגנונו הצלופחי (פיתולים סגנוניים מעייפים הומרו בשלוש נקודות, כפי שתראו, המשפט נותר קריא לגמרי): "'רצינותו העיתונאית' של לפיד [...] לא שוקמה [...] בשנה הנוכחית. הסיבה לכך פשוטה – הגשת מהדורת חדשות בישראל של עידן הטלוויזיה המסחרית אינה עניין רציני. מהדורות החדשות מקפידות על איזון עדין, אך ברור, בין עיתונות לבידור – ומכאן שפרסונת עיתונאי הבידור של לפיד לא יכולה היתה להשתקם ממילא בזירה זו של 'אולפן שישי'". גולדן, שיודע עשר או אחד-עשר דברים על קוקטייל של עיתונות ובידור, מספק אבחנה מדויקת. הוא לא פותר את חידתו של לפיד, אלא מציע לחפש את התשובה לא מתחת לפנס, אלא בשמים המאירים עליו. לא בלפיד, אלא בנו עצמנו.

לפיד – על צדקותו וצדקנותו, על ההזדהות העזה והמשטמה הלוהטת שהוא מסוגל לעורר, על כשרונותיו המפליאים ועל הבינוניות שהם טובלים בה – הוא אכן בבואה מלוטשת שלנו, של "כולנו", גם אם אותו "כולנו" כלל אינו קיים. לפיד הוא באמת המטפורה הישראלית האולטימטיבית. עובדת היותו עשיר, יפה, מיוחס או מוכשר יותר מהממוצע אינה תורמת דבר להבנת דמותו. סודו של לפיד הוא שלצד כל התכונות האלה הוא ניחן בבסיס אישיותו התקשורתית (שאינה מובדלת מאישיותו האישית) במנגנון מדהים של מיצוע, ברומטר המורה תמיד על הממוצע המדויק של הטמפרטורה הלאומית. ומאחר שטמפרטורה לאומית היא בדרך כלל לא חמה, לא קרה, אלא פושרת כזו, הרי שלפיד גם הוא, פושר כזה.

יריד המזרח

"בבסיס החלוקה לאשכנזים ומזרחים עומדת הנחה שגויה, כאילו המזרח כולו הוא ישות אחת מובחנת וברורה", נכתב בכותרת המשנה למאמר של רפאל זגורי-אורלי במוסף "גלריה". זגורי-אורלי דן ב"סוגיה המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בכתב-העת 'בלוק' ובסרט 'שבעה'", וכדאי לקרוא את דבריו.

לי הזכירה הכתבה את הראיון שערך עמנואל רוזן לפני שבוע עם ארז טל בתוכנית "תיק תקשורת". רוזן הטיח בטל (בשמו של הסוציולוג עוז אלמוג) ביקורת על שתוכנית "האח הגדול" בהנחייתו דירדרה את הצופים לתהומות של ריקנות, וכי הוא עצמו סוחר פופולריות ציני וחסר מצפון שאף רתם את השד העדתי למרכבת הרייטינג (כדי להכניס לדיון את רוב העם, שלא ראה את התוכנית, נסביר כאן כי מדובר בתוכנית טלוויזיה שעקבה במשך כמה חודשים אחרי קבוצת אנשים שנכלאו בבית, ושבכל שבוע הצופים בבית בחרו לסלק אחד מהם. אל הכעס על החלילות המובנית במופע נוסף זעם על כמה מהדמויות, שהפכו לסמל של וולגריות ובהמיות בעיני רבים. אותן דמויות, בני משפחת בובליל, הציתו גם ויכוח עדתי סביב התוכנית).

הגנתו של טל היתה התקפה על מבקריו: "הם יכולים לראות אנשים כמו בובליל רק כנהגי מוניות או שיפוצניקים, אבל לא בפריים-טיים". הם עצמם גזענים, אמר בעצם טל. בכך הדגים, מלבד שטחיות ורדידות המחשבה, גם את הגזענות שלו עצמו. שהרי ההתנגדות לבני משפחת בובליל לא היתה על רקע היותם מזרחים, אלא על רקע היותם וולגריים על גבול הגרוטסקה. כך התברר שאצל טל, וולגריות היא מלה נרדפת למזרחיות, ולכן התנגדות לוולגריות היא התנגדות למזרחיות. מכאן נגזר, כמובן, שלפי טל מי שהוא אדם בעל טעם ורגישות הוא בהכרח גזען. הנחה שבהכרח אינה נכונה.

טל החל את דרכו התקשורתית כקומיקאי וסטיריקן, לעתים אפילו חתרן, שהמציא את עצמו מחדש כנער שעשועים של הבל וריק בתוכנית "גלגל המזל" (ומאז ממשיך להמציא עצמו מחדש כאותו הדבר בדיוק). כשהוא נשאל על כך, ובמהלך הקריירה שלו הוא נשאל על כך כמה פעמים, תגובתו היא תערובת של תוקפנות והצטדקות, בדיוק כמו טיעון ההגנה-התקפה שלו על הגזענות. הטיעון הזה יכול לשפוך אור גם על ההחלטות המקצועיות שלו.

העם, חושב ומאמין טל, הוא עממיקו; אותו ערב רב של נהגי מוניות ושיפוצניקים, שבוהה בו מעבר למסך ורסיסיו מרכיבים את נתוני הרייטינג שהפכו את טל למיליונר, הוא עדר של בהמות גסות. בובלילים. מזרחים. טל הוא גזען, אבל לא במובן המקובל של בוז כלפי עדות המזרח או המערב, אלא בזה של הבוז של קובעי הטעם כלפי צרכני התרבות. העם מטומטם ולכן העם ישלם, קובע טל בהתנהלותו התקשורתית. ואנחנו משלמים.

יחי הפושעים

השער המאויר של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המציג את העבריין דרור אלפרון כאל פאצ'ינו בסרט "הסנדק", הוא מופת של טעם רע.

המקומון "ידיעות ירושלים" חושף מסמך שיתוף פעולה בין מאיר פרוש, המתמודד החרדי על ראשות עיריית ירושלים, ובין ארקדי גאידמק, אוליגרך הביזאר.

אנשי השנה

הכותרת על שער "גלובס" פשוט ענקית: "ההמלצה לשנת 2009: לקנות איגרות חוב קונצרניות, להתרחק ממניות הבנקים, הדלק והנדל"ן". היו יכולים לקצר ולכתוב פשוט: "ההמלצה לשנת 2009: לעזור לטייקונים". אולי אפילו להזכיר שלאחד מהם קוראים פישמן ושהוא הבעלים של "גלובס". "קראנו להם טייקונים ועשינו מהם אייקונים, הגיבורים של תרבות העסקים הישראלית", כותב היום סבר פלוצקר בכפולה הפותחת של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"."הם נבחרו על-ידי עיתונות פיננסית לאנשי השנה. הם הובאו שוב ושוב כמודל נשגב לכוחו הבלתי מרוסן של הקפיטליזם הבלתי מרוסן. מי שהעז לתהות אם זה בכלל טוב למשק הישראלי שההון היזמי – והכספי, כמסתבר – יוצא ממנו לרעות בשדות הנדל"ן העולמי, נתפס כצר אופקים, צר דמיון וצר עין".