"איל נֶה פָּה דֶסֶדֶה" (הוא לא מת), חזר דובר בית־החולים פרסי בפריז כל אימת שיצא אל העיתונאים לעדכן באשר למצבו הרפואי של ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.
שבועיים של "נה פה דסדה", עד שהלך לעולמו ב־11 בנובמבר 2004. אח, אילו רק היו מעבירים אותו לעין־כרם. מה שהיינו מקבלים זו חגיגה של פרשנות רפואית. מצעד המומחים היה רחב כל־כך. קודם כל טוקסיקולוגים (כל הדרכים לקבל הרעלה במוקטעה). מומחה לסי.טי – חובה. הדמיה היא הליך שגרתי אצל כל חולה היום. ואיך אפשר בלי הסברים על מדללים. מי היה מעז לקרוא לסימפוזיון כזה תרדמת?
אלא שלרוע מזלנו, הוטס ערפאת לצרפת. הפרטים ששוחררו בנוגע למצבו הרפואי היו מעטים כל־כך, כמעט בינאריים – חי או מת. אפילו מוות קליני לא יצא מפי הגורמים הרשמיים. כך לא נותר לנו אלא לגלוש אל תהומות תיאוריות הקשר. התככים בין סוהא לבין בכירי הרשות היו כאותות חיים על המוניטור. "חורשי מזימות מבקשים לקבור את ערפאת בעודו בחיים", זעקה הרעיה.
היא שלטה לא רק בביקורים, אלא גם הכתיבה את ההודעות של בית־החולים לעיתונאים והתעקשה שיודיעו שערפאת בריא. למרות שעוד קודם נודע שערפאת בן ה־75 סבל מבעיות זיכרון ונזקק לעזרה בפעולות יומיומיות פשוטות.
בריאות בתרבות צריכה
הצופה או הצרכן בבית צמא לפרטים רפואיים. ברגע שהמידע נמסר באופן חלקי או מוסתר, הזירה מופקרת והדמיון לרוב אכזרי מן המציאות. ישנם נוהגי דיווח שונים על מצבם הבריאותי של ראשי מדינות. עד היום לא שוחרר באופן רשמי הדו"ח הרפואי על ערפאת. בינתיים תבחרו בתיאוריה המתאימה לכם בהתאם לנטיותיכם הדתיות והגזעיות. ברשות הפלסטינית מעדיפים את תיאוריית ההרעלה; בקצה קשת הדעות הישראלית רווחת הסברה שנפטר מסיבוכי מחלת האיידס.
נכון, הרבה יותר קל להעליל על מנהיג של עם אחר, ובעיקר כשאינו ידיד קרוב ומעורר סימפטיה אין בעיה להספיד אותו. כבר מיום האשפוז הראשון דיברו בישראל על "היום שאחרי ערפאת". המלה "מוות" נאמרה ונכתבה בלי מעצורים. התקשורת ברחבי העולם נוהגת באותה הדרך כאשר אין מדובר במנהיג שלה.
במקרה של ראש הממשלה אריאל שרון, אצלנו, המתינו בדריכות שיתעורר, אולי יצלצל שוב לכתבים המדיניים. בשערי בית־החולים צולמו המתפללים לשלומו, לצד העדכונים הרפואיים. התקשורת הזרה, לעומת זאת, הגיעה מהר מאוד לשיחות "היום שאחרי שרון". ה"חבצלת" שודרה ב"אלג'זירה" מיד עם אשפוזו. כך גם בתחנות מערביות ובעיתונים מוושינגטון ועד בנגקוק. כעבור ארבעים יום לאשפוזו, דיווח ה"אובזרבר" בלי היסוס: "שרון על סף מוות".
אבל מה קורה אצל כל אחד בבית? תרבות מסירת המידע באשר לשלומם של מנהיגים שונה מאוד ממדינה למדינה. לא רק בין משטרים דמוקרטיים לדיקטטוריים ומלוכניים, גם בין הדמוקרטיות יש הבדלים בולטים.
בחודש ספטמבר 2005 אושפז נשיא צרפת, ז'אק שיראק, בבית־החולים. שום דבר רציני, רק בעיה קלה בכלי הדם שגרמה להפרעה בראייה. העיתונאים גילו את דבר האשפוז כמעט במקרה, כששיראק ביטל את פגישותיו לאותו שבוע. בארמון האליזה בקושי הסכימו לאשר את הפרטים, ובעיקר חזרו על כך ששיראק בן ה־72 לא החסיר ולו יום עבודה אחד בשל מחלה במהלך עשר שנות כהונתו. למעשה, מזלם של אזרחי צרפת שראייתו של הנשיא נפגמה, אחרת מתי היה נודע להם שהנשיא כל־כך בריא שלא החסיר אף יום עבודה?
צרפת מקמצת במידע הנוגע למצבם הבריאותי של מנהיגיה, הכי חשוב שברפובליקה הכל תחת שליטה. אין זעזועים. בכל הכבוד לתפקיד, הנשיא הוא גם אדם פרטי. הנשיא הקודם, פרנסואה מיטראן, חלה בסרטן בשנות כהונתו האחרונות, ובמשך שנים מנעה המשפחה את הפרסום, גם אחרי מותו. רק אמצעים משפטיים התירו את החיסיון.
חופש המציצנות
מנגד, ישנם מקומות שבהם כמעט הכל פתוח לפרסום. הנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים במנהרה בפריז באוגוסט 97', יחד עם בן־זוגה דודי אלפאיד. עד היום, מסמכים מעברה מזינים תיאוריות קשר רבות. מדי כמה חודשים נחשפת קלטת שבה מתועדת הנסיכה מדברת על יחסיה העכורים עם יורש העצר, הנסיך צ'רלס. המשרת שלה, כך פורסם, מחזיק במכתבים שבהם היא מתארת מדוע היא חוששת שיחבלו במכוניתה ויתנקשו בחייה. לפי תיאוריה אחרת, היא הרתה לאלפאיד וזה מה שהפריע ליורש העצר שהורה לחסל אותה.
כל המרכיבים לבניית דרמת מתח מהולה באופרת סבון נמצאים בסיפור הזה. "בימים הראשונים עסקה התקשורת בעיקר באבל ובדמויות הנוגעות לעניין. אבל מהר מאוד החלו לצאת הסיפורים", מספר דוד ויצטום, עורך ומגיש בערוץ הראשון, שיצא בשעתו לבריטניה לסקר את האירוע. "תמיד יש איזה משרת, נהג או שומר ראש שמשחרר פרטים אישיים, והתקשורת, בעיקר הצהובונים, קונה קלטות ומכתבים והולכת עם הפרטים הקטנים עד הסוף. לעתים מכנים את קניית הקלטות 'רכישת הזכויות לספר', זה נשמע מכובד יותר, לגיטימי", מוסיף ויצטום.
תשע שנים אחרי מותה של דיאנה עדיין לא נמסר דו"ח חקירה רציני. החוקר הבריטי שמופקד על התיק רק מתפיח את הקונספירציות. הוא התראיין לאחרונה ורמז שלא מדובר בתאונת דרכים רגילה.
השאלה היא, מה עדיף? כל העניין סביב הנסיכה והמתנקשים היה נעלם מעינינו אילו היו הדברים מתנהלים כמו בארה"ב. שם החקירה היתה מגיעה לכדי מיצוי עוד לפני שהנסיכה היתה מספיקה להפוך למיתוס. בארה"ב, ועדה ציבורית עורכת בדיקות בריאות תקופתיות לאזרח מס' 1 – הנשיא האמריקאי. אחת לחצי שנה מוגש לציבור דו"ח רציני המפרט את תוצאות הבדיקות שנערכו לנשיא. הכל פתוח: ערכי הכולסטרול הרע והטוב, כמה עלה במשקל ומה ערכי לחץ הדם שלו. האמריקאים מבינים שהמנהיג שלהם איננו דמות מן האגדות; הוא בן תמותה כמו כל אחד מהם.
גם מנהיגים מתים
דיווחים מדויקים על מצבו הרפואי של מנהיג הופכים אותו ל"ארצי" יותר, לאנושי. במשטרים מלוכניים המנהיג מורם מעם, לא רק מלך אלא אליל מושלם שמת בשיבה טובה. מנהיגים דתיים הם שליחי האלוהים ולא אמורים למות כלל. גם אחרי שהרבי מלובביץ' הלך לעולמו נשבעו מאמיניו שהוא עדיין חי.
שליח האלוהים האחרון שהתוודענו לתיקו הרפואי היה האפיפיור, יוחנן פאולוס השני. בעשרת ימי אשפוזו, עד שמת באפריל אשתקד, הבין קהל מאמיניו, שהתפלל לשלומו בכיכר פטרוס הקדוש שבקריית הוותיקן, ששליחו הוא רק בשר ודם. הוא אושפז לראשונה בפברואר 2005 בשל דלקת חריפה בדרכי הנשימה. כמה שעות לפני ששוחרר שיגרו דובריו הודעות זימון לעיתונות. הם רצו נוכחות מלאה כדי לוודא שתמונות האפיפיור המשתחרר מבית־החולים יזימו לחלוטין את טענות מבקריו שהוא אינו מסוגל לתפקד. דובר הוותיקן גם פירט שהאפיפיור הבריא מהדלקת ואינו סובל ממחלות נוספות לבד מפרקינסון ודלקת פרקים.
דלקת פרקים? כמה אנושי. מי לא מכיר מישהו שסבל מדלקת פרקים. אבל היו גם רגעים מביכים בנסיונות להפחית מחומרת מצבו. אחד מהם, כשהאפיפיור נדחף ביכסא הגלגלים אל החלון. כמו בובה בפארק שעשועים הנעה על מסילה מכנית, הוסע אל חלון חדרו בוותיקן ונופף בידו להמונים שבכיכר. כשמת, פורסמה באופן רשמי סיבת המוות – זיהום בכלי הדם שהוביל לכשל מערכות לבבי. עשרים דקות אחרי שלא נראתה במוניטור פעילות של הלב, נקבע מותו. כל־כך פשוט, כל־כך סביר לאדם בן 84. פתיחות כזאת קוטעת שמועות ומנטרלת קונספירציות.
תיאוריות הקשר
ברוסיה ובחבר המדינות, כל אירוע בריאותי חריג של אישיות ציבורית נראה כאישוש של תיאוריית הקשר. למרות שבמרבית המקרים הספקולציות האלה מופרכות, כשבמקרה אחד מתברר שיש דברים בגו – התקשורת חוגגת. ויקטור יושצ'נקו, מנהיג המפכה הכתומה באוקראינה, ניצל בקושי מהרעלת דיוקסין שהשחיתה את פניו. עיתונים ותחנות טלוויזיה בכל העולם השוו שוב ושוב בין פניו של יושצ'נקו לפני ואחרי ההרעלה, וחשפו את החשדות שמתחריו ניסו להתנקש בו. גם אז, בקושי רב נגולה הפרשה. יושצ'נקו, למרות שהוא פוליטיקאי פרו־מערבי שמנסה להתנתק מהתדמית של רוסיה הישנה, לא מיהר לאשר את הגילוי. כשהסוד התגלה, הוא נוכח ביתרונות החשיפה ורתם אותה למסע הבחירות שלו.
אורן נהרי, ראש דסק החוץ בערוץ הראשון: "עד עידן הטלוויזיה, אנשים בכלל לא ראו את המנהיגים שלהם. חלק גדול מאזרחי ארה"ב, למשל, לא ידעו שרוזוולט לא יכול לנוע כי היה לו שיתוק ילדים, פשוט לא ראו אותו ולא היה מקובל לכתוב דברים כאלה. כשנשיאה השלושים ואחד של ארה"ב, וודרו וילסון, התמוטט אחרי מלחמת העולם הראשונה, אף אחד לא ידע, כי זה היה עידן אחר. כל העניין של מסיבות עיתונאים וחשיפות תקשורתיות הוא חדש יחסית ושייך לעשרים השנים האחרונות".
לימים למדו המנהיגים לרמות גם את הטלוויזיה; או במקרים רבים, כמו ברוסיה של ילצין, לגייס אותה לשורות מערכת הבחירות. העובדה שבוריס ילצין ניהל את רוסיה כשהוא שיכור, לא תמיד הפריעה לרוסים. במהלך כהונתו הוא הצליח להסתיר למשך חודשיים את התקף הלב ואת הניתוח שעבר בעקבותיו. הקרמלין עדכן מדי יום את הציבור על מצבו, כשעיקר הדיווחים סיפרו ש"הכל בסדר" וקלטות הציגו אותו בריא מתמיד, לאחר שבושלו בחדרי עריכה. "כמה עיתונאים מערביים ראו אותי נכנס למרפאה. אז מה? אני בריא מתמיד", השיב ילצין בעצמו באחת הפעמים, מדגיש את הפער בין העיתונאים הרוסים המגויסים לבין המערביים, מציגי השאלות החטטניות.
"ברוסיה יש מסורת שאף אחד לא באמת יודע מה קורה מאחורי חומת הקרמלין", מציין נהרי. "במסע הבחירות שלו התאושש ילצין באופן תמוה מבחינה רפואית. סייעה לו ההתגייסות האדירה של האוליגרכים שהיתה להם נגישות ישירה וכמעט בלעדית לכלי תקשורת. בל נשכח ששניים מהם, בוריס ברזובסקי וולדימיר גוסינקי, היו בעלי תחנות הטלוויזיה". ילצין נבחר כמובן מחדש, ובתוך שנה שקע חזרה במחלותיו.
איפה קים?
לפני כמה חודשים הדהדה הכותרת בסוכנויות הידיעות: "איפה קים". הקומוניסט האכזר, מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג־איל, יצא לבקר בסין בלי לספר לאף אחד. השלטונות הסיניים הכחישו את דבר הביקור, אבל מצלמות העיתונות המערבית ארבו לשיירת מכוניות השרד שבה נסע. רק כשחזר לארצו, יצאה הודעה סינית רשמית שאישרה את ביקורו.
העובדה שהוא יצא את המדינה נדירה כשלעצמה. האיש המסתורי ממעט להיחשף. בארצו שורר רעב וזכויות אדם אין. מעת לעת נפוצות עליו ידיעות. אמרו שהוא מסתגר בבית, חולה, אולי חולה נפש, ושהוא סובל מפחד טיסות: כשהוא יוצא מהמדינה, הוא מעדיף לנסוע ברכבת. פעם, כשיצא לרוסיה השכנה, בוטלה נסיעה של מאות אזרחים והם נאלצו להמתין בתחנת הרכבת יותר מעשר שעות בלי לדעת מדוע ומתי תצא הרכבת הבאה. תיאוריות קשר חגות סביב האיש הזה כל העת וככל שישתוק, הן יתרבו.
זה, כמובן, מקרה קיצוני של מנהיג שהתנהלותו הציבורית אינה גלויה ובוודאי שמצבו הבריאותי חסוי. אכן, לא מן הנמנע שחולה נפש מנהל את קוריאה הצפונית, ועם זאת, קשה לדעת אילו מהשמועות נכונות.
סיכומו של דבר: בכל מדינה, גם בדמוקרטיות הפתוחות ביותר, ולמרות שבעידן הגלובלי המידע זורם בחופשיות ובמהירות, מוטב להניח שמנהיגים מצליחים להסתיר מן הציבור משהו הנוגע למצבם הבריאותי.
לימור שמואל־פרידמן היא כתבת דסק חוץ בערוץ הראשון
גיליון 61, מרץ 2006