באחד הימים שבין פיגוע למשבר כלכלי טלפן מאזין למרכזיית קול-ישראל. בלא להמתין לדברי הנימוסין של הטלפנית, פתח במתקפה: "למה אתם מראיינים כל הזמן את אחמד טיבי? למה אתם נותנים לו פתחון פה? מי הוא בכלל? עוזרו של הבן-לאדן שלנו! למה אתם לא לומדים מהאמריקאים, שלא מראיינים את בן-לאדן!", וכך הלאה וכך הלאה. הטלפנית, המורגלת בשיחות כאלה, ניסתה להעמיד דברים על דיוקם, המאזין לא האזין, וכעבור זמן מה היא הרימה ידיים והעבירה אותו אחר כבוד לתא הטלמסר, שבו נערמות מאות פניות של מאזינים מדי יום, מרביתן בלשון זהה פחות או יותר. מה שניסתה הטלפנית לומר לו היה, שבטיעון שלו היתה רק בעיה אחת: באותו יום לא רואיין אחמד טיבי אף לא במשדר אחד, ובדיקה קצרה העלתה שגם יומיים קודם לכן לא נשמע קולו. וזה בימים שבהם אם פוליטיקאי לא מתראיין בקצב של פעמיים ביום, הוא לא "אין", והעוזרים הפרלמנטריים שלו מפגיזים את המערכות בפניות ודרישות ותחנונים, משום שעוד מעט קט הם עצמם יאבדו את פרנסתם. את המאזין זה לא ממש עניין. הוא אמר את שלו, לעזאזל העובדות, הוא הראה לתקשורת, ותא הטלמסר סופג הכל.

לכאורה, מה בין המטריד התורן לבין דו"ח העוני? לא הרבה. ובמאמר מוסגר, בתלי התלים של ההודעות הנערמות בתא הטלמסר יש מעט מאוד טענות על טיפולה של התקשורת בבעיית העוני. שם עוסקים תמיד בענייני יהודים­-ערבים ודתיים-­חילונים. ובכל זאת, יש קשר והוא נוגע לסוג של תגובות אוטומטיות, עם ובלי קשר למציאות. בכל פעם שמתפרסם דו"ח עוני, או נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, או לשכת התעסוקה, על מספר דורשי העבודה - ובדרך-כלל אין קשר בין שתי הסטטיסטיקות המקבילות האלה - וכיוצא באלה, התקשורת מתגייסת: מכינה את הקהל לנתונים הקשים כבר יומיים לפני הפרסום, יוצאת לשטח, פוגשת את העניים, חושפת את מצוקתם, מגיעה גם אל בתי-התמחוי ושאר ארגוני המתנדבים, מראיינת את הפוליטיקאים הנוגעים בדבר, ואלה שאינם נוגעים בדבר, שואלת שאלות קשות, לא מקבלת תשובות, וחוזר חלילה, עד לפעם הבאה, לדו"ח שיהיה קשה מקודמיו.

למחרת בבוקר מגיע תורם של מבקרי התקשורת. "שוב ראינו את הריטואל הקבוע", הם כותבים, איש איש במיטב סגנונו השנון, הקבוע לא פחות מהריטואל. "שוב ראינו את המקרר הריק של האם החד-הורית שלא יכולה לקנות לילדים שלה מחברות, והבית שלה קר, ושוב ראינו את מצעד המרואיינים הקבוע. אין יצירתיות, אין מקוריות, זה לא ממש מעניין את התקשורת. היא יוצאת ידי חובתה, משום שהיא עצמה שייכת לעשירונים העליונים. ועכשיו עד לדו"ח העוני הבא לא נשמע על הנושאים האלה יותר".

איור: יערה עשת

נשמע טוב, נשמע נכון, נשמע מתאים כל-כך לדעתנו הידועה על התקשורת. רק מה, לא מדויק. בעצם, ממש לא נכון. הרי אין תקשורת. שם העצם הקיבוצי הזה מבלבל. יש אוסף של עיתונים ותחנות שידור, יש הרבה עיתונאים, בהם שמתעניינים בנושא ובהם שלא, ומגוון התגובות וצורות העיסוק בבעיה גדול. מי שיבדוק את רשימות השידור, והמאמרים, וכתבות הצבע והדיווחים בשנה האחרונה עשוי לגלות להפתעתו, שהתקשורת דווקא די מרבה לעסוק בנושא. הוא בוודאי לא האחרון בתור הנושאים הראויים לעיסוק. מנהלי בתי-תמחוי לא מעטים למדו להשתמש בתקשורת, להפנות את הזרקורים ללקוחות ולתורמים וגם לגייס מתנדבים ותורמים חדשים. והתקשורת מתמסרת בשמחה. השרים והפקידים הרלבנטים נשאלים את כל השאלות, לא עונים עליהן (אבל באיזה נושא מקבלים תשובות אמיתיות?), הפרשנים לגוניהם האידיאולוגיים השונים פורסים את מגוון משנותיהם - הכל קיים שחור על גבי לבן, ובארכיוני הרדיו והטלוויזיה השונים. ואף על פי כן, הפלא ופלא, העוני ממשיך לתפוח, הבעיה אינה נפתרת, אלא אדרבא, מחריפה. אז אם זה לא מסתדר, סימן שהתקשורת לא עושה מספיק.

אשר למידת היצירתיות, יש למישהו הצעות כיצד להפוך את נושא העוני למרתק יותר, מחוכם יותר, שנון יותר, מדליק יותר? בבקשה! מי שלא נוח לו עם צילומי המקרר הריק, בתי-התמחוי והחיטוטים בפחי הזבל, ועם הקובלנות של האמהות החד-הוריות, אולי יעדיף דיונים מורכבים ומסובכים בטלוויזיה על הגדרת העוני הכלכלי והתרבותי והחברתי? זה ייחשב לעיסוק רציני מספיק? האם המבקרים הנכבדים יישארו לצפות בדיונים האלה עד תומם? ואם גם יתקיימו הדיונים החשובים כל- כך, הם יפתרו את בעיית העוני? מתי טיפול נכון בתקשורת הועיל בפתרון בעיה חברתית חשובה וגדולה כלשהי?

חשוב להדגיש, אין בדברים האלה כדי להוריד מן התקשורת את אחריותה לעיסוק בבעיות, אלא רק להחזיר פרופורציות, למבקרים, ומה שחשוב יותר, לעוסקים בתקשורת עצמם. אין לנו שום יכולת להזיז כלום. נכון, לא פעם מועלית בתקשורת בעיה אישית ומוצאת את פתרונה, משום שלמערכת השלטונית לא נוח והיא מעדיפה לטפל לפנים משורת הדין בנכה המסכן הספציפי שבמקרה הגיע למוסף סוף-השבוע בעיתון או לתוכנית טלוויזיה או רדיו, ובלבד שיפסיקו להטריד אותה. אבל כמה מבין מאות אלפי המובטלים מצאו עבודה בלשכות העבודה הווירטואליות המזדמנות? ומה בין מעשי הצדקה הטובים ומענגי האגו האלה לבין התמודדות עם הבעיה האמיתית?

התקשורת, גם אם אמרו לה יותר מדי פעמים שהיא יכולה לשנות את העולם, היא למעשה חסרת אונים, וגם לה קשה מאוד לקבל את האמת הלא נעימה הזאת. הוא הדין גם בבעיית הטרור והביטחון, שלכאורה אהובה יותר על התקשורת. אחד המבקרים היותר שנונים התלונן בטורו המבריק על השגרה שפשתה בשידורים המיוחדים בעקבות פיגועים. שוב הראו לנו את אותו אוטובוס קרוע, את אותם ניצולים עם סיפורי הזוועה המגומגמים מחמת ההלם, שוב הראו לנו את אותם אנשי זק"א (זיהוי קורבנות אסון) ואותם קצינים וחבלנים של המשטרה, ושוב ראינו את אותם חברי-כנסת ושרים ומומחים אומרים את אותם דברים שחוקים. באמת כבר אין עניין ואין מתח ואין הנאה אסתטית. לא בסדר. צריך לחשוב על חידושים. למצוא אולי מקומות שעד עכשיו נחשבו לחסינים, כמו חיפה, או אולי עמנואל, שעד היום פסחו עליהם הפיגועים. או אולי שיטה חדשה של חומרי נפץ בחגורה. משהו עם מסמרים וברגים.

אפשר לעסוק בנושא יומם ולילה, מלפנים ומאחור, לחפש מתחת לאדמה מומחים ופרשנים שעדיין לא נשחקו לגמרי. אפשר לנסח את השאלות אחרת - הרי מעבר לניסוח השונה המהות אינה משתנה - אבל שום מומחה כוכב תורן משום מוסד מחקר מכובד או קיקיוני, אף אחד שאי פעם בעברו עבר ליד דלת של זרוע בטחונית עלומה ועכשיו הוא מגיע לכל אולפן ומשמיע את רעיונותיו החשובים והמקוריים, לא יסלק את הטרור ולא יהפוך את רחובותינו לבטוחים יותר ואת החברה שלנו לצודקת יותר וטובה יותר לחלשיה.

התקשורת יכולה לעשות רק את מה שהיא יכולה לעשות: לדבר על זה. וזה לא הרבה. או שהיא יכולה להתעלם ולהמשיך בענייניה. לשדר תוכניות בידור ופרסומות בין דיווח לדיווח על הפיגוע התורן. אז תצא האש הנוראה של כל המערכת השלטונית ותאיים לאכול אותה משום שהיא מועלת בתפקידה הלאומי. לקהל יש אופציה לא לקנות עיתון, להתעלם מהחדשות ברדיו ולצפות באופרת סבון במקום בחדשות בטלוויזיה. לעוסקים במלאכה אין המותרות האלה. הם חייבים להמשיך בידיעה ברורה, שמעבר לקושי הגדל והולך שבדיווח על עוד פיגוע ועוד אסון, בכל מקרה הם ייצאו מפסידים, וממילא אין שום משמעות למה שהם עושים. ועם זה באמת קשה לחיות.

גיליון 36, ינואר 2002