תפקיד התקשורת, כך למדנו פעם, לגלות סיפור, לאתר את קווי המתאר שלו, לאפיין אותו, להגדיר אותו ולספר אותו כמות שהוא ככל האפשר, בלי כחל ושרק, בלי משוא פנים, וכך הלאה וכך הלאה. אבל מה עושים כשלא ברור מה הסיפור, ולמרות כל המאמצים אי-אפשר לאתר אותו, ועל אחת כמה וכמה להגדיר אותו? איך מספרים מה שלא מבינים? מה עושים כשמגלים שהסיפור שאנחנו מספרים כבר המון זמן הוא בכלל לא מה שחשבנו? יש כמה דרכים להתמודד עם מצב בלתי נעים שכזה. האחת, להודות בקוצר היד ובמבוכה, נפסלת על הסף. לא התקשורת תודה בכאלה. היא חייבת לדבוק בתדמית הידועה שלה כיודעת כל, כמושכת בחוטים ומכוונת את המריונטות שעל הבמה. דרך אחרת היא לדבוק עוד יותר בשיטות המקובלות ובהעמדת הפנים שהכל בסדר.

אלא שלא הכל בסדר, כפי שעולה מכמה וכמה הפתעות שהתקשורת נתקלה בהן בחודשים האחרונים. נניח לרגע לזירה המדינית-בטחונית-פוליטית, שגם היא בבחינת עולם הפוך, ששום דבר כבר אינו ברור ומוכר בו. אם שרון מדבר על איפוק שהוא כוח, והשמאל תומך בו ואומר שאין עם מי לדבר בצד השני, וחבריו משכבר של שרון המומים ולא מבינים מה קרה לאריק, מה הפלא שקצת קשה להבין מה קורה, מהם קווי המתאר של הסיפור ואיך לספר אותו.

ה"מצב" שאנחנו נתונים בו כבר תשעה חודשים חושף עוד מצבים, שהמשותף להם הוא ההפתעה הגדולה שבה התייחסה אליהם התקשורת, משום היותה נסמכת אך ורק על שולחנם של פוליטיקאים, עד שהיא אינה מבחינה במה שמתרחש מתחת לקצה אפה.

הפיגוע הנורא בדולפינריום גילה לרגע עולם שלם שמתקיים לצדנו, ואנחנו לא ידענו, ובדרך- כלל גם לא ממש הסתכלנו והקשבנו. הפיגוע המחריד, חוץ מהיקפו והפגיעה הקשה כל-כך בבטן הרכה של חוף הים בתל-אביב, בלט בעיקר בשל זהותם של הנפגעים, עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר. התקשורת נהגה כמו תמיד. לאחר הטיפול באירוע עצמו, בחילוץ, בפינוי וכיוצא באלה, מיהרה לטפל בקורבנות, בין בתי-החולים לאבו-כביר. ומשום שהיא כל-כך מורגלת בתגובות שהשתרשו אצל קורבנות אסונות בשנים האחרונות, לשתף את האומה כולה ברגעי האבל הכמוסים והקשים ביותר, לא היתה מוכנה למה שנתקלה בו. בני המשפחות של ההרוגים והפצועים סירבו לשתף פעולה בדרך-כלל. הם התכנסו בתוך עצמם, לא היו להם בדרך-כלל הצהרות מוכנות למדינה ולעומדים בראשה. כתבת אחת נשמעה צועקת על בני משפחה שקיבלו זה עתה את הבשורה המרה באבו-כביר: "לפחות תני לי משפט אחד!", ולא הבינה מה היא אומרת. אפילו המושג "משפחה" בקבוצה שהתגלתה לעינינו לרגע אחד שונה ממה שמקובל כאן. לא משפחה מורחבת, ואפילו לא משפחה גרעינית "תקנית".

בעיתונים כתבו שבני המשפחות לא מודעים לתפקיד הלאומי שהם ממלאים ותיארו את התדהמה שהם חשו לנוכח הרצון של המדינה כולה להשתתף באבלם. הם גם לא יודעים, מחמת הניתוק הגמור שלהם, שמעתה ואילך הם נושאי דגל מאוד מסוים, לכן לא נרתעו מלומר דברים כגון שאם המצב יחמיר, הם יארזו את חפציהם ויסתלקו מכאן. הם כבר עשו זאת פעם, ואין להם שום קושי לעשות את זה שוב. בתקשורת התקיימו דיונים על "הבעיה". הם ואנחנו. אלא שהבעיה אינה באבלים, ולא יכולה להיות בהם, אלא במשבצת שבה ביקשו להציב אותם לצורכי התקשורת, בלא כל קשר לצורכי המשפחות. היטיבה להגדיר זאת אינה קרסיק, תלמידת בית-הספר שבח, שסיכמה: "העיתונאים כולם בני-זונות", והסבירה שהמשפחות לא עניינו את הצלמים שנדחקו בהלוויות ובמסדרונות בתי-החולים, שם היא בילתה ימים ארוכים עם חבריה, וכל מה שהם רצו היה לתפוס אותם ברגעים הקשים ביותר. "הם רצו רק למכור עיתונים בלא להתחשב באיש", אמרה בסוג של הפתעה וכעס. מה שבטוח זה שהסיפור הרגיל, האוטומטי, של כיסוי הלוויות ומסדרונות בתי-חולים, טעון מחשבה נוספת. אין סיפור אחד משותף ונכון לכל, יש הרבה סיפורים.

עיתוני יום א' שלאחר הפיגוע ייחדו, כמובן, שטחים גדולים לנפגעים. הגדיל לעשות "מעריב", שהוסיף שתי מלים ברוסית לכותרת הראשית. יופי. עוד יום-יומיים אירחו את תלמידי שבח המרתקים בזכות עצמם בתוכניות האקטואליה. ב"=" של הערוץ הראשון ביום שישי שלאחר מכן אפילו הובאה כתבה על העולים, מאת כתבת עולה, שאפילו הורשתה לקריין את הכתבה במבטאה המיוחד(!). מחווה יפה מאוד. אבל מעניין לעקוב ולראות מתי תורשה הכתבת הזאת לעשות כתבה נוספת, לאו דווקא על עולים, ומתי ייחד היומן כתבה נוספת לנושא.

העולים לא יחכו לכתבה הזאת בנשימה עצורה. ממילא יש להם ערוצים אחרים, שם הם מקבלים את כל מה שהם צריכים. הם אולי לא זקוקים לכתבות האלה. התקשורת הישראלית, על הזרם המרכזי שבה, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל דוגמת לילי גלילי ב"הארץ", שבה חיש מהר להתכנס בתוך הזרם המרכזי הזה ואיבדה עניין. וכך היא מאבדת במהירות הזדמנות לגלות שמחוץ לכביש ירושלים-תל-אביב הנוף כבר אחר לגמרי, והיא כבר מזמן לא רלבנטית בו, ואפילו לא יודעת שהיא כזאת.

▪ ▪ ▪

הוא הדין בידיעות שזעזעו רבים בדבר החלטתם של ראשי מכבי-העולמי לבטל את המכבייה ושל ראשי התנועה הרפורמית לבטל את תוכניות הקיץ של בני הנוער שלה בישראל, מטעמי דאגה של ההורים. כל מי שמבקר בחוץ-לארץ יודע כבר מזמן שישראל חדלה להיות גורם בגיבוש הזהות היהודית בתפוצות וטיפוחה. אדרבה, היא הופכת לגורם המעיק על הזהות הזאת ומסבך אותה. אפשר להתווכח עם זה, אפשר לכעוס על זה, אי-אפשר להתעלם מזה. זאת אומרת, אפשר, כפי שמוכיחה התקשורת הישראלית. כולה, כאיש אחד כמעט, היתה המומה, והסתערה בזעם קדוש על הרפורמים - בעזרתם האדיבה של הפוליטיקאים, כמובן - על שאין הם מגלים את מידת הסולידריות הדרושה עם ישראל בשעתה הקשה.

כל ימות השנה מתקשים הרפורמים לזכות בדקות שידור, חוץ מכמה מסגרות יוצאות מן הכלל, ונחשבים למוקצים מנימוקים של נוחות פוליטית. מתעלמים מגודלם וחשיבותם בעולם היהודי ומעדיפים את יחסו המתנשא והדוחה של הממסד הדתי האורתודוקסי אליהם. עכשיו הם חייבים לנו סולידריות, והמקהלה זועקת בקול אחד. ואיש, כמעט, אינו טורח לנסות להעיף מבט אחר אל הבעיה: אם מנהיג של התנועה בארצות-הברית, שעובד כל השנה קשה מאוד כדי לשמור ולחזק את הקשר של בני הקהילה שלו ליהדות, מגלה שאם יקיים את המפעל בישראל איש לא יגיע אליו, מנימוקים אנושיים מאוד, והשנה כולה תרד לטימיון - אבל אם יקיים אותו ביערות קליפורניה, הצלחתו מובטחת וגם עתיד השנה הבאה והמשך הקשרים החשובים כל-כך של בני הנוער האלה עם הקהילה היהודית מובטחים - האם יימצא מזכיר של תנועת נוער בישראל שלא היה מביא בחשבון את הנתונים האלה? זה לא נעים, אבל זה מה יש. אלא שגם כאן התקשורת מתעלמת כל ימות השנה מהיחסים בין העם היהודי לישראל. כתבים בכירים לא מתנדבים לעסוק בנושא, והוא נדחק בדרך-כלל לעמודים האחוריים, אם בכלל.

ולא הזכרנו את ערביי ישראל או את קריית-שמונה, או עולמות אחרים, מרחק חמש דקות מכביש ירושלים-­תל-אביב. מתברר שבזמן שאנחנו עסוקים כל-כך בהתבטאויות מרעישות עולם של אחרון חברי-הכנסת, קורים בשטח דברים, ואנחנו לא יודעים. ושוב אנחנו מופתעים והמומים ומזועזעים לכמה רגעים, עד לשערורייה ולתדהמה הבאות.

▪ ▪ ▪

ואולי יש משהו משותף לתלמידי שבח, לספורטאי המכבייה, לרפורמים בארצות-הברית ולערביי ישראל, שגם מסביר את הקושי של התקשורת להתמודד איתם. קוראים לו, איך נאמר, סוג של פוסט-ציונות רחמנא לצלן. לא זה של השיח האקדמי החדש והישן הנפוח, אלא משהו מאוד-מאוד אמיתי, תוסס, מקומם לפעמים, מטריד, אבל סוג של דיון שהתקשורת מחויבת בו, גם אם שוב יכנו אותה "עוכרת ישראל". פעם, מזמן, היינו רגילים לכינויים מסוג זה. הם נחשבו אפילו לסוג של נוצה בכובע. אבל זה באמת היה מזמן. מה שבטוח - הסיפור הזה יותר רלבנטי ונוגע מדיונים אינסופיים על מקומו של הפסיק הרביעי בהצהרת טנט.

גיליון 33, יולי 2001