מה שהחל כהודעה שגרתית של המשטרה, המבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר תינוקת שנעלמה מביתה, הפך לאחד הסיפורים המסעירים והדרמטיים ביותר בשנים האחרונות. למרות שהימים היו ימים פוליטיים חמים במיוחד, התמסרה התקשורת לסיפורה של הודיה קדם ומילאה בו תפקיד מכריע מראשיתו. בכותרות ראשיות, בדקות שידור ארוכות ובעמודים שלמים היא העמידה עצמה לרשות בני המשפחה, בעיקר האם, ולרשות המשטרה, לא רק בדיווחים עדכניים על מצב החיפושים והחקירה, אלא גם בקריאות נרגשות להמוני בית ישראל להצטרף לחיפושים, לנסות להיזכר בפרט כלשהו העשוי לשפוך אור על הפרשה, וגם להתפלל ולבקש רחמי שמים. אין להלין על בני המשפחה. הם עשו את המתבקש, את מה שכל אדם סביר היה עושה. הם לא הסתפקו רק בראיונות, אלא גם נתנו לכתבים, שצרו על ביתם ונעשו לידידי המשפחה הקרובים ביותר, כל ממצא שהיה עשוי לסייע, החל בתצלומים וכלה בסרטי וידיאו משפחתיים.

לאחר יומיים שבהם נראתה רק אמה של הודיה, רוני קדם, הופיע גם האב, אלי פימשטיין, וגם הוא הצטרף לתחינות ולבקשות לעזרה. מן השאלות, מדוע המשטרה אינה חדלה לחקור אותו, התחמק. בדיעבד, ולא רק בדיעבד, אפשר היה להתרשם מאישיותו. בדרך-כלל שיתפה התקשורת - כמו גם רוני קדם - פעולה עם המשטרה בדיווחים המניפולטיביים מן החקירה, בעיקר בהסטת תשומת הלב של החשוד העיקרי מהחשדות נגדו. עד שבכמה מהעיתונים פורסמו כותרות ענק על כך שהוא החשוד במעשה, גם כאשר עדיין לא היה ברור באיזה מעשה מדובר. הסיפור תפס תאוצה, והקהל הגיב בהתאם. אלפים הצטרפו לחיפושים, ורבים עקבו מרחוק בלב דואב.

קשה להגזים בעוצמת הסיפור, על סופו הטרגי הבלתי נתפס, המטלטל ומעורר סיוטים. בערב שבו הודה האב ברצח התינוקת, שודר בחדשות ערוץ 10 סרט וידיאו משפחתי, שבו נראה אלי פימשטיין רוחץ את הודיה באמבטיה. הסרט צולם חודשים אחדים קודם לכן, והוא מהסוג שמצוי כמעט בכל בית, אך בנסיבות המיוחדות האלה הוא נתפס כסרט סנאף מהסוג הגרוע ביותר. לא פלא שבני המשפחה התמוטטו למראה התמונות. אך גם מי שלא ראה את אותה מהדורה - ועל-פי נתוני הרייטינג, מעטים מאוד צפו בה - לא הצליח לחמוק מהתמונה. למחרת היא נראתה בגודל מטורף בעמודים הראשיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" כאחד, בצירוף הכותרת "כך רצחתי" ו"הודיה חייכה אלי ואז הטבעתי אותה". בשם אילו שיקולים פורסמה התמונה? האם זו זכות הציבור לדעת? לדעת מה? איזה ערך חדשותי יש לתצלום הזה? מה, חוץ מסיוטים אצל ילדים והוריהם, היא אמורה לעורר? וזה עוד לא הכל. אבי האם תרם מידע על המחלוקות בדבר דמי המזונות. באותו יום שבו הודה אלי פימשטיין ברצח בתו, שודר בתוכנית "ערב חדש" ראיון עם אביו, שהוקלט, כפי שהסביר המנחה דן מרגלית, כמה שעות קודם שפורסם דבר ההודאה. האב התייצב מאחורי בנו, הביע אמון מלא בחפותו, והוסיף וסיפר גם על כך שרוני קדם בכלל גנבה את הזרע של בנו, ומכאן שהיא אשמה בכל מה שקרה. ושוב נשאלות שאלות: אם אמנם הוקלט הראיון לפני ההודאה, מה טעם יש לשדרו לאחריה? איזה ערך חדשותי יש לו? מה לנו, הצופים המשתתפים בהלם ובזעזוע, ולסיפורים מחדרי המיטות וההתדיינויות המשפטיות של הורי התינוקת?

למחרת שודר בגלי-צה"ל ובקול-ישראל ראיון עם לא אחר מאשר נהג האמבולנס שהסיע את גופת התינוקת ממקום קברה ביער. איזה ערך חדשותי יש לראיון הזה? במה הוא מקדם את הידע שלנו על הפרשה, ובשביל מה הוא נחוץ?

הודיה קדם היתה קורבן לרצח מהסוג השפל והנורא ביותר - כאילו שיש רצח לא שפל ולא נורא. מה שנעשה לה בתקשורת הוא ניצול פורנוגרפי מעורר סלידה, שאין לו דבר וחצי דבר עם טובתם של התינוקת ובני משפחתה. ואגב, סרטי הווידיאו המשפחתיים, שנמסרו לנציגי התקשורת בתמימות, נעלמו כלא היו. אותם עיתונאים שהציגו עצמם כידידי המשפחה ודורשי טובתה, נעלמו למחרת ההלוויה, ואיתם נעלמו גם כל המזכרות מהודיה.

אינני יודעת את נתוני המכירות של העיתונים למחרת חשיפת הרצח והגופה. מדגם מקרי ובלתי מייצג שערכתי בשעת קניות בסופרמרקט העלה, שכל הקונים שעברו על פני דוכן העיתונים העוו את פניהם ומיהרו להתרחק באימה. איש מהם לא קנה את העיתונים.

▪ ▪ ▪

"בזמנו פנו אליי שני עיתונאים, עמנואל רוזן ובן כספית, וגילו עניין להצטרף אלי בעניין הערוץ השלישי. הם קבעו לי פגישה עם פואד על הערוץ השלישי", כך סיכם יוסי מימן, המשקיע הראשי בערוץ 10, את דרכו למה שהוא כינה ההרפתקה הגדולה שבה הוא נתון עתה. הדברים לא נאמרו בראיון עיתונאי, אלא בעדויות שנגבו במשטרה בפרשת זאבי-צ’רנוי, שפורסמו במדור הכלכלי של "הארץ" ב- 8 בדצמבר 2002. מימן לא זו בלבד שלא נבוך מהעניין, אלא גם הוסיף שאלה, אולי בחיוך שלא מתועד בפרוטוקול: "מי היה אז השר, לימור או השמן?".

אין סיבה שלא להאמין לדברים, מה גם ששני העיתונאים לא הכחישו אותם עד לרגע זה. הסיפור עבר בשקט יחסי, מה שצריך להפתיע, ובעצם אולי לא כל-כך. כאשר התקשורת נהנית להתעמק בגילויי השחיתות בפריימריז של המפלגות הגדולות, ועוסקת לא מעט בסוגיית הקשר שבין הון לשלטון, נוספה כאן עוד חוליית קישור מעניינת. רוזן וכספית סידרו למימן פגישה עם פואד, כדי שהוא יצטרף למתמודדים על ערוץ שבו הם עצמם רצו לעבוד, ואכן עבדו (כספית בינתיים עזב, רוזן נשאר). קשה קצת להיזכר, אבל יש להניח שבאותם ימים ממש ראיינו השניים את שר התקשורת בן-אליעזר, ואחר-כך את שר הביטחון ויושב ראש מפלגת העבודה בן-אליעזר. קשה עוד יותר להיזכר באיזו נימה התנהלו אותם ראיונות. האם עלה בהם רמז קל שבקלים לחיבור אינטרסים מאחורי הקלעים? אולי זה נותן משקל נוסף לפנייה האינטימית המוכרת לכל מראיין: "שלום עמנואל", כאילו היו השניים ידידים מגן הילדים.

לא מעט אזרחים פונים לעיתונאים להפעיל קשרים, לפתוח סתימות בבירוקרטיה וכיוצא באלה. לעתים רחוקות אנחנו נחשפים כך לחיבור מאוד לא אסתטי בין עיתונאים המחפשים מקום עבודה חדש, לבין אנשי ההון שאמורים להוציא את התוכנית אל הפועל, והפוליטיקאים שידם על הרשיונות, ואשר בכוחם להגשים את החלום.

יש סיבות רבות וטובות לאחל הצלחה רבה לערוץ 10 בלבושו החדש מספרן של הסיבות כמספר העיתונאים הנפלטים כמעט מדי חודש ממקומות העבודה שלהם, בגלל קיצוצים ופיטורים. יוזמי חברת החדשות החדשה של הערוץ הם אנשים טובים ומקצוענים לעילא. הם מבטיחים עיתונות אחרת. טובה יותר. מקצועית יותר. הפרסומים האלה לא יקלו עליהם את המשימה.

גיליון 42, ינואר 2003