"מדווח כתבנו בצפון אילן רועה". צירוף מלים מוכר, שרק עמיתים ובני משפחה היו מקדישים לו שימת לב. בין דרום לבנון למפלס הכינרת, בין השלג בחרמון לאבטלה בקריית-שמונה -- המאזינים רוצים לקבל את המידע, קצר ותמציתי, אינפורמטיבי ככל האפשר, ולהמשיך הלאה. העבודה הכרוכה בדיווח, המחשבה, האמצעים, הסגנון, אלה עניינים שנוגעים ליודעי ח"ן בלבד. וטוב שכך.

בחלוקה הבלתי כתובה אך הידועה היטב בין כוכבים לאנשי השטח, היה אילן שייך לקבוצה השנייה. בלי ניסוחי זיקוקין די-נור, בלי התפלספויות וחידודי לשון שכל מטרתם להאדיר את אומרם, אלא בדיווחים ישירים, בהירים, מפורטים ובעיקר בדוקים ומהימנים, הוא השכיל אותנו בסיפורים רבים מספור. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בלי התחכמויות, בלי תירוצים, עמד אילן לרשות המערכת ולרשות המאזינים. לעולם לא מהרהורי לבו או ממרפסת ביתו שבקיבוץ חוקוק, אלא מהמקום עצמו, עם מראה העיניים ומשמע האוזניים, עם ההיכרות העמוקה כל-כך את השטח ואת האישים הפועלים בו, ועם שיקול הדעת היודע להבדיל בין עיקר לטפל, בין שמועה ומניפולציה לעובדה.

"יש אירוע בלבנון, אני יוצא לבדוק". אין צורך לדרבן אותו וללחוץ. העבודה תיעשה, הפרטים יגיעו, שלמים ובדוקים ככל האפשר. "היתה תקרית בנהריים. אני בדרך". אילן היה אחד הראשונים שהגיעו למקום, ופרש את האירוע הקשה בדייקנות עניינית, כמו תמיד. היום יש משהו מצמרר בקול השקט והחם שנשמר בארכיון.

"קרה משהו בשאר-יישוב. זה נשמע לא טוב. אני בדרך". החברים זוכרים היטב את הלילה הנורא ההוא. גם שם היה אילן בין הראשונים שהגיעו למקום, עם אנשי החילוץ שהיו מוכנים להציל חיים ומצאו שאין עוד את מי להציל. ועד שניתן האישור לדווח על כך, הוא כבר היה מוכן, מאושש, עם מלוא הפרטים, והציג את התמונה המזוויעה בהתרגשות ובשיקול דעת, ובעיקר במידת אנושיות גדולה. הזרקורים התמקדו באורחים לרגע שהוזעקו מירושלים לשדר, ואילן המשיך בעבודה ויומיים לא זז כמעט מהעץ השרוף בשאר-יישוב.

כשמדברים היום על אילן, זוכרים בעיקר את דרום לבנון -- את אסון השייטת, את השריפה הגדולה, את המירוץ המטורף שלו אחרי כל קטיושה בקריית-שמונה או באחד הקיבוצים על הגבול. אבל אני מבקשת לזכור דווקא את הדיווחים המשעשעים על השלג באתר החרמון, את הסיפורים על הפריחה בגליל, על הילולת ל"ג בעומר במירון, על חתונה במושב ועל סכסוך עבודה במפעל קלת אפיקים.

▪ ▪ ▪

כשהוצע לאילן לעבור לצפון, הוא נרתע. לאחר תקופה של סיקור ההסתדרות, ראה בהצעה מעין הוצאה לגלות, הרחק מהמעגלים הפוליטיים המעניינים. זה היה כשההסתדרות היתה עדיין הסתדרות חזקה ורבת-השפעה. הוא התלבט ארוכות, התייעץ, עד שהשתכנע ששם, בצפון, יוכל להטביע חותם. לאחר כמה חודשי הסתגלות ולימוד, התחיל להרגיש בנוח, מה שניכר מהר מאוד בדיווחים. חבריו מספרים שהוא השתלב במהירות בחבורה יוצאת הדופן של "כתבי הצפון", וחש בבית במרחבי הגליל והגולן. עם החום הקורן, עם האנושיות המלבבת, עם הרצינות והמצפון, הוא היה כתובת לתושבים בשמחות ובשעות קשות, הכיר את מפקדי צה"ל, את אנשי צד"ל וקציני האו"ם, וידע היכן כל מוצב וכל מסלול סיור.

הוא רצה לדעת הכל, לראות במו עיניו, לשמוע במו אוזניו. לא הסתפק בשיחה מוקלטת בטלפון -- והרי ממילא במערכת הרחוקה, בירושלים, לא היה איש מבחין אם הוקלטו הדברים בשלט-רחוק או במקום. רק הוא ידע, והוא לא ידע לשקר, לא לעצמו ולא לאחרים. זה מה שהביא אותו גם לאותו סיור אומלל עם מפקד יחידת הקישור ללבנון, ארז גרשטיין, בעומק השטח. הוא לא הסתפק בהצהרה של המפקד, אלא רצה להיות שם. קודם שיצא לסיור הודיע למערכת שהוא נכנס לשטח ושלא יעמוד לרשות המערכת בשעות הקרובות, וייתכן בכלל שלא ייצא כלום מהסיור. רק ידיעה לחדשות, לכל היותר.

אבל הידיעה הגיעה, והיתה קשה מכל מה שאפשר היה לצפות מסתם סיור-תדרוך. מי שמקשיב לדיווחים מדרום לבנון לומד להבחין בנימות וברמזים: "חילופי אש כבדים בדרום לבנון", שאינם מלווים מיד בתוספת "אין נפגעים לכוחותינו", פירושם שייתכן שיש גם יש נפגעים לכוחותינו, וברגע זה עושים דרכם נושאי הבשורה לבית משפחה אי-שם. כך היה גם ב-28 בפברואר. כשהגעתי למערכת ושאלתי, "כמה?", אמרו לי, "השאלה היא לא כמה, אלא מי". והוסיפו וענו על השאלה שלא נשאלה. ובתוך ההלם, המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היתה, "צריך לצלצל לאילן, שיברר מה קורה וידווח". כל-כך טבעי ומתבקש.

בן-רגע הופיעו צוותי הטלוויזיה והצלמים, "להביא צבע". לא בכל יום מכה השכול במדווחים עליו. כל מי שהיה באולפן ונאלץ להתמודד לא רק עם הכאב האישי, אלא גם עם הזרקורים והמצלמות שביקשו לתעד אותו, הבין פתאום מה פירוש הדרישה "להביא צבע" מהשטח. חמש שעות ויותר חלפו למן הרגע שהתקבלה ההודעה עד שניתן האישור לשדרה, לאחר שכל המשפחות קיבלו את ההודעה המרה. בינתיים כבר נפוצו הידיעות בכל רחבי הארץ, מפה לאוזן, ורבים האזינו לשידור. אבל שום הכנה או ניסיון מקצועי אינם מועילים כשצריך לדווח על נפילתו של חבר.

אילו יכול אילן לומר לנו משהו, היה אומר, "תעזבו אותי. אני לא הסיפור. תדברו על ארז גרשטיין, על עימאד אבו-ריש, על עומר אלקבץ". אבל בלא שהתכוון הפך אילן לחלק חשוב כל-כך בסיפור הנוכחות הישראלית בדרום לבנון. כל עוד יש שם חיילים, גם אנחנו, העיתונאים, צריכים להיות שם, לתרום את חלקנו לוויכוח הנוקב בצורה מושכלת, עם העובדות, לא רק עם ההשקפות. אילן רועה, כתבנו בצפון, נפל בעת מילוי תפקידו. רק שבידיעה הזאת אין נחמה לצער ולחסר.

גיליון 20, מאי 1999