בשעת כתיבת שורות אלה ממש לא ברור מי יהיה מנכ"ל רשות-השידור. לאחר חודשים ארוכים של מלחמות, יריבויות, תככים, פניות לערכאות וכל השאר, הודיע המנכ"ל אורי פורת על התפטרותו, והחל - או נמשך - המאבק המר על הירושה.

מטבע הדברים, לא ניכנס כאן למלחמות האלוהים הללו, אלא רק נעיר שהדיון המקיף והנרחב ביותר באירועים החל דווקא בשידורי הרדיו והטלוויזיה של רשות-השידור. בניגוד למקובל במקומותינו, ולפיו כדי לדעת מה מתרחש בעיתון אחד עלינו לקרוא את מתחרהו (וגם שם איננו מקבלים את התמונה לאמיתה), וכדי לדעת מה מתרחש בחברת החדשות של ערוץ 2 אנו נדרשים לאתרי האינטרנט וכך הלאה, הרי שכאן התנהל הדיון המוזר (כולל ראיונות עם כל הניצים: המנכ"ל, השר הממונה, אנשי הוועד המנהל בעבר ובהווה וכל מי שרצה לומר משהו) דווקא במקום עצמו, בידי מראיינים שחייהם המקצועיים עשויים להיות מושפעים מהאירועים, ובכל זאת לא נרתעו מלהציג את השאלות הפחות נוחות לכל הצדדים. דיברו על מצבה של רשות-השידור, על הרמה המקצועית והניהולית, על הפוליטיזציה, על הבזבוז, הסרבול והסיאוב, על עודף כוח-האדם, על האבטלה הסמויה; כאילו המראיינים אינם עלולים למצוא עצמם בכל רגע נתון באותה סטטיסטיקה, וכאילו מדובר במוסד אחר. ככל הידוע, איש לא נקרא לסדר.

פעם זה לא היה עולה על הדעת. פעם היתה חזית אחידה, חומה מוצקה וסמיכה שאיש לא היה מסוגל לחדור דרכה, ואם היה מישהו מעז לצייץ, היה מוצא דרכו החוצה בלי דיחוי. לא ברור אם החירות הזאת נובעת מפרץ של תבונה או נאורות בלתי צפויה מצד ההנהלה, או דווקא מחולשה ומהתפוררות מוחלטת של המערכת,שכבר קשה לדעת מי נגד מי בכל רגע נתון. מה שברור הוא שהוכחה עוצמתם של העיתונאים, אם רק נותנים להם לעשות את מלאכתם וסומכים על שיקול דעתם, והגג לא נפל.

איור: יערה עשת

המלחמות המתנהלות בלשכות הגבוהות ביותר על איוש התפקידים ברשות-השידור אינן תופעה חדשה, והן מעוררות מחשבות נוגות, בלא קשר לתוצאותיהן ולאיוש הסופי של המשרות. חשבנו לתומנו שבעולם התקשורת המודרני, שבו רשות-השידור איבדה זה מכבר את מעמד הבן היחיד במשפחה, כל אלה כבר מאחורינו. כסף הרי אי-אפשר לעשות בסיפור הזה, וגם ההשפעה הפוליטית כבר לא מה שהיתה. אבל לא בקלות רבה כל-כך מוותרים על מה שנתפש כמקור כוח, גם אם הוא קצוץ כנפיים ומרוט נוצות. ושוב חזרנו למחזות המוכרים והדוחים של בחירת תפקידים על-פי השייכות לא רק למפלגה הנכונה, כמו פעם, אלא למחנה או לחבורה הנכונה. נכון, זה לא שונה מדרך בחירה של נושאי תפקידים ציבוריים בכלל, ואולי עצם המחשבה שהפעם זה היה אמור להיעשות אחרת היא הלוקה בתמימות בלתי סבירה, ולכן התוצאה מדכאת כל-כך.

מה שמטריד יותר הוא שעד היום לא שמענו מלה וחצי מלה על מהותה של החיה הזאת ששמה השידור הציבורי. רוממות השידור הציבורי בגרונם של כולם, אך בירור אמיתי של המונח ותוכנו לא נשמע, ולא במקרה.

כדאי אולי להזכיר כמה אמיתות ישנות. יש הבדל גדול בין שידור ציבורי לשידור הממומן מכספי ציבור, היינו האגרה. מי זה הציבור הזה, שכולם מדברים בשמו, ואיזה שידור מן הראוי לתת לו? האם יש לתת לו כל מה שהוא רוצה? כיצד בוחנים מה הוא רוצה? וכיצד מתקיים כל זה בנוף התקשורתי הרחב, של ערוצים רבים המספקים צרכים רבים ומגוונים? אם פעם היתה רשות אחת שמילאה את כל הצרכים הממלכתיים, הלאומיים, המורליים, החינוכיים, הבידוריים, את כל תפקידי מדורת השבט הידועה מן הז'רגון של מומחי התקשורת, הרי היום השידור הציבורי הוא אחד מני רבים, מה שמחייב את הגדרתו מחדש ובחינה מחודשת של היחס אליו. ובעניין זה קשה לגייס טיפת אופטימיות, יהיו מנהלי הרשות אשר יהיו. מדינה שמפריטה את עצמה לדעת ,את הביטחון, את הבריאות, את החינוך, את האוויר, המים והיבשה, את כל מה שפעם, בהיסטוריה הרחוקה, חשבה המדינה שאחריותה לדאוג להם, ולא עוד; חברה שמוותרת על דאגה לתרבות, מתייחסת אל הפעילות האמנותית כאל מותרות שוליים, וחושבת שגם בתחום זה מן הדין להפעיל את העיקרון הדרוויניסטי של הישרדות החזקים - איך אפשר לצפות ממנה שתטפח שידור ציבורי ייחודי, שיהיה משוחרר משיקולי רווחיות ורייטינג? האין זו הגזמה פרועה לצפות שמישהו ייתן את דעתו בכלל על הסוגיות האלה במחשבה עצמאית, נקייה ממשוא פנים ומשיקולים של סידור עבודה לחברים ולאויבים-של-האויבים?

אם שידור ציבורי אמור, מעצם מהותו, לעשות את כל מה שכל הגורמים הפרטיים אינם עושים, ואי-אפשר לדרוש מהם שיעשו; אם הוא אמור להתרחק מן המרכז ולהגיע אל הפריפריה; אם הוא אמור לעסוק בכל הנושאים ה"משעממים", ה"כבדים", ה"חשובים" - הוא זקוק לתמיכה נמרצת, ולא רק של הבטחת האגרה ומניעת מצב שבו מדי שנה מתייצבים המנהלים כקבצנים בפתח הממשלה וועדת הכספים בניסיון להבטיח את המשך קיומם. אם מחליטים - מי בדיוק מחליט? - ששידור ציבורי אמיתי, ברוח חוק רשות-השידור הישן והמשוקץ ההוא, המדבר על מתן ביטוי לכל שדרות הציבור, על כל גווניו, עד לפינה הנידחת ביותר, הוא חיוני לחוסנה הדמוקרטי של החברה, הוא זקוק לאמונה בחשיבותו, ואת זאת הוא אינו יכול לתת לעצמו. מישהו - מי? - צריך להחליט שזה באמת חשוב, חשוב עד כדי כך שגם יעשו משהו בשבילו, מעבר לסיסמאות הנבובות. ואין מדובר רק בתקציבים, עם כל חשיבותם. מדובר ביצירת סביבה שבה מאפשרים לשידור הציבורי הזה להתקיים, לא רק למען עצם הקיום, אלא בעיקר למען הצורך לעבוד. לעשות את כל מה שהאחרים, שתכלית קיומם בשורה התחתונה של המאזן, אינם רוצים ואינם צריכים לעשות.

במצב הקיים, שבו איש מעובדי הרשות אינו יודע מה מצפים ממנו - פרט לעובדי החדשות, שאינם סובלים ממחסור בעבודה, בלי עין הרע - אין קל יותר מלדבר על אבטלה סמויה או גלויה. זה פשוט, זה מובן לכל, זה מעורר את כל היצרים והרצון הרע, וכולם נהנים. כמעט. כך יוצא שאת היצירה האמנותית הטובה והגרועה אפשר למצוא דווקא בערוצים המסחריים, לא משום שאין מי שיעשה עבודה דומה בערוץ הממלכתי, אלא משום שבמצב הנוכחי לא נותנים להם סיבה, חשק ותנאים לעבוד. לא נותנים להם כיוון, לא מציבים מטרות.

באווירת השוק, שבה הכל נמדד על-פי מידת הרווחיות; במצב שבו כל מוסדות התרבות במדינה קורסים, לא משום שאינם מצליחים מן הבחינה המקצועית, או אפילו מצד שביעות הרצון של הקהל, אלא משום שתרבות היא דבר יקר שזקוק לחיזוקים בלתי פוסקים, בתנאי שחושבים שהיא חיונית ואיננה מותרות - קשה שלא להגיע למסקנה שלשידור הציבורי אין עתיד גדול. כדי לקיים אותו נחוץ רצון ממלכתי-פוליטי חזק במיוחד, וזה אינו קיים. יש כל-כך הרבה עניינים חשובים יותר על סדר-היום, שהתיק הזה נופל לידי מי שפנוי בסביבה.

אומרים שלעולם לא תהיה רכבת מהירה בישראל, משום שהשר שיקבל את ההחלטה עליה לא יהיה זה שיגזור את הסרט. קל יותר לעשות כותרות מדיבורים על הקמת יישובים חדשים בקצה העולם מאשר לטפח יישובים שכבר קיימים באותה פינה נידחת ובקושי שורדים בה, משום ששימור וטיפוח הקיים אינם נחשבים הישג. זה משהו אפור, כמעט משעמם. לכן קשה להיות אופטימיים ביחס לעתידו של השידור הציבורי. קל הרבה יותר לעשות אותו שק לחבטות ולבדיחות. נכון, זה סגנון ישן, מיושן, ארכאי, שאבד עליו הכלח מזמן. וגם זה מצטרף לרשימת הסיבות הארוכה כל-כך לדיכאון מתמשך. בקצה המנהרה הזאת אין שום אור.

גיליון 34, ספטמבר 2001