הפילוסוף מונטֶן שפעל במאה ה־16 כתב פעם שבמה שנוגע לחקירת התנהגויות ומוטיבציות אנושיות, עדויות מדומיינות ואפילו משלים יכולים לשמש מקור למידע מהימן, בתנאי שהם לא סותרים התנהגות אנושית סבירה. "יש כאלה הכותבים על מה שקרה", אומר מונטן, "אני כותב על מה שיכול לקרות".

במאמר שפרסם לפני כמה חודשים בעל הטור הידוע תום פרידמן ב"ניו־יורק טיימס", מסופר על ביקור של משלחת עיראקית רמת דרג בארה"ב, שבאה ללמוד מהאמריקאים כיצד מקיימים משטר דמוקרטי. פרידמן מספר שחברי המשלחת הזדעזעו להיווכח שנימוקים דתיים שימשו כדי להצדיק את מועמדתה של הרייט מיירס לבית־המשפט העליון.

העיראקים נדהמו גם מנכונותם של פקידים אמריקאים בכירים להגן על עינויים ועל פגיעה בזכויותיהם של שבויי מלחמה עיראקים הנתונים במעצר אמריקאי; ואולי אף גרוע מכל, התקשו להאמין כשנוכחו כיצד פקידים בפנטגון מנחים חיילים אמריקאים, שעמדו להיפגש עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, לומר לו רק דברי שבח ותודה ולהימנע מכל ביקורת, תלונות או תיאורי אמת של המצב. המעמד הזה הזכיר לחברי המשלחת את ההצגות שהכינו עוזריו של סדאם חוסיין בימי שלטונו, ובהן נראו חיילים עיראקים מפארים את מנהיגם לעיני המצלמות. בעקבות ההתפכחויות המאכזבות הללו, קיצרה המשלחת העיראקית את ביקורה בארה"ב וחזרה מתוסכלת לארצה.

בסוף הטור מציין פרידמן שהסיפור לא היה ולא נברא. במשפט האחרון נותן לנו פרידמן במפורש את המפתח למאמרו: "כמה הייתי שמח, כאמריקאי, אם הסיפור הפיקטיבי הזה לא היה כה אמיתי!".

מטרתו של פרידמן היתה, כמובן, לכוון את חצי ביקורתו הנוקבת אל לב ממשל בוש ולהציג את סטיותיו הבוטות מערכים דמוקרטיים בסיסיים. נראה ששום דיווח עובדתי לא יכול היה לעשות זאת טוב יותר.

פרידמן רומז שמדינה הפוגעת בצורה כה בוטה בערכים דמוקרטיים, כמו עקרון הפרדת הדת מהמדינה, מדינה המפגינה אדישות לערכי כבוד האדם וזכויותיו, ומתעלמת מדיווחי אמת לשלטון – מדינה כזאת מאבדת את סמכותה המוסרית לייצג ולהפיץ את השיטה הדמוקרטית בעולם.

החופש השמור לפרידמן כבעל טור דעות ופרשנות גדול, כמובן, מהחופש השמור לעיתונאים או כתבי שטח, האמורים לדווח על אירועים או תהליכים נצפים. אך יש יסוד פרדוקסלי הראוי לבחינה גם בשימוש בפיקציה עיתונאית, הבאה לשרת את האמת, שעושים בעלי טורים ופרשנים.

מאחר שהמציאות היא בדרך־כלל מורכבת ומאפשרת רק ייצוג חלקי על־ידי מספר רב של סיפורים אלטרנטיביים אפשריים, יש לעיתונאי חופש מסוים לשלב מרכיבים פיקטיביים ורטוריים בבניית סיפור הממסגר את המציאות בתבנית מסודרת ונגישה לקורא. בניגוד לבעלי הטור, חופש הפרשנות והעיצוב של עיתונאי השטח קטן יותר. הכלל החל עליהם מחייב לתת משקל יתר למה שמקובל לקבל כעובדות, אובייקטיביות פחות או יותר, מבלי "לעגל פינות" במאמץ לתת חיזוק־יתר לסיפור.

הפרת האיזון הזה לטובת סיפור "טוב יותר" עלולה לשחוק את אמינותו של הכתב כמי שאמור להיות העיניים של הציבור. אך גם בטור מסוג זה שכתב פרידמן יש גבולות. הפיקציה המתחזה לעובדה (ולו אף באופן זמני) היא כלי רב עוצמה היכול, כמו במקרה הנדון, לחדד ולהחריף את הביקורת על השלטון. אך להונאה פדגוגית מתמשכת של הקורא יכול להיות מחיר מצטבר של צמצום אמונו בעיתון ובעיתונאי.

בסביבת התקשורת בת־זמננו, הקורא או הצופה הממוצע מתלבט בלאו הכי בשאלה היכן עובר הגבול בין עובדות לפיקציות. טשטוש מודע ואפילו מפורש של הגבול הזה יכול לעורר בקרב הקורא את החשש, שהעיתונאי המציג פיקציות כעובדות, ואולי אף עובדות כפיקציות, בעצם מתעתע בו. מאחורי החשש הזה מסתתר דבר עמוק יותר. כשהעיתונאי אמור רק להביא את העובדות, נשמר, לפחות פורמלית (גם אם לא תמיד מעשית), העיקרון שהקורא יכול לתפקד כאזרח המסוגל לשפוט את המציאות ולהחליט על עמדתו באופן עצמאי.

העיתונאי מופיע, במקרה זה, כמתווך מקצועי וניטרלי בין הקורא לבין עולם העובדות, והוא משאיר לקורא מרחב שיפוט אוטונומי סביר. לעומת זאת, עיתונאי (או כותב טור) המתאר את המציאות כמשל על העולם הריאלי, המשתמש בפיקציות המתחזות כעובדות כדי להעביר מסר על המתרחש בפועל, נמצא על הגבול בין עיתונאות לבין רטוריקה או סיפורת. כל עוד גבול זה נשמר, המודעות של מי שקורא טקסט ספרותי, שאינו מתיימר להיות תיאור אמיתי או פרשנות ניטרלית של המציאות, מגוננת עליו מפיתוח ציפיות על דיווח אובייקטיבי ועל כן גם מפני הולכת שולל. אך כאשר גבול זה אינו נשמר, והכותב משתמש באמצעים רטוריים, דמגוגיים וספרותיים רבי עוצמה בפורום עיתונאי, יכול הקורא להפוך לקורבן של הפעלת סמכות יתר מצד המחבר.

אינני סבור שבטור האמור עבר תום פרידמן את הגבול הזה, אך השימוש המכוון בפיקציות במסווה של עובדות מצדיק ערנות יתר מצד ציבור הקוראים. שחיקה עמוקה של מושג "המציאות העובדתית" בשיח העיתונאי בן־זמננו, פירושה דלדול כוחו של הציבור, ושל העיתונאים האמורים לשרת אותו, לעמוד מול השלטון ולבקר אותו. גם אם מושג המציאות אינו אלא קונבנציה חברתית בזמן נתון, הוא הכרחי כבסיס לתקשורת פוליטית, שקיפות שלטונית, וביקורת הממשל.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 61, מרץ 2006