השידוך בין תקשורת לפוליטיקה הוא עניין רגיש, ולא רק בימי בחירות. קחו, למשל, את התלקחות המהומות בפרברי המהגרים בפריז ובמאות ערים נוספות ברחבי צרפת. יותר מעשרת אלפים מכוניות הובערו בלילות המהומות שהחלו באוקטובר, עשרות מבני ציבור עלו באש, כ־130 שוטרים נפצעו, ולפחות שני בני־אדם מצאו את מותם. השאלה, אם מדובר שם ב"אינתיפאדה מוסלמית" בלב אירופה או בתסיסה חברתית הנובעת מעוני ומהזנחה של שכונות המהגרים, איננה היחידה שנותרה ללא תשובה מוחלטת; גם תפקידה של התקשורת במצבים רגישים כאלה שנוי במחלוקת.

לאחר כעשרה ימים של מהומות ליליות, בעוד שרשתות טלוויזיה בינלאומיות הכתירו את הסיקור בלוגו "פריז בוערת", כמעט נעלמו תצלומי המכוניות הבוערות ממרקעי הטלוויזיה בצרפת עצמה. מנהלי חברות החדשות הודו שנתנו הוראה מפורשת לעורכי המהדורות להנמיך את הטון, להגביל את צילומי האש והעשן שהיו לסמל המהומות. מבקרי התקשורת טענו שהרשתות נכנעו ללחץ הממשלה, אחרים הסבירו כי מדובר בהחלטה פוליטית מובהקת.

האיש ששפך את מרבית הדלק למדורת המחלוקת היה ז'אן־קלוד דאסי, מנהל שירות החדשות LCI, שהודה בכנס שדרים באמסטרדם כי הורה לכל העורכים הכפופים לו לשנות את אופי הסיקור הוויזואלי של המהומות. "הפוליטיקה בצרפת נוטה ימינה", אמר דאסי, "ואינני רוצה שפוליטיקאים ימנים יטפסו למקום השני או הראשון, רק מפני שאנחנו מציגים מכוניות בוערות על המסך". התפרצות נוספת של המאפיה השמאלנית? ספק. השבועון "נובל אובסרבטר", בעל הקו השמאלני, פירש את הצנזורה על התצלומים בעיקר כניסיון להגן על שלטונו הגוליסטי של ז'אק שיראק, המקרטע גם כך.

ובכל זאת, היה בדבריו של דאסי עוד משפט, שראוי להיזכר לא רק בהקשר הצרפתי. "עיתונאות זה לא רק להדליק את המצלמות ולתת להן לשדר", הזכיר. "אתה חייב לחשוב מה אתה משדר".

גיליון 60, ינואר 2006