אחרי כל הדיווחים, הדיונים המלומדים והמופרכים, אחרי חילופי הצעקות והאשמות הבגידה וההתקרנפות, אחרי כל השאלות הנחוצות כל-כך על מה יקרה חמש דקות אחרי המבצע-מלחמה, מה מעניקה חומת המגן ומה לא - אחרי כל אלה נשארת תחושה אחת, חזקה ומטרידה במיוחד, שחורגת מגבולות של עמדה כזו או אחרת לגבי צורתו של ההסדר הסופי שישים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני: חרדה וזוועה לנוכח התהליך המואץ של שחיקה בערך חיי אדם שעובר על שני הצדדים בעימות הדמים המר הזה.

המדור הקטן שהנהיג "הארץ", "נפגעים ישראלים", ובו פירוט ההרוגים, הפצועים וההלוויות בכל יום, ממחיש את התחושה הזאת יותר מהרבה דיונים וניסוחים מחוכמים. כך, בתיבה קטנה בפינת העמוד למטה, מקובצות בתמצות רשימות כל השמות, כל הטרגדיות, כל העולמות שנחרבו. לא כולם, כמובן. רק של הישראלים, כמובן. אלה של הצד השני זוכים לכל היותר למספר, או ליתר דיוק, לסדר-גודל - עשרות, מאות, "בין שלושים לשלוש מאות".

איור: דוד פולונסקי

הגוויות במחנה-הפליטים של ג’נין ממחישות את התהליך המבעית הזה יותר מכל. הערימות הללו הופכות לסעיף בהתנגחות בין הצדדים, כל צד וצרכיו הקרובים והרחוקים. מראה הגופות הופך חשוב יותר מעצם היותן בני-אדם שנהרגו במלחמה. אם יראו אותן הן עשויות להיות כלי נשק במלחמת ההסברה, לכן צריך להפיק מהן את המקסימום, או לסלק את המטרד. הכמות - שוב אין מדברים על מספרים אלא על כמויות, וגם ההיבט הלשוני הזה אינו נטול ערך - לובשת ממשות משלה. שלא לדבר על מצבן של הגופות וצורתן במזג-האוויר המזרח תיכוני המוכר.

אומרים לנו שככה זה במלחמה. שהאויב שלנו רע ומר שבעתיים. הוא אינו חס על חיי אדם, אדרבה, שם לעצמו למטרה חוגגי ליל סדר ויושבי מסעדה, ואפילו את אנשיו שלו הוא מנצל למגן אנושי. ועל כך אין חולק. אומרים לנו, שעצם הניסיון להתייחס אל האחר כאל בן-אדם הוא בבחינת סיוע לאויב. אסור לדבר אתו. צריך לקרוע את רשימות הטלפונים הסלולריים של הפעילים הפלסטינים שאך לפני ימים לא רבים נהגנו לטלפן אליהם כדי לראיין אותם, לשמוע מה יש להם לומר, להשמיע להם מה יש לנו לומר, לריב אתם. נניח לרגע למידת התבונה המדינית שבגישה הזאת, ולשאלה אם היכולת לראות את האחר היא נכס או נטל. שעתו של הוויכוח הזה עוד תגיע. אלא שטועה מי שחושב, שדה-הומניזציה שכזו יכולה להיעצר לאורך הקו הירוק שנמחק כבר מזמן, או גבולות אזורי איי או בי או סי, שגם אותם כבר אי-אפשר למצוא אפילו במפות.

זוכרים את הוויכוח הישן נושן, הארכאי כל-כך, על צילומי התקריב בפיגועים? כמה רחוק ואנין ותלוש הוא נראה עכשיו. בנהר הדם שמציף אותנו, אנחנו יכולים בקושי לזכור את הפיגועים של לפני שבוע-שבועיים, שלא לדבר על שמות הנפגעים. פעם, לפני חודשים לא רבים, ידענו לשנן בלא קושי כל פיגוע על מאפייניו השונים, ואפילו את שמות הנפגעים על סיפוריהם האישיים. היום מי (חוץ מבני המשפחה) עוד זוכר את הפיגוע הנורא בעמנואל או בנהריה, שלא לדבר על פיגועי הירי הרבים בכבישי השטחים? ומי מתעניין במצבם של הפצועים בהמשך תהליך השיקום? אנחנו מקשיבים, רושמים לפנינו את האיפה-מתי-כמה, בודקים אם צריך להוסיף לרשימת השאלות גם את ה"מי", וממשיכים הלאה. סיפורי הצבע על הקורבנות, מי שהיה על סף שחרור מהצבא ומי שרק לפני חודש נולד לו תינוק, או התכוון להציע נישואים לחברתו, נוגעים בעצם רק לבני המשפחה. הקוראים, אם יורשה לי לנחש, כבר לא קוראים אותם עד הסוף אלא ממשיכים הלאה, עד לרולטה הרוסית הבאה.

הוא הדין בשידורי הגלים הפתוחים בעקבות כל פיגוע. לכאורה, מה נכון יותר ומה מתבקש יותר מלהתמקד באסון ולהביא את כל פרטי פרטיו. לראיין כל עד מזדמן, גם אם הוא היה במרחק כמה מאות מטרים מהפיגוע ואפילו לא ראה כלום, רק שמע את קול הפיצוץ ומיהר לברוח מהמקום, ועדיין הוא מרוגש ומתקשה להשלים משפט. אבל יש לו כמובן הרבה מה לומר לראש הממשלה ולנשיא ארצות-הברית. לא להחמיץ אף פאראמדיק שהושיט עזרה ופינה נפגעים. להגיע לבתי-החולים ולשמוע את הנפגעים ובני המשפחות. זה חלק מתפקידה של התקשורת, לא רק לדווח, אלא גם להיות בפנים, לתת ביטוי לתחושות הכלל. אבל עם יד על הלב, כמה מהמאזינים והצופים, גם המחויבים ביותר שבהם, מסוגלים להאזין למשדר שכזה למשך יותר מכמה דקות? הרי מה זה באמת משנה לצופים ולמאזינים, לאו דווקא לחוקרי המשטרה, אם זה היה מטען בתיק או חגורת נפץ, וממה הוא היה עשוי, עם מסמרים או בלעדיהם, ומה היו סוגי הפציעות המדויקים? ומה עוד אפשר לשאול את סגן מנהל בית-החולים, אחרי שהוא מדווח על מספר הנפגעים שהגיעו אליו ומצבם הכללי? לכאורה, כיצד אפשר לעבור לסדר-היום ולעסוק בנושאים אחרים - מישהו עוד זוכר ימים שבהם עסקנו באבטלה, בזכויות נשים ובשאלות של תכנון ואיכות הסביבה? - או אפילו לחזור לנפגעי הפיגוע של אתמול בערב, כשלפנינו כבר מתים חדשים. אבל למעשה, איך אפשר להמשיך בשטאנץ הקבוע ולהוסיף להיות רלבנטים? כך כמעט נוצרת הייררכיה חדשה. הרוגי קרבות, חיילים, זוכים להתייחסות כמעט כמו פעם, עם ההספדים הנרגשים וההתמקדות בנסיבות המוות לפרטי הפרטים. ולעומתם, האזרחים ההרוגים נאלצים להסתפק בציון מינימלי ביותר.

זוכרים את הוויכוח הישן נושן - רק לפני כמה שבועות - בשאלה מתי אפשר לחזור ללוח המשדרים הישן, עם הפרסומות ותוכניות הבידור? דומה שרשתות השידור מתחרות עכשיו בצוותי החילוץ והפינוי בשטח. בפיגוע בשוק מחנה-יהודה הספיקו צוותי העירייה לנקות את הרחוב ולהסיר ממנו כל סימן לזוועה עוד לפני שארז טל ואורנה בנאי עשו מאמצים נואשים לשעשע, עם השקופית המתנצלת על כך שהתוכנית הוקלטה לפני הפיגוע, ומי שמחליט בכל זאת להישאר ולצפות בה, מוזמן ליהנות "ושבת שלום". גם שיעורי הצפייה לא נפגעו.

הפסיכולוגים מדברים על מנגנוני הדחקה והתמודדות, אבל מה עושה כל זה ליחסנו לחיי אדם בכלל - זה נושא מחקר שייאלץ כנראה לחכות לימים טובים יותר.

גיליון 38, מאי 2002