בפיגוע בשוק מחנה-יהודה הסתמן שינוי בדפוס הסיקור. לאחר כשלוש שעות של שידורים ישירים מהמקום, עם הדיווחים הידועים, הצילומים החוזרים ב"לופ" בגלל מיעוט החומר הוויזואלי בשעות הראשונות, עדי הראייה המבוהלים, הגינויים וההצהרות הנחרצות – חזרה טלעד ללוח השידורים הרגיל שלה. אופרת סבון כלשהי, דומני.

אך כעבור כחצי שעה שבה למתכונת הידועה של "גל פתוח". אולי נכנעו שם ללחץ הקהל, שמחה על החזרה המהירה מדי לשגרה. מנכ"ל טלעד, עוזי פלד, הסביר למחרת שהתכוון לתת למי שאינו רוצה להיצמד לאירועים הקשים אפשרות בחירה – לא רוצה, לא צריך. זה היה תקדים. עד כה היה נדמה שפיגוע הוא מחוץ לתחרות, מחוץ לבחירה. כולם מתייצבים ונוטלים חלק, מסיבי ככל שיהיה, באירוע, בהשתתפות עם המשפחות השכולות, בדאגה לפצועים, מתקרבים עד כדי סנטימטרים ספורים ממוקד הכאב, מקמטי הבכי, מכל שערה לבנה חדשה שנוספה בשעות האחרונות. והרי זה היה הנימוק שהשמיעו העיתונאים שביקשו להסביר מדוע הם מגיעים לבית המשפחה יחד עם – ולפעמים לפני – קצין העיר או המשטרה המודיעים על מה שאירע. זה היה הנימוק לצילומי התקריב המזעזעים מההלוויות, לראיונות הבלתי נמנעים עם בני המשפחה הקרובים ביותר ועם החברים – רוצים להשתתף, לחוש שגם אנחנו חלק מהטרגדיה. עכשיו כבר לא מוכרחים. ואולי גם זה סימן להתפוררות של עוד חוט דק באריג החברתי והלאומי הדקיק והערטילאי שלנו.

כי צריך להודות, החוט הזה מופרך ממילא. אנחנו הרי לא חלק מהטרגדיה. לא ממש. מי שהמכה פוגעת בו או בקרוביו או בידידיו – ולפחות בירושלים נדמה שהמעגל הזה סוגר בכל פעם יותר ויותר – סופג אותה וחייו נטרפים. אבל מי שהרולטה הרוסית פסחה עליו הפעם, נאנח אנחת הקלה ומשתדל למחוק את האירוע ממוחו מהר ככל האפשר. עד הפעם הבאה. מפיק לקחים אישיים, מסיע את הילדים לכל מקום, מתרחק ממקומות ציבוריים, וזהו. זה לא יפה, זה לא ממלכתי ולא לאומי, אבל זה אמיתי. זה טבעי ואנושי. והטלוויזיה המסחרית קלטה את השינוי הזעיר הזה מהר יותר מאחרים, וגם זה טבעי, כנראה. הרי היא מתמחה באיתור צרכים ובסיפוקם.

בפיגוע האחרון – נכון לשעת כתיבת הדברים האלה, במדרחוב בן-יהודה – כבר נעלם אפילו הצורך להסביר. בשעה שש בערב, פחות משלוש שעות לאחר הפיגוע, שודר בערוץ פרק בסדרה "רוזאן". על טוב הטעם של הסדרה בכל ימות השנה כבר נאמר הכל, אבל ההחלטה לשדר אותה באותו יום היתה כבר בחזקת הצהרה: "עזבו אותנו מהבכי והכאב. אנחנו רוצים לחיות, לצחוק על עקרת בית שמנה באמריקה ובעלה המטומטם". הפעם אפילו לא הפסיקו את השידור באמצע, אולי משום שלא נענו למחאות הצופים, ואולי משום שכבר לא היו מחאות כאלה. החזרה לשגרה באמת היתה מהירה ומסודרת, כמעט כמו פעילות צוותי ההצלה המיומנים ועתירי הניסיון. בערב אפילו הערוץ הראשון ויתר על המשדר המיוחד הריטואלי, שבו מתקבצים ותיקי השב"כ, קצינים בכירים במיל' ופוליטיקאים מימין ומשמאל, וכך הלאה וכך הלאה. הרי כמה כבר אפשר לשמוע אותן שאלות ואותן תשובות ואותן קלישאות שהצופה והמאזין בבית יכול לומר אותן עם המראיינים והמרואיינים במקהלה מדברת. החוש, או העייפות המצטברת, הם שהנחו את המחליטים לשדר סרט קולנוע במקום. בתשע בערב, פחות משש שעות לאחר הפיגוע, חזרו ברשת ב' של קול-ישראל לשדר פרסומות. אפילו לא חיכו לתום ההלוויות. ואגב, אין מדובר בשיקול כספי, שכן התשדירים שלא משודרים במועד משודרים לאחר מכן, בתוספת זמן פרסומות בימי השגרה שבין האסונות.

בלילה החלו להגיע ידיעות על התקלה הנוראה שאירעה לשייטת בלבנון, ושוב נעה מטוטלת מצב-הרוח הלאומי. העיכוב בפרסום הרשמי של הידיעה עד שעות הצהריים – עיכוב חיוני עד למסירת הודעות לכל המשפחות – רק הזין את חרושת השמועות על מספר ההרוגים בפעולת הנפל, מה גם שברשתות הזרות החלו לדווח על כך כבר בחמש לפנות בוקר. הפעם היתה החזרה לשגרה אטית יותר, אולי בגלל החידוש המצמרר ואולי בגלל עוצמת ההלם והדיכאון המצטבר שבילבלו את הרגשות. אפילו לקומדיות מטופשות בטלוויזיה לא היה כוח, וגם לא לשיחות סלון של ערב שבת.

על סממני ההסתגלות למכת הפיגועים כשמשהו שצריך ללמוד לחיות איתו לא מרבים לדבר, מטעמים מובנים. לא ברור אם היא מקילה את הלחץ על הממשלה ומערכת הביטחון, שאמורות לעבוד בשקט כדי למנוע מכות כאלה ולהבטיח את שלומנו, או שההתרגלות לפיגועים גורעת מעוצמת עמדתו של מי שרוצה להעמיד את הטרור בראש ובמרכז סדר-היום הלאומי והאישי שלנו, כנשק נגד הרשות הפלסטינית, שעושה או לא עושה את חלקה במלחמה בטרור ובתשתיתו. כי אם הטרור הוא נתון, כי אז אולי צריך להמשיך הלאה וללמוד לחיות איתו, ואז הקרקע המדינית והתעמולתית יציבה פחות. אבל עד שהדרג המדיני יחליט, נדמה שדעת הקהל כבר החליטה, והתקשורת לעולם לא מפגרת אחריה.

מסממני ההתרגלות אפשר למצוא גם בחומר המצולם בטלוויזיה ובעיתונים. העיתונות הישראלית למדה להימנע מצילומי זוועה מיותרים של איברים מרוטשים ולשמור על כבוד האדם של הנפגעים. נקבעו כללים לא כתובים, אבל הם מחייבים את כולם, פחות או יותר. גם הכותרות – הגודל והנוסח – התמתנו במידה רבה, תודה לאל. בעצם זה לא מדויק. בצילומים מהמדרחוב בלטה סצינה שחזרה שוב ושוב: גוש מכוסה שמיכה, מישהו ניגש, מסיר את הסדין וחושף שרידי גופה מרוטשים של המחבל. אינני באה לתבוע כאן את כבודו האנושי של המחבל המתאבד או להעמיד בכפיפה אחת את הרוצח ואת הקורבן, אלא להזכיר ששרידי גופה הם שרידי גופה, וגושי בשר הם גושי בשר, והעין הקולטת לא תמיד מתרגמת וממיינת אותם לטובים ורעים.

נקודת שפל דוחה ומסלידה במיוחד נרשמה בעניין זה בעיתון ערבי היוצא לאור בבריטניה: תצלומי אנשי אמאל מנופפים בשרידי גופתו של איתמר איליה, שהוכרז נעדר בפעולה. גם בעיתוני מזרח ירושלים פורסמו התמונות, ואצלנו קמה זעקה מובנת. אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה יצא כנגד האנטישמיות שבפרסום, הוכחה חותכת לכך שהאויבים שלנו נטולי כל נורמות אנושיות. אפילו הוגשה תלונה למועצת העיתונות הבריטית. התמונות עברו באמת כל גבול, ולא נותר אלא לקוות שבני משפחת איליה החרדים והאבלים בביתם לא ראו אותן. שום הסבר או התנצלות שהשמיעו לאחר מכן עורכי העיתונים לא יסירו את הכתם הזה. אבל אין בכך כדי לפטור אותנו מלהמשיך לבחון ולהתווכח על סוגיות של טעם וסגנון בסיקור. כי כאמור, הסרט הנקלט במוח לא תמיד מלווה בכותרות תרגום והסבר על טוב ורע. וכאשר סף הזוועה עולה וסף הרגישות יורד, קשה יותר לקיים את האבחנה בין קורבנות לנבלים.

גיליון 11, אוקטובר 1997