דד-ליין הוא עניין מסובך, בייחוד בישראל של שנת 2003, שבה אירועים מתרחשים בקצב של אחד בחמש דקות, ומה שפתח מהדורה בשלוש אחר-הצהריים, נדחק לשוליים בשש לפנות ערב מחמת עניינים דוחקים יותר.בייחוד אמורים הדברים בהכנות למלחמה, שכולם יודעים שהיא עתידה לפרוץ, השאלה היא רק מתי, והמתי הזה אינו מתחשב בצורכי העריכה וההפקה של “העין השביעית”. ובכל זאת, באמצע חודש פברואר, בשעה שדברים אלה נכתבים, עדיין איננו יודעים מתי תחל ארצות-הברית את המתקפה על עיראק. מכאן שקשה לומר דברים נחרצים שיעמדו במבחן הזמן ולא ייראו מגוחכים במבט לאחור.
זו מלחמה מסובכת, שמניעי הצדדים בה מורכבים ורחוקים מצבעי שחור-לבן. סדאם חוסיין שייך למחנה הרעים, בכך אין ספק. הוא לא היחיד, אבל במקום טוב ברשימה, ומוטב היה לעולם כולו, ולעם העיראקי, אילו נעלם מן העולם. אך באשר לכל השאר אין תשובות ברורות ומספקות. בארצות-הברית ובאירופה מתווכחים ומתחבטים בסוגיה בלי סוף. מיליונים יוצאים לרחובות להפגין נגד המלחמה. הם אינם עושים זאת מאהבת סדאם, אלא מספקות באשר לדרך הטיפול בו, ומה שחמור יותר, ספקות באשר לשיקול הדעת ולמניעים של הנשיא בוש וחבר יועציו. פרשנים מן השורה הראשונה בארצות-הברית ובאירופה מעלים פקפוקים באשר לתוכניות הממשל לעיראק של סדאם ובייחוד לזו שלאחריו. מעלים שאלות מטרידות על מצבו של העולם שבו שולטת רק מעצמה אחת, לטוב ולרע. אמנים בולטים משמיעים קולם.
רק בישראל שקט ודממה. את היוצאים לרחובות אפשר לספור על אצבעות יד אחת, והם חברים בחוגי שוליים הנחשבים לחשודים אוטומטיים בתמונת הסכסוך המזרח-תיכוני, ולכן אפשר להתעלם מהם בלא קושי. אין בעמודים הראשונים בעיתונים בוקסות עם דברי כפירה של סופר נחשב על הצורך ביציאה למתקפה בעיראק. אולי אין לסופרים האלה ספקות, אבל יש להניח, שגם אם יש להם, הם לא ימצאו הפעם בימה נוחה להשמיע אותם. בישראל בכלל אין ויכוח. כאן ברור שזו מלחמה צודקת: היא חשובה, היא חיונית, צריך לתת לסדאם על הראש, בכל הכוח, ולחסל את הבעיה. מזכירים שוב ושוב את מנחם בגין ששלח את מטוסי חיל-האוויר להפציץ את הכור בבגדאד (אגב, הוא לא שלח את המטוסים כדי להחליף את השלטון שם, על כל המשתמע מכך), מעשה ששיבש בלי ספק את תוכניות העיראקים להגיע לנשק גרעיני, ובלעדיו - איפה היינו היום, אם בכלל. הכל ברור וחלק. אם יש מחשבות על השאלות אם המלחמה תפתור את בעיית עיראק, מה ייחשב לניצחון (סילוק סדאם וזה הכל?) ומה ייעשה בעיראק לאחריה ומנגד, מה טיבו של ג’ורג’ בוש הבן, עולמו התפיסתי והאידיאולוגי וטיב שיקול הדעת שלו, שלא לדבר על יועציו, דונלד ראמספלד, דיק צ’ייני וקונדוליזה רייס - הן מובאות רק מפיהם של האירופים הנחנחים והצבועים.
איור: מיכל בוננו
הרי כולנו מכירים אותם, את המוסר הכפול שלהם, את האנטישמיות שלהם, את כפיות הטובה שלהם כלפי מי שהציל אותם לפני יותר מחמישים שנה מאויב מר. הם חושבים רק על האינטרסים שלהם עצמם. שישתקו ויניחו לאמריקאים לעשות את העבודה. אלה הבחורים הטובים של העולם, להם אין אינטרסים. רק טובתנו לנגד עיניהם. וחוץ מזה, האירופים יכולים להרשות לעצמם אנינות טעם. הם רחוקים מהאזור. אבל אנחנו עלולים לחטוף את שבביה של המלחמה הזאת, וכבר חטפנו בעבר, לכן אנחנו מבינים בזה יותר.
למען ההגינות, צריך להפריד בעניין זה בין העיתונות הכתובה למשודרת. בעיתונים מובאים פה ושם גם מאמרים ובהם דעות אחרות. נכון, רק בעמודי הדעות הפנימיים, אחרי שהצלחת לצלוח את עשרות עמודי הפרשנויות וההנחיות לחדרים האטומים ולמסיכות, ואת מפות הפינוי שהוצאו מהמגירות. אבל אם מאוד מתעקשים, אפשר למצוא פה ושם גם דעה שונה. לעומת זה, בעיתונות המשודרת ההתגייסות מלאה, לא רק במה שנאמר בה, אלא גם בשפת השידור עצמה. רצועת שידור חדשה בערוץ 10, המבקשת להתבסס מול תוכניות האקטואליה של שני הערוצים הוותיקים, מקבלת את הכותרת “חדר מצב”, ולצד השיחות באולפן מופיע לוגו צבעוני זוהר, “מדד המלחמה”, שעולה ועולה תוך כדי השידור, השד יודע על-פי אילו קריטריונים.
רשימות המרואיינים בכל הערוצים ראויות גם הן לבחינה. חזרנו שנות אור לאחור, ורוב המרואיינים הם “מיל’“ כזה או אחר. הם לא מסבירים לנו מה אמור להיות טיבה של המלחמה הזאת. האם שוב נראה הפצצות אוויר מרשימות כמו משחקי מחשב, כמו בפעם הקודמת? האם שוב לא נראה אזרחים עיראקים, קורבנות משחקי המחשב האלה? ומה יהיה שם אחרי שהמטוסים החכמים יחזרו הביתה? החשיבה האזרחית נעלמה כלא היתה, כי מה יש לה להציע בימים קשים של מתח בטחוני. האזרחים נתפסים שוב כגוף האמור להקשיב, לקבל הוראות ולמלא אחריהן. אגב, לא בלי קשר, גם הנשים כמעט נעלמו מרשימות המרואיינים, כי מה הן מבינות. הן דוברות המעבירות ברהיטות את החלטות הממונים עליהן, או שהן יכולות לדבר לכל היותר על דרכי הטיפול בחרדות של ילדים וזקנים.
בכלל, מרבית תוכניות האקטואליה עוסקות במאמצי הרגעה, וככל שאלה גוברים, גם החרדה עולה. במהדורות החדשות של ערוץ 2 מזמינים את הצופים להעביר שאלות ומדגימים כיצד מרכיבים מסיכה. הדבר נעשה ימים רבים לפני ההודעה הרשמית על פרוץ מתקפה, כך שאיש לא חושב שיש לכך ערך הדרכתי אמיתי, וממילא, כשתגיע השעה, יוקדשו לכך אין ספור שעות שידור. אבל מה לא עושים בשביל השואו. בערוץ 1 מדברים עם פסיכולוגים על חרדות של ילדים ורופאים ממליצים על תכשירי הרגעה טבעיים, בלא צורך במרשם רופא. זו גם שעתם הגדולה של ממציאי פטנטים למיניהם ושל יזמים מסחריים המבקשים לדחוף את המכירות של מוצרי אבטחה. נכנסים לפרטי הפרטים של המסנן ולמחירי סרטי ההדבקה. רק על מהות המלחמה לא מדברים.
הקצינים במיל’ יודעים לספר על מיני פצצות חכמות וטילים אינטליגנטיים, והצופים יושבים מול המסך משתאים ומתמסרים. אף אחד לא שואל את המומחים החשובים, איך זה שכל הפצצות החכמות והטילים האינטליגנטיים והמודיעין הכי טוב בתולדות המין האנושי לא מצליחים למצוא אחד, אוסאמה בן-לאדן, שחי במערה, ואולי לא, ומצליח לתעתע בכולם ולהעביר קלטות כשמתחשק לו. ובכלל, איך המלחמה בטרור העולמי, מלחמה שאין צודקת ממנה, התחלפה לה פתאום במתקפה דווקא על עיראק, ואיך עושים אבחנה בין מדינות המחזיקות בנשק להשמדה המונית - כמה מהן מוכרות לנו היכרות אינטימית - אך נחשבות לטובות, מתונות ואחראיות, לבין ציר הרשע המטורף וחסר האחריות, שהנשק להשמדה המונית שברשותו יביא בלי ספק או-טו-טו חורבן לאזור ולעולם.
הסופר ג’ון לה-קארה, שמבין משהו במניפולציות, כתב שהשינוי שעשה הממשל האמריקאי, העברת הזעם מבן-לאדן לסדאם חוסיין, הוא הספין הגדול ביותר בתולדות התקשורת בעולם. התקשורת הישראלית, שגם היא מבינה לא מעט בספינים כשהיא רוצה, מתמסרת הפעם בלא ניד עפעף. למה? כי זה כל-כך יותר נוח מהפיגועים ה”קטנים” וה”שגרתיים” שלנו, וכאן יש סיכוי לתוצאה ברורה וחד-משמעית יותר מאשר בסכסוך המתמשך וחסר התוחלת בבית. הרי כמה אפשר להופיע ולדבר על חיסול תשתית הטרור, כשאפילו הדוברים חדלים להאמין במה שהם אומרים. ושוב פיגוע, וחוזר חלילה. האפקט נשחק, צריך להגדיל את המינון, וזה מזדמן הפעם, ובגדול: עם נושאות מטוסים וטילים חכמים וצילומי לוויינים, שהפרשנים החכמים יודעים להסביר לנו מה אנחנו רואים בהם. הפעם יש מה לעשות נגד האיום. אפשר להזמין צימר בגליל או בקפריסין, לאטום חדר בבית, להשקיע אלפי שקלים במיגון, לאגור מים ושימורים. אמנם בפעם שעברה זה היה ממש חסר תכלית, ואפילו התביישנו בינינו לבינינו וצחקנו לעצמנו, איך חבשנו מסיכות והקשבנו לשטויות הארגעה ברדיו ובטלוויזיה, ואפילו שתינו מים כשאמרו. רק אחר-כך למדנו כמה מטומטם כל זה היה, ומבקר המדינה סיפר איך עבדו עלינו והפקירו אותנו במסיכות בלתי ראויות. אבל הפעם זה יהיה אחרת. הפעם תהיה מכה גדולה, ואחריה יהיה בסדר. עיראק אולי לא תמצא גאולה, ממש כמו אפגניסטאן, אבל בדיוק כמוה, היא תיעלם מהכותרות, ומה אכפת לנו. זו כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.
וכל זה, כאמור, בעירבון מוגבל מאוד. ייתכן שבעת הופעת הגיליון הזה של “העין השביעית” כולנו יושבים במקלטים ובחדרים האטומים, היסטריים לגמרי, נתונים לחסדי מבטיו הנוקבים ומלותיו הנחרצות של מסביר לאומי לבוש מדים, מתמסרים לכל בדל שמועה או מעין אינפורמציה, נכונה או לא, ומחכים. ובעיקר לא רוצים לחשוב, אם המלחמה הזאת טובה או לא, לא רוצים לחשוב על סדאם או על עיראק, ואפילו לא על ג’ורג’ בוש האב והבן. ממילא את הסיפור האמיתי על מה שמתרחש בוושינגטון בימים אלה ממש נקרא רק בעוד זמן בתחקירים עיתונאיים, ובעוד כמה עשרות שנים ייפתחו התיקים החסויים בארכיונים, ואז יוכלו ההיסטוריונים לספר מה באמת קרה שם ולמה. בינתיים, רק שהכל ייגמר כבר. אפילו את צפירת הארגעה ביטלו הפעם. מצפים שנסמוך על התקשורת שתודיע לנו מתי אפשר לצאת מהחדר האטום ולנשום עמוק. עד לפיגוע הבא.
גיליון 43, מרץ 2003