בסוף החודש יפוג תוקף החוזה שבין חברות הכבלים לרשת סי אן.אן ושידורי הרשת יורדו מהאוויר. הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה בקשר לתעריפי השידור. המועצה לשידורי כבלים ולוויין, נציגת הציבור שאמורה לדאוג לצרכיו, משכה ידיה - לא שהן היו שקועות בעניין יתר על המידה - והודיעה כי מדובר בשיקולים מסחריים, והיא לא יכולה לאלץ את חברות הכבלים לשלם יותר. זה עסק, וכך יש להתייחס אל הדברים. וחוץ מזה, בכתב הזכיון שעל-פיו פועלים שידורי הלוויין והכבלים לא נאמר שחובה עליהם לשדר את סי.אן.אן. נאמר רק שהם חייבים לשדר שידורי חדשות בינלאומיים, ואת זה הם עושים, מה גם שהוסיפו השנה את רשת “פוקס”, ובכך הניחו את דעתה של המועצה.
בסוף החודש ארד מרשימת המנויים של חברת “ערוצי זהב” ואעבור ל”יס”, שככל הידוע, אינה מתכוונת לבטל את ערוץ סי.אן.אן. כשהודעתי על כך לנציגת השירות של “ערוצי זהב” לפני שבועות אחדים, היא לא נשמעה מופתעת או מוטרדת במיוחד. “אבל הוספנו את ’פוקס’,” אמרה. מחמת הנימוס לא אמרתי לה מה דעתי על העסקה. סי.אן.אן היא צדיקה קטנה מאוד. הדיווחים שלה מישראל מוטים ומרגיזים. ההבדל בין פלסטינים ש”נהרגו” מאש חיילי צה”ל לבין ישראלים ש”מתו”, "לדברי הישראלים, מהתקפת טרור” - גם כאשר הצילומים שהם עצמם מביאים מהמקום אינם מותירים מקום לספק באשר לזוועה - אכן מרגיז ואינו מהווה דוגמה לעיתונות נאותה. גם אוזנינו מתחדדות, ואם בעבר התייחסנו אל הדיווחים הישירים שלהם מזירות עימות אחרות בעולם כאל עדות מהימנה וכאל מקור מידע שאין בלתו, היום מותר לנו לפקפק גם במידת ההגינות בשידורים שלהם מאפריקה או מדרום אמריקה. אך גם דיווח לקוי טוב מאי דיווח בכלל, והצורך בחידוד האוזניים לניואנסים הדקים בוודאי לא מזיק בשום מקרה. הסטת הזרקורים מהציר הקבוע של אמריקה-מערב-אירופה אל דרום אסיה ואפילו - לא ייאמן! - לאפריקה, חשובה גם אם עושים זאת רק בהצצה תוך כדי זפזופ מהיר ולא משתהים ללמוד את כל הפרטים. סי.אן.אן חיונית לכל מי שרוצה לדעת מה קורה מחוץ לגבולות הצרים שלנו, וגם לדעת מה חושבים עלינו שם בחוץ, לא רק האוהדים האוטומטיים, אלא גם - ואולי בייחוד - מי שמתייחסים אלינו כמעט כאל מטרד בנוף.
אלא שלא אופן הסיקור של האירועים בשטחים הוא שגרם לחברות הכבלים להפסיק את שידורי סי.אן.אן בארץ. לכל היותר, זה היה שימוש ציני כדי לעשות דה-לגיטימציה של הרשת בעיני הצופים בארץ, שממילא לא מגלים סובלנות יתרה לדעות אחרות. העניין היה כסף, כאמור, בין 1.5 מיליון דולר שדורשת “פוקס”, ל-12-10 מיליון שדורשת סי.אן.אן. וזה הרבה כסף, בלי ספק.
ואשר לתחליף - אני נשבעת, נתתי ל”פוקס” הזדמנויות רבות. למרות הרתיעה הראשונית מהדגלים המתבדרים ברקע בכל שיחה סתמית ככל שתהיה, אך ורק משום שהיא מתקיימת בשידור חי (משל למה הדבר דומה? לתקיעת חצוצרות בכל פעם שמעלים לשידור ברשת ב’ פוליטיקאי זניח מהשורות האחוריות של הכנסת), והססמאות המקוממות בנוסח “אמריקה במלחמה”, חזרתי אל הרשת שוב ושוב, מתוך אותה גישה, שמוטב לדעת מה מעסיק אותם שם בחוץ, יהיה הסגנון אשר יהיה. אבל, אני מודה, כשלתי. “פוקס” אינה רשת בינלאומית, אלא רשת אמריקאית מקומית, שמציצה מפעם לפעם גם החוצה, אבל רק כשקורה משהו שקשור בדרך זו או אחרת לאמריקה. כשמדובר בהיסטריה בגלל גל רציחות מפחיד באזור וושינגטון, העבודה שלהם מעוררת הערכה, ואפילו קנאה. לעומת זה, כשהם מתעסקים ימים על ימים במבצע חילוץ הירואי של כורים ממכרה, ומתעקשים לסחוט את הלימון הזה גם ימים לאחר שהמחלצים והמחולצים חזרו הביתה בשלום, זה מביך. אבל כל-כך אמריקאי. מבחינה זו, “פוקס” אינה שונה מרשתות אחרות, שבארץ רק מיקי גורדוס זוכה לצפות בהן, ואילו מי שמבקר בארצות-הברית לומד להיגמל מהן במהירות. הקרתנות, ואתה הטון הצווחני והנרגש תמיד ושביעות הרצון העצמית של השדרים, היודעים תמיד מה נכון ומה לא, ומה טוב ומה רע ומדוע, ומגלים מעט מאוד סבלנות למי שחושב אחרת - אלה הם למעלה מכפי כוחי. שלא לדבר על המניפולציות הזולות. מי שמדווח על המשבר הפיננסי בוול-סטריט תחת הכותרת הצעקנית “מחיר החופש”, מייחס לצופה מעט מאוד אינטליגנציה, ואולי הוא יודע למה. האומנם פרשות ההונאה הגדולות ב”אנרון” וב”וורלדקום” קשורות למלחמה החשובה כל-כך בטרור? ואולי, בעצם, לא מדובר כאן בזלזול באינטליגנציה, אלא בהעברת מסרים חתרנית של ראשי “פוקס” לצופים בנוסח “שימו לב, עובדים עליכם בעיניים!”? אבל מבט נוסף בשידורים מבטל מיד את האפשרות המופרכת הזאת שום אירוניה עצמית ושום פקפוק אין שם.
השידורים שלהם מחוץ-לארץ, ובייחוד מן המזרח התיכון, מתאפיינים בעיקר בחוסר עניין בולט. הדיווחים נשמעים “נכונים”, “בסדר”, בשעות של פיגועים הם אפילו מגלים אמפתיה, אך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעניין אותם אך ורק מבעד לעיניהם, כחלק מהקמפיין נגד הטרור, למשל, ולא כסיפור עיתונאי בינלאומי ראוי, המחייב כניסה לפרטים ולמורכבויות. השאלות בפי השדרים נשמעות כקלישאות חבוטות, ותמונת העולם שהם מציירים לצופים שלהם פשטנית ומעליבה. “אנחנו מדווחים - אתם מחליטים”, איזו ססמה פרימיטיבית.
עכשיו מציגים לנו את הרשת הזאת כתחליף לסי.אן.אן. ודורית ענבר, יושבת ראש מועצת הכבלים והלוויין, אומרת: “מה אתם רוצים? זה עסק, ואני לא יכולה לומר לאנשים האלה להפסיד”. טעות, גברת ענבר. זה בדיוק תפקידך בחיים, לפחות כל עוד את בתפקיד הזה, לייצג אותנו בעימות בין הצורך שלהם להרוויח, לבין הצורך שלנו לקבל מוצר ראוי תמורת מאות השקלים שאנחנו משלשלים לכיסיהם מדי חודש בחודשו. הרי הצרות הכספיות שאליהם נקלעו בעלי הכבלים לא נגרמו בהכרח בגלל השקעות מופרזות בהפקות מקור חלילה, אלא מהשקעות כושלות ומבעיות ניהול. שידור, צריך כנראה להזכיר, זה לא רק עסק, זה זכיון שהאנשים האלה קיבלו מן המדינה. ערוצי השידור הם משאב לאומי, כך אתם טורחים לציין. מכאן, שיש לכם הרבה מה לומר.
העלייה של הכבלים לאוויר, לפני כעשר שנים, ציינה מהפכה גדולה של תוספת עשרות ערוצים והעשרת המבחר והגיוון לצופה. אך החידוש פג במהירות, ומתוך עשרות הערוצים נותרו רלבנטיים ערוצים ספורים בלבד. כמה פעמים צפיתם בשלושת הערוצים התורכיים, בערוצים ההודיים, בכל אחד מחמשת הערוצים הצפון-אפריקאיים, ובכל הערוצים ה”ייעודיים” למיניהם? הכבלים דואגים אפילו לעובדים הזרים מרומניה, אבל גם הקִרבה המיוחדת שלי לשפה ולתרבות ההונגרית לא משכנעת אותי לצפות בערוץ ההונגרי. מה נשאר? “הסדרות הטובות בעולם” ואופרות סבון אמריקאיות ודרום-אמריקאיות, סרטי קולנוע לא משהו, כמה ערוצי מוסיקה וספורט. וערוץ שמונה, עלה התאנה האולטימטיבי.
ערב הקמתם דרשו הכבלים - וקיבלו - חסינות מפני תחרות, מחמת ההשקעות הגדולות שהיו להם בתשתית. את החסינות הזאת הם ניצלו לעשיית הון עתק בשנים הראשונות לפעולתם, תוך התעלמות שבשתיקה מצד הרשויות מכך שלא עמדו בדרישות שהוצבו להם. פריסת התשתיות בשטח נמשכה הרבה יותר מחמש השנים שנרשמו בזכיון. יישובים קטנים ומרוחקים ולא רווחיים לא יכלו להתחבר לרשת, ולא נותר להם אלא לקרוא על המהפכה התקשורתית בעיתונים ולהרגיש מחוץ לעניינים. גם ההשקעות בהפקות מקור נדחו שוב ושוב, וכל חידון דלוח באולפן נחשב להפקה מקורית. בעלי חברות הכבלים צחקו כל הדרך אל הבנק. רק לפני שנתיים, כאשר הצטרף הלוויין לתמונה ונוצרה תחרות, לפתע פתאום הושלמה פריסת הכבלים לכל הארץ. התחרות הזאת גם גרמה להזרמת הון רב לרכישת תוכן, אך לאו דווקא ליצירות מקור, אלא לקניית סרטים וסדרות טלוויזיה באמריקה. מספרים שבירידי הטלוויזיה בעולם יצא שמם של הישראלים למרחוק על שהם מוכנים לשלם כמעט כל מחיר בעבור סרטים. לשבחם של הכבלים ייאמר, שהיום הם מצויים במקום טוב מאוד ברשימת הגופים המפיקים סרטים עלילתיים ותיעודיים מקוריים, אבל זה כאין וכאפס לעומת הכסף שהזרימו אליהם המנויים שנים ארוכות.
צריך לומר, אין מקום לבוא בטענות אל בעלי הכבלים זה תפקידם בהפקה הזאת: לעשות כסף, מהר וקל ככל האפשר. מי שהיה אמור להקשות עליהם את התהליך, הוא שמעל באמון הציבור. פעם אחר פעם דחו משרד התקשורת והמועצה לשידורי לוויין וכבלים את מועד הפירעון של התחייבויות חברות הכבלים. אלא שהתיאבון לעשיית כסף קל לא פג, ובמשך השנים הצליחו החברות לעקוף מכשולים, לצמצם את חבילת היסוד ולהמציא מיני פטנטים כדי לסחוט מן הצרכנים עוד ועוד כספים, תמורת סרטי קולנוע סבירים למחצה ואירועי ספורט מעוררי עניין, למשל. מי שרוצה, שישלם יותר. ושוב, הגופים הציבוריים האמורים לייצג את הצרכנים מגלים הבנה ומאשרים.
אחת החובות שהוטלו על חברות הכבלים היתה להפיק מהדורת חדשות מקומית. לקח להן המון זמן להרים את הפרויקט, ולפחות בירושלים, התוצאה היתה יותר מסבירה. מיני חדשות, שאולי לא מגיעות למידת החשיבות הראויה ל”מבט” או לחדשות ערוץ 2, אך הן נוגעות לחיי היומיום של תושבי העיר, סוקרו במסגרת הצנועה הזאת בצורה ראויה בהחלט. אלא שהפקת מהדורת חדשות היא עניין יקר, כידוע, ורם בלניקוב, מנכ”ל חברת הכבלים, החליט שזה מוגזם, ומאחר שהרייטינג לא משהו, אפשר לחתוך בלי שאיש יצייץ, העיקר שבעלי המניות ישמחו. רק לאחר שכמה גורמים, ובראשם התנועה לאיכות השלטון, מחו, התעוררה מועצת הכבלים והלוויין, דרשה מחברות הכבלים להחזיר את מהדורות החדשות ואף הטילה קנס על “ערוצי זהב” בגין ביטול המהדורה.
לסי.אן.אן אין לובי, לכן אפשר להיפטר ממנה בלא קושי. אבל לי, אישית, נשבר. נמאס לי להיות פראיירית, לכן בראשית החודש הבא תתנוסס על גג ביתי צלחת. לא שיש לי אשליות בקשר ללוויין, אבל גם הציפיות ממנו נמוכות. אני יודעת שבימי החורף הקרים יהיה עליי לטפס לגג עם סיר מים רותחים - פעם המליצו אפילו על מרק - כדי לנקות את הצלחת ולאפשר את השידורים. לא נורא. נכון, בימים אלה של שיתוק מוחין, שבהם הכל עובר ושום דבר לא מסוגל לעורר ולו שמץ של רוגז, זו מחאה קטנה וחסרת משמעות, אפילו ילדותית. אבל בא לי לומר, יש גבול.
גיליון 41, נובמבר 2002