בוץ

כמו ביום שישי, וכנראה כמו בהרבה ימים הבאים עלינו לרעה, גם היום עזה בכותרות. אחרי סוף שבוע שבו נורו למעלה מ-20 רקטות (לפי "הארץ", ו-43 לפי "מעריב") מרצועת עזה לתוך שטח ישראל, הדילמה מתחדדת: להגיב או לא להגיב, ואם כן, כיצד. כמו במקרה לבנון (ובעצם, כמו בכמעט כל הפרקים של הסכסוך הישראלי-ערבי), הצל המרחף מעל דיווחי הכתבים וניתוחי הפרשנים הוא ההכרה, החשש המאיים או האמונה המוצקה שאין בעצם שום פתרון (או לפחות כזה "חזק, מהיר ואלגנטי").

לבנון, זוכרים? "הבוץ הלבנוני", "קללת לבנון"? השכן הבריון, המציק, שדוקר ומעליב ומטריד? נראה שזוכרים. גם עם קשה עורף כעמנו מסוגל לזכור טראומה רצינית שאירעה (שוב) רק לפני שנתיים. "טראומת לבנון" היא ההסבר של "ידיעות אחרונות" להבלגה המתמשכת של ישראל על הנעשה בגבולה הדרום-מערבי. לבנון מוזכרת גם בעיתונים האחרים כמקרה בוחן היסטורי ומטפורה פסיכולוגית לעזה. שנאמר, הים אותו ים והבוץ אותו בוץ.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "מלכוד עזה". בראש השער מופיעות השאלות, המנוסחות בעילגות, "למה פעולה?" ו"למה הבלגה?".

בעד הפעולה: שני טיעונים רציונליים (ההרתעה נפגעת, כדאי לפעול לפני שאובמה יושבע), טיעון חצי-רציונלי ("מדינה לא יכולה לאפשר שרבע מיליון אזרחים יחיו תחת אימת הטילים"), וטיעון לא לגמרי ברור ("חבל לחכות לפגיעה קטלנית שתחייב מהלומה"). בעד ההבלגה: טיעון מוזר ("לחיל האוויר קשה לפעול בחורף"), טיעון בעל תוקף מוסרי בעייתי (פגיעה אפשרית בגלעד שליט), ושני טיעונים הגיוניים וכבדים: יהיו לצה"ל אבידות רבות, ובכלל: לא ברור אם ננצח בפעולה צבאית. הטיעון האחרון מוכיח לפחות שבעיני "ידיעות אחרונות", ההרתעה הישראלית במצב אנוש.

אז מה ניתן לעשות? כותרת הידיעה של יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר בעמ' 2 של העיתון היא "לא למבצע, כן להחרפה". לפי הידיעה, "הדרג המדיני" יחד עם "ראשי מערכת הביטחון" החליטו שלא לצאת לפעולה צבאית, ובמקום זאת להגביר תקיפות מהאוויר ולפתוח בחיסולים. גם הידיעה הראשית ב"הארץ" מביאה מידע דומה, גם הידיעה בעניין זה ב"ישראל היום". הכתבים ב"ידיעות אחרונות" מביאים קולות מיליטנטיים מהצבא, שהיה עד כה גורם ממתן. התחושה העולה מהידיעה, שבה לא מופיעות הצהרות משמעותיות של ראש הממשלה או שר הביטחון, היא זו שתידון בפסקה הבאה: אין מלך בישראל, רק נושאי משרה שמעסיקים דוברים, לחשנים וחצר.

אין מלך בישראל

המסר העולה מסיקור המצב בדרום בכל העיתונים הוא של חוסר שביעות רצון מתפקודה של ההנהגה. "תושבים תחת אש, ממשלה על הגדר", מכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום". "אתמול כבר היו מי שטענו שהתנגדותו של ברק למתקפה צבאית קרקעית בעזה נעוצה בשיקולים פוליטיים", נחתמת כותרת המשנה של הידיעה הפותחת היום את "מעריב". לפי מיה בנגל ב"מעריב", שרי קדימה, ש"ס והגמלאים מתנגדים למדיניות ההבלגה של ברק, אלא שאולמרט אינו מכנס את הקבינט המדיני-בטחוני.

ידיעה בעמ' 3 של "הארץ" מוכתרת בכותרת "כך הפך עמוס גלעד לאיש החזק בצמרת קבלת ההחלטות". הידיעה, של עמוס הראל, נפתחת כך: "הטענה הרווחת בתקשורת הישראלית בשבועות האחרונים גורסת שהמדינה אינה מנוהלת, היא מתנהלת פחות או יותר מעצמה". לפי הראל, לחלל הזה נכנס האלוף במיל' גלעד, מי שגיבש את הסכם הרגיעה במשא-ומתן עם חמאס בתיווך המצרים.
"נדמה שמי שמכוון היום את התבטאויותיהם ועמדותיהם של הפוליטיקאים בסוגיית עזה הם יותר יועצי תדמית ומומחים להלכי רוח מאשר מומחים לענייני ביטחון", חותם אלכס פישמן את טור הפרשנות שלו, שהוא הידיעה הראשית של "ידיעות אחרונות". לפי פישמן, "העיתוי לפתיחתה של פעילות צבאית מסודרת הוא עכשיו עניין אקראי. זה יכול להיות אירוע שיכתיב החמאס, כמו פגיעה מדויקת באזרחים עם אבידות. במצב כזה הדרג המדיני כבר לא יוכל לעמוד מול הלחץ הציבורי, והתגובה תבוא מהבטן. ותגובות מן הבטן הן מתכון להידרדרות לא מבוקרת".

הטרור עובד?

נהוג לדבר על האפקט הפסיכולוגי של הטרור במשמעותו המילולית הישירה: פחד ואימה. אבל הטרור פועל גם במישורים נפשיים אחרים, למשל בהטחת עלבונות. הצגה משוקצת כמו זו שערך חמאס בשבוע שעבר, ושכמותה הוא עורך לעשרות, היא נשק פיפיות המיועד לרומם את רוחם של התומכים (ששפלותם מאפשרת לרוחם להיות מרוממת ממחזות עלובים כאלה) ולהשפיל את זו של האויבים. אויב הפועל מתוך מבוכה של עלבון הוא אויב מבולבל.

בדיוק כמו במישור הפחד והאימה, כך גם במישור הבוז והביזיון – הצלחתו של הנשק תלויה באופן שבו פגיעתו מתקבלת אצל נמעניו. העיתונאים, ולא החיילים, הם העומדים במקרה הזה בקו החזית. עמידותם בפני איומי הפחד והעלבון של חמאס היא ראי לעמידותם של האזרחים (אם כי בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל הוכח כבר אי-אלו פעמים שהעם איתן יותר מעיתונאיו ומנהיגיו).

פרק זה של העימות בין ישראל לחמאס מתאפיין, כאמור, בלוחמה פסיכולוגית מהסוג המדובר, במיוחד בהתחשב בכך שהמאבק הצבאי טרם יצא לפועל במלוא עוזו. כיצד מגיבה התקשורת? לא תמיד באופן המיטבי. פעמים רבות העיתונאים – כותבים ועורכים – מרשים לעצמם להיות מבוזים ונלעגים על-ידי ההצגות והטקטיקות של חמאס, ולהחליף את השיקול ההגיוני ברגשות סוערים.

זה קורה מדי יום, בכל נושא שבעולם, בטורים של רגשניות-מועדות כמו סמדר שיר, גאיה קורן או יעל פז-מלמד, אבל כשהאמוציות מגיעות לטוריהם של הפרשנים הצבאיים והמאמרים הראשיים, החמאס יכול לחרוט "וי" נוסף על קרשי הבמה שלו. כך, למשל, אלכס פישמן פותח היום את טורו בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות": "חמאס מכה בתופים, ואצלנו מתחפרים הקברניטים בשמיכות ומתפללים לגשם". כאילו הכאתו של החמאס בתופים, מצילתיים או קלידי הצ'מבלו קשורה לעניין. זוהי הסטה של הדיון מתחומם של מומחים לענייני ביטחון לתחומם של מומחים להלכי רוח.

מה חושבים בעזה?

ומה חושבים חמאס והעזתים? לפי רוני שקד, המקבל עמוד כמעט שלם לידיעה ב"ידיעות אחרונות", העזתים מחכים לצה"ל שיבוא ויציל אותם מחמאס. רגלו של שקד, מן הסתם, לא דרכה בעזה בחודשים האחרונים. הדבר אינו מונע ממנו להביא ציטוטים שנאספו, כנראה, בשיחות טלפוניות, אולם היה אפשר לוותר על התיאורים החזותיים של מראות ששקד לא ראה בעיניו (אלא אם כן ל"ידיעות אחרונות" יש טלפורטר; אם כן, אני לוקח את הדברים בחזרה).

לפי "מעריב", "על-פי הערכות בצה"ל, אין לחמאס אינטרס להביא להסלמה ברצועת עזה, אלא ליצור 'כללי משחק חדשים'" (ירון ששון, אמיר בוחבוט, אורי בינדר ועמית כהן).

לפי "הארץ", חמאס "שוקל" לחדש את פיגועי ההתאבדות. זוהי גם הכותרת הראשית של העיתון היום.

מי ששווים פחות

כפולת העמודים 9-8 של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לדיווח על הרכב סל התרופות. אחת הידיעות, של נעם ברקן וטובית נייזר, מצביעה על תופעה שאינה מוכרת דיה, ומתרחשת מאחורי הקלעים של ההליך הזה: מסעות שידול ויחצנות של אינטרסנטים לטובת תרופות מסוימות. "אנשים לאו דווקא מקבלים את התרופה היעילה, אלא את זו של החברה שהשקיעה יותר בשיווק", מצוטט בידיעה שי דוידוביץ', פעיל בארגון "המועצה לבריאות הציבור וקידום הרפואה".

גם ב"מעריב" מקדישים לסל התרופות כפולת עמודים, אבל לא מדווחים על הפן הזה של מאחורי הקלעים. ב"ישראל היום" מקדישים לנושא הפניה על השער ועמוד של דיווח, אולם הוא נקרא כמו מודעה יחצנית למשרד הבריאות. ב"הארץ", לעומת זאת, כתב הבריאות הוותיק רן רזניק, שפורסם לאחרונה כי הוא עוזב את העיתון, כותב ידיעה שכותרתה "הדיונים החשובים מוסתרים מהציבור", ובה הוא מדווח על היבטים בעייתיים בתפקודה של ועדת הסל. אצלנו כתב עידו קינן על היבט תקשורתי אחד, קטן, של העניין הזה ("אני קורא לכולכם לנצל את ההשפעה הרבה שלכם").

צעד אחד אחורה

"פוליטיקה אחרת" היתה ההבטחה של ציפי לבני, יו"ר קדימה, ולכן זיופים ואי-סדרים בפריימריז של המפלגה הם אייטם עסיסי מהרגיל. אבל האם היו זיופים ואי-סדרים? לא ברור.

אחד המועמדים אומר כי בכוונתו להגיש תלונה על הצבעות כפולות במגזר הערבי, אלא שהראיות לכך הן ניתוחים סטטיסטיים ולא הוכחות פיזיות. המועמד, ד"ר אכרם חסון, טוען גם כי יש בידו עדות של טכנאי מחשבים המספר שיושבי-הראש של הקלפיות יכלו לשנות את תוצאות הבחירות הממוחשבות. אבל האם יושבי-הראש, אם אכן מטרתם לרמות ולשקר, לא יכלו לשנות גם תוצאות בחירות שאינן ממוחשבות? וגם, ביום שישי הציגה איילה חסון בערוץ 1 ממצאי תחקיר הקובע לכאורה שמשך ההצבעה במגזר הערבי היה קצר יותר מאשר במגזר היהודי, מה שמראה כי היו כנראה הצבעות מאורגנות ו"דילים". האם מדובר בעבירה פלילית והאם זו ראיה לעבירה כזו?

בקיצור, התהיות והשאלות שמעוררים חסון וחסון על הבחירות בקדימה הן כר פורה לשאלות ותהיות. ב"ידיעות אחרונות" הנושא מסוקר על מחצית עמ' 11, בטון לא מתלהם, אך בלי לשאול שאלות מעבר לדיווח לקוני. עוד ב"ידיעות אחרונות" בעמוד הדעות: איתן הבר טוען כי הפריימריז גרועים אפילו מההמצאה שקדמה להם, הוועדה המסדרת. ב"הארץ" מקדישים לנושא ידיעת טור קטנטנה בעמ' 6. ב"מעריב" הוא כלל אינו מופיע. ב"ישראל היום", לעומת זאת (הפתעה, הפתעה), אחת הכותרות על השער היא "תלונה: חשדות לזיופים בהצבעה בפריימריז בקדימה".

ואגב שחיתות: מרב דוד מונה ב"מעריב" את המועמדים ברשימות הליכוד, העבודה וקדימה שהיו מעורבים בחשדות או אישומי שחיתות. בן כספית מסכם: "בכל הקשור לרשימות, הליכוד והעבודה מנצחים את קדימה בנקודות. בגזרת המנהיגים יש נוק-אאוט ברור לטובת קדימה".

גאידמניה, הסוף?

ארקדי גאידמק, איש העסקים(?) והמיליארדר(?) השנוי במחלוקת(!), יצא מהארץ. "קנה כרטיס טיסה ב-2.5 מיליון דולר", מבשרת הכותרת ב"ידיעות אחרונות". הסכום האמור לא שולשל לכיסו של אף סוכן נסיעות, אלא הופקד כערבות במשטרה כנגד צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא על שמו של גאידמק. גאידמק טוען כי בסך-הכל יצא לרוסיה לרגל עסקיו ויחזור בתוך עשרה ימים. ב"מעריב" מקדישים לעניין עמוד ורבע, כולל טור הסוקר נקודות ציון בפועלו של גאידמק בארץ. המשבצת האחרונה מוכתרת בכותרת "מתחיל להסתבך", הכיתוב הוא "נחקר במשרדי היחב"ל", אבל התאריך, 19.5.08, מתעלם מפרשיית הלבנת ההון בסניף הירקון או מאנגולה-גייט בצרפת. להציב את התאריך "2008" ליד המלים "גאידמק" ו"מתחיל להסתבך" זו עיתונות גרועה.

וב"הארץ"? בעיתון זה הסיפור מגיע לשער ומקבל טעם אחר ומסעיר: "האם גאידמק עומד להשתקע בדובאי?", שואלת כותרת הידיעה של לילי גלילי ויוסי מלמן. שלא כמו שהיה נהוג ב"הארץ", הכותרת מטעה. הידיעה עצמה מוסרת כי גאידמק טס לרוסיה, אולם יש גרסה שלפיה הוא בקזחסטן ומתכונן למצוא מפלט במקום אחר, ובין השמות שהועלו היו גם דובאי וצרפת (אחרי שיגיע להסדר טיעון שם). האם המידע הזה סותר את הכותרת? לא. האם הכותרת משקפת את הידיעה? ממש לא. בכל אופן, "הארץ" ו"דה-מרקר" מעמידים סימן קריאה מאחורי השאלה אם גאידמק ברח, וכדאי לזכור בהקשר הזה את הכותרת הראשית של העיתון מלפני כמה חודשים, שטענה כי גאידמק נואש מהמירוץ על ראשות עיריית ירושלים וכי לא יתמודד. על הידיעה היתה חתומה לילי גלילי, וגם אז הכותרת היתה פסקנית, בעוד הידיעה – ספקנית.

הכיבוש הוא מפלטו של הנבל

לפעמים לא הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, אלא דווקא להפך. כך לפחות לפי שתי ידיעות בעמ' 27 של "ידיעות אחרונות". באחת מספר איתמר אייכנר כי אליאור חן, החשוד בהתעללות קשה ביותר בילדים, מנסה למנוע את הסגרתו לישראל מברזיל בטענה כי "ביצע את העבירות המיוחסות לו בשטחים הכבושים, שבהם לא חל החוק הישראלי". בידיעה אחרת, שגם עליה חתום אייכנר, מסופר כי הקונסוליה הבלגית מסרבת לשלם דמי שכירות על המבנה המפואר שבו היא שוכנת (וילה סלמה בטלביה שבירושלים, סמוך לבית ראש הממשלה ובית הנשיא), בטענה כי מדובר ברכוש ערבי ולכן חזקתו של הבעלים היהודי בטלה בעיניהם.

ענייני תקשורת

מת מארק פלט, מי שנודע בכינוי "גרון עמוק" בפרשת ווטרגייט.

כמו עמירה הס לפניו, העיתונאי שלומי אלדר עוכב לחקירה אחרי שחזר מביקור ברצועת עזה. אלדר, עיתונאי ערוץ 10, הגיע לעזה על סיפון אונייה קטארית, תוך שהוא מפר צו האוסר על ישראלים להיכנס לרצועה.

מגישת הטלוויזיה אנסטסיה מיכאלי תתמודד על מקום ברשימת ישראל-ביתנו.