מישהו כאן ירד מהפסים. עכשיו זה כבר ברור. רק לפני כמה שנים, או אולי חודשים, כשעוד חשבנו לעצמנו לכבוד להיחשב לחלק ממשפחת העמים, התהדרו כאן שרים ופקידים בכירים במהפכת פתיחת השמים. השמים הם הגבול, אמרו לנו, ואפשר להרחיב אותם ככל שנרצה. אנחנו לא נהיה בולשביקים ולא פוליטרוקים, לא נכתיב לאדם לראות כל העולה על טעמו ורוחו.
בינתיים חלפו הרבה מאוד אותות בשמים הפתוחים. האוויר נמלא רעשים, מרביתם מיותרים ומעליבים. אבל על דבר אחד לא מוותרים רבים - על החשיפה לעולם הגדול. באמצעות רשתות החדשות הבינלאומיות. שם אנחנו יכולים לראות מה מעסיק את האנשים בחוץ, וגם איך אנחנו נראים. לא אחת אפשר ללמוד בהן מה קורה כאן, קודם שהרשתות שלנו מתחילות לדווח. נכון, הדיווחים של הרשתות האלה מרגיזים ומקוממים. כשהם מצנזרים ראיון עם נפגעת טרור ומעדיפים על פניו ראיון עם אמו של המחבל, בנימוק שאת דברי הנפגעים שומעים כל הזמן, אבל ראיון עם אמו של מחבל, ששלחה אותו למעשהו בברכת הדרך, הוא משהו חדש, "סקסי" יותר, הם עושים מעשה שלא ייעשה ואסור לעבור עליו לסדר היום. סי.אן.אן, בי.בי.סי - אגב, מעניין מדוע לא הזכירו את "סקאי", ואילו שיקולים אחרים נוספו כאן - הן רשתות בעייתיות ביותר מן הבחינה המקצועית, וגם הרייטינג שלהן בבית לא מי יודע מה. אבל הן חיוניות. צריך להתווכח אתן, צריך למחות, אבל אי אפשר בלעדיהן.
עכשיו, בימים הטרופים האלה של בלבול מערכות גמור, אומר לנו שר התקשורת, שמפני שהן לא מתנהגות יפה, הרי אם תגיע אליו פנייה של חברות הכבלים להוציא את סי.אן.אן ובי.בי.סי מחבילות הבסיס ולאפשר למי שרוצים לצפות בהם להוסיף תשלום, הוא לא יתנגד. והכל, כמובן, בשם החוסן הפנימי וכושר העמידה של הדמוקרטיה המתגוננת בישראל. אנחנו הולכים ומתקרבים בצעדי ענק לסוריה, איראן וסעודיה, שם השלטונות מחליטים - תמיד מתוך היענות לרצון העם, כמובן - מה יוכל העם לראות, לחשוב ולהרגיש. אבל בעצם לא, כי אפילו במדינות האלה כבר מבינים שאי-אפשר לחסום שידורים ורעיונות, וגם את צלחות הלוויין יש דרכים להסתיר מעיני השלטונות. בישראל מוצאים לכך פתרון - אנחנו, כמובן, לא מצנזרים, חלילה. אנחנו לא בולשביקים. אבל אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות לגבות כספים נוספים. כך גם הפופוליזם בא על סיפוקו וגם הקופה נהנית.
כאשר מדברים על התופעות המלוות את השחיקה בערך חיי אדם ואת אובדן הרצון והתחושה שאפשר לשנות משהו במצב שבו אנו נתונים חודשים ארוכים, אובדן היכולת להיחשף לבבואה המשתקפת במראָה, תהיה המראה מעוותת ומכעיסה ככל שתהיה, הוא אחת המדאיגות שבהן. ההסתגרות בתוך הבועה הפרטית משתקפת גם בהסתגרות בבועה לאומית, כביכול כל מה שקורה מחוצה לה אינו מענייננו, אך היא רחוקה מלהעיד על ביטחון עצמי בצדקת הדרך.
ובינתיים קורים בחוץ דברים, שאינם בלתי קשורים למתרחש אצלנו. באמריקה זה היה צפוי. לאחר גל פטריוטי בוטח ויהיר, שאינו מותיר ולו סדק צר לספק, מתחילים להישמע גם קולות אחרים. לצד ערוצי החדשות בכבלים, שיודעים להריח מה "העם רוצה" - לפחות זה ששייך לצד מאוד מובהק של הקשת החברתית והפוליטית - ונותנים לו את זה בכמויות מסחריות, תרתי משמע, החלה העיתונות הכלל-ארצית (שבתרגום אחר של המושג national אפשר היה לכנות אותה "לאומית", עם כל האירוניה שבדבר) לחזור לשפיות, כלומר לשאלות. את האות נתן בראשית חודש מאי השדר הוותיק דן ראתר, איש סי.בי.אס, שבראיון לבי.בי.סי הבריטי הודה, שהתקשורת האמריקאית חייבת בדין-וחשבון מר ונוקב על הפטריוטיות המופרזת שדבקה בה לאחר פיגועי ספטמבר ועל ההתמסרות הנוחה לשלטון. "לא שאלנו שאלות, לא הצקנו, טעינו בפירוש המושג פטריוטיות", אמר.
ואמנם, השאלות החלו להופיע, ואצל האמריקאים, כמו תמיד, הכל מתנהל אולי בקצב אטי, אבל ביסודיות מרובה. עכשיו השאלות על ההתרעות ערב הפיגועים ומחדלי המודיעין מציפות את השידורים והעיתונים. מדי יום כמעט מתפרסמים תחקירים חדשים, ודיוני ועדת החקירה של הסנאט מועברים בשידור חי ומלווים בדיונים אין-קץ. ואפילו לא מהססים עוד לפרסם דו"חות של האף.בי.איי והסי.איי.אי, שמתחילים להטיל ספק בתרומתה של המלחמה נגד ציר הרשע הידוע ומשטר הטליבאן שנתן לו חסות - מלחמה שהתנהלה בקולי קולות - ותוהים אם לא פגעה למעשה במאבק בטרור, ובוודאי לא סייעה לו. ואפילו יש המפקפקים באמיתות ההתרעות החדשות המתקבלות על פיגועים נוספים. ולוואי שכולם יתבדו.
קשה לתפוס איך מתמודדים - אישית ומקצועית - עם פיגוע שבו מתאדים, פשוטו כמשמעו, אלפי בני-אדם, או עם רעידת אדמה גדולה, להבדיל. אך דומה, שגיוס האנרגיה המקצועית הדרושה כדי לעמוד בשידורים כאלה קל יותר מזה הנדרש כדי לעמוד בשידורי פיגועים "קטנים" יותר, שבהם נהרגים "רק" עשרה פה, שניים שם, שלושה כעבור שבוע, ועוד 25, וכך הלאה וכך הלאה, חודשים על חודשים, כששום מוצא לא נראה באופק. הכל שחוק, צפוי, מייגע. הטרור הפך מבעיה לאומית שאין גדולה ממנה לעניין אישי של ביש מזל ותו לא.
מבחינות מסוימות קשה עוד יותר להמשיך בשגרה שבין הפיגועים, בימים של דיוני תקציב או ויכוחים על גדר ההפרדה. כי מה עוד אפשר לומר, איזה קול רענן, מחשבה חדשה, עצמאית, מקורית אפשר להציג? השאלות אותן שאלות, התשובות אותן תשובות, כדברי הגששים, והפיהוקים גדולים. אפילו הקולות האחרים, המציעים הרהורים או כיוונים שונים, שוליים ככל שיהיו, אינם מצליחים יותר לעצבן. הכל נשאר כשהיה. ומה שהיה לא ממש משהו, כידוע. התקשורת, שמגלה שהיא אינה משפיעה כהוא זה על האירועים, מאבדת אנרגיה ומחפשת בכל הכוח מה שיחזיר לה את הסומק ללחיים, יוציא את העטים המושחזים מהמגירות, ויזכיר לכולם כמה היא מבריקה וחורצת גורלות.
כל אלה נמצאו לה ב"פרשת ש"ס והתקציב". הנה סוף-סוף דרמה כמו שהתקשורת אוהבת, עם גיבור בנוסח המערב הפרוע, שלא פוחד ללכת בצהרי היום ברחוב הראשי שמשני צדיו הקוליסות של מ.ג’.מ או "יוניברסל", ולשלוף את האקדחים מכיסיו. הוא הראה להם. גם החלוקה לטובים ולרעים מוכרת, מוסכמת, ברורה ונטולת ספקות. כולם כאן כבר מכירים את התפקידים שלהם בעל-פה, מה שחוסך את הצורך להקשיב לטיעונים ואולי אפילו לגבש עמדה כלפיהם. כי ממילא אין בכך כל טעם, שהרי לאיש אין עוד השפעה על מה שקורה. השנאה והשמחה לאיד קלות ונעימות ממש כמו פעם, בימים הטובים ההם.
וכמו במערבונים הקלאסיים של "יוניברסל", גם כאן הגיבורים נפלו אפיים ארצה בנפנופי ידיים והבעות פנים דרמטיות, אך בלי אף טיפת רסק עגבניות, וכעבור דקה או שתיים קמו, ניערו את האבק והמשיכו ללכת. יופי, נחמה. מה עכשיו? האם תרגיל המנהיגות הזה שיפר במשהו את מצבם של המונהגים, או רק את מצבו של המנהיג?
ראש הממשלה הוא אמן המהלכים הפוליטיים. בכך אין ספק. ומהלכים פוליטיים הם משהו שהתקשורת אוהבת להתמסר להם. יש סיפור מפותל ומרושע כמו שצריך, יש קורבנות קלים לצליבה, אפשר להעביר את הזמן בצחוקים. הפיגועים נמשכים, האינפלציה גואה, הדולר בורח והאבטלה משתוללת - מה זה חשוב. העיקר שיש מנהיגות. ובעידן שבו המנהיגות כבר מזמן הפכה מאמצעי למטרה, לא צריך יותר. די לו למנהיג שיבוא לאתר פיגוע ויאמר כמה מלים, שיותר משהן מכוונות אל הקהל הצופה בבית ואינו יודע עוד את נפשו ומה לעשות וכיצד להתגונן ולהציל את עצמו ואת בני ביתו, הן מיועדות למישהו רחוק, בוושינגטון - והתקשורת קושרת לו כתרים, על נפשו הרותחת ועל עצם הגבורה שבבואו למקום. הגדיל לעשות הכתב המדיני של גלי-צה"ל, שבתוכנית "תיק תקשורת" הודה, שבימי מלחמה אין מטיחים ביקורת בראש הממשלה, כשם שבשעת קרב לא שואלים את המפקד, למה הוא הולך לאן שהוא הולך ולמה הוא עושה מה שהוא עושה. אכן, גילוי לב מעורר מחשבה.
ואולי, במחשבה נוספת, כל השאלות החשובות אכן נשאלות בתקשורת. כל הטיעונים הרציונליים אכן מועלים, בעד ונגד ולהפך. אבל למי יש כוח להקשיב להם שוב ושוב ושוב. התקשורת, שקשורה בחבל הטבור שלה למנהיגות, מגלה כמוה, שהיא נעשית, סליחה על הביטוי, בלתי רלבנטית. ממילא בדברים הגדולים אי-אפשר להזיז כלום, אז לפחות נעביר את הזמן, ביחד, עם עצמנו, לבד.
גיליון 39, יולי 2002