את נפתולי הפרשה, המעסיקה זה שנתיים את המעגל הוושינגטוני הפנימי – זה של מקבלי ההחלטות והעיתונאים המסקרים אותם – ניתן לסכם במשפט אחד, שמעלה שני סימני שאלה: האם פעל ממשל בוש להשחיר את מבקריו תוך עבירה על החוק, והאם מי שישלם את המחיר יהיה העבריין עצמו או העיתונאי, שהיה כלי בידיו?
לפי שעה, לעיתונאי־אורח המתבונן מהצד נראה שמשהו השתבש לחלוטין בארץ החופש והחירות. עיתונאים, שאמורים ליהנות מחופש מקצועי, עולים על דוכן העדים ונחקרים באזהרה, אחת מהן נשלחת לכלא בשל סירוב לחשוף מקורות, ומי שעבר את העבירה יושב בתפקידו לבטח. לפחות נכון לכתיבת שורות אלה.
הרקע לסיפור, המסעיר כל־כך את המערכת העיתונאית בארה"ב, טמון במלחמה הנמשכת בעיראק. מלחמה שנויה במחלוקת שהכל יודעים שהחלה בתירוצים, אם לא בהונאה ממש, מצד הממשל. בחודשים שלפני המלחמה חיפש ממשל בוש עדויות מרשיעות נגד סדאם חוסיין. בצר לו פנה סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מאדריכלי המלחמה, אל סוכנות הביון המרכזית סי.איי.איי. לצ'ייני היתה בקשה צנועה – לבדוק אם סדאם ניסה לרכוש אורניום מהמדינה ניז'ר שבמרכז אפריקה. סוכנות הביון הפדרלית פנתה לשגריר לשעבר של ארה"ב בניז'ר, ג'וזף וילסון, כדי שיבדוק את הסוגיה.
וילסון נסע וכשחזר היתה בפיו מסקנה שמאוד לא נעמה לממשל ולנשיא, שהיה בעיצומו של הקמפיין לגיוס דעת הקהל לקראת המתקפה. סדאם לא ניסה ולא קנה, קבע וילסון, ומיהר לפרסם מאמר ב"ניו־יורק טיימס", החשוב בעיתוני ארצות־הברית. וילסון לא הסתפק במסקנה העובדתית שהגיע עליה במהלך ביקורו באפריקה, אלא הוסיף שמן למדורה: הוא האשים את הממשל בניסיון להטות את המודיעין, כלומר "לשפר" את העובדות, בעניין העיראקי.
כל עוזר זוטר בגבעת הקפיטול יודע, שעמודי המאמרים בעיתונים האמריקאיים, ודאי בחשובים שבהם, הם המשמעותיים. במאמרים, שהם הבעת דעה, טמון לא מעט מידע חדשותי מעניין, והם יכולים בקלות להפוך לחדשות ולקבוע את סדר־היום הפוליטי בארצות־הברית. הדברים שפרסם וילסון הביכו את הנשיא בוש שבעתיים. בנאומו השנתי לאומה בפני שני בתי הקונגרס חצי שנה קודם לכן, בעודו מנסה לשכנע את הציבור האמריקאי לתמוך במלחמה הצפויה, ציין בוש במפורש כי בכוונתו של שליט עיראק לרכוש אורניום מאפריקה. בדבריו ציטט הנשיא את המודיעין הבריטי. מה רבה היתה הבושה כשחשף וילסון את האמת במערומיה. בנאום החגיגי הזה, המועבר מדי שנה בשידור חי בכל רשתות הטלוויזיה בארה"ב, לא אמורות ליפול טעויות. גם לא במקרהו של הנשיא בוש, הידוע כמי שנכשל בלשונו השכם והערב ולעתים אף משבש את השפה האנגלית. ואילו במקרה הנדון מדובר היה בטעות עובדתית, לא לשונית. ראש הסי.איי.איי לקח את האחריות לכישלון על עצמו, ופרסם התנצלות.
שישה ימים בלבד אחרי שהשגריר לשעבר וילסון פרסם את מסקנותיו והאשמותיו, כתב בעל הטור רוברט נובק ב"וושינגטון פוסט" כי רעייתו של וילסון היא סוכנת סי.איי.איי, העובדת במחלקה למניעת הפצת נשק, ושמה ואלרי פליים. נובק ניסה לרמוז כי מדובר בעצם בסיפור משפחתי ורמז כי הסוכנת היא שהפעילה את בעלה ושיגרה אותו בשם סוכנות הביון לניז'ר. במאמרו כתב נובק כי הוא מסתמך על שני מקורות בממשל.
מאז שנות השמונים נחשבת הדלפת שם של סוכן סי.איי.איי לעבירה חמורה בארצות־הברית. מרגע שבוב נובק פרסם את טורו החל מחול השדים שמשגע כבר שנתיים את בירת המעצמה. התובע המיוחד, שמונה לחקור מי הדליף את השם החסוי, חקר את צמרת הממשל האמריקאי כולה, כולל הנשיא בוש וסגנו צ'ייני. החוקר, פטריק פיצג'רלד, תשאל את בכירי הבית הלבן, את יועציו של הנשיא ואת אנשי משרד החוץ, אולם חקירה שנמשכה חודשים לא הניבה תוצאות. המדליף נותר אלמוני.
במצוקתו פנה התובע לתקשורת; אולי ממנה תבוא הישועה. הוא חקר את העיתונאים שעסקו בפרשה, בין אם פרסמו את שמה של הסוכנת הכי מפורסמת כיום בארה"ב ובין אם לאו. נחקרו עיתונאים ידועי שם מצמרת התקשורת האמריקאית. עדויות של רבים מהם נותרו עלומות. מה סיפרו (או לא סיפרו) בחקירתם – לא ידוע, אבל השלב האחרון בחקירתם התמקד בשנים: מתיו קופר, כתב הבית הלבן של השבועון "טיים", וג'ודית מילר מה"ניו־יורק טיימס". שני העיתונאים סירבו תחילה לשתף פעולה ולומר עם מי בממשל בוש שוחחו על הסוכנת פליים ומה נאמר באותן שיחות. לאחר ששופט הזהיר אותם כי הם צפויים למאסר אם יתמידו בסירובם, מכיוון שמדובר בבזיון בית־המשפט, נשבר ה"טיים" והודיע שכתבו ישתף פעולה. קופר ניסה תחילה להתמרד, אבל בבוקר הדיון, רגע לפני שנאסר, הודיע שהמקור שלו שחרר אותו מחובת הסודיות והוא מתכוון לדבר. בעדותו – שאותה חשף קופר עצמו אחר־כך – עלו שני שמות: קרל רוב, יועצו הפוליטי הבכיר והקרוב של הנשיא בוש, ולואיס ליבי, ראש לשכתו של סגן הנשיא צ'ייני. קופר סיפר שרוב שוחח אתו על הגברת פליים עוד לפני ששמה פורסם.
העיתונאית ג'ודית מילר, בגיבוי עיתונה, ה"ניו־יורק טיימס", התמידה בסירובה לגלות מקורות ונשלחה לכלא. היא אמורה לשהות שם קרוב לארבעה חודשים – עד סיום החקירה בחודש אוקטובר. הלשונות הרעות בוושינגטון טענו שמילר, שזוכה עכשיו לאהדת הממסד העיתונאי והפכה לשעה קלה לקדושה המעונה של התקשורת האמריקאית, פעלה באופן קר ומחושב כדי לשפר את תדמיתה שספגה מכה ערב המלחמה. למילר לא היו אז ספקות והיא פרסמה באדיקות את גרסת הממשל על האיום הנשקף מסדאם חוסיין, בלי להותיר לקוראים מרווח צר לאפשרות שהממשל טועה, או מטעה. ה"ניו־יורק טיימס", שהבליט את דיווחיה של מילר, נאלץ להתנצל בפני קוראיו על שבחר בגרסה הכוזבת כקו המוביל בסיקור העיתונאי של המהלכים שקדמו למלחמה.
בשנים שחלפו מאז מתקפת הטרור בספטמבר 2001, עברה התקשורת האמריקאית תקופה לא קלה. בדומה לישראל, לא רק הממשל ציפה לתקשורת אוהדת במאמציו למגר את הטרור, גם ציבור הקוראים. העיתונאים האמריקאים התחרו לעתים זה בזה ברמת הפטריוטיות שגילו בדיווחיהם, עד שבאה המלחמה־שלא־תמה בעיראק וטפחה על פניהם.
בשנים האלה פגע המחוקק האמריקאי באחת הפרות המקודשות של האומה – חופש הפרט. חוקים שונים התירו לרשויות לחדור למחוזות שבהם לא היתה להם דריסת רגל. והכל בשם הביטחון. התקשורת סיקרה, אך לא מחתה. עד שגילתה שגלגלי הביטחון יכולים לדרוס גם אותה. בשם הביטחון הלאומי תבע החוקר המיוחד פיצג'רלד את ראשם של העיתונאים ואת מקורותיהם. בשם הביטחון ביקש מהם לגלות עם מי שוחחו ועל מה. בשם הביטחון התייצב לצדו גם השופט המחוזי, והוא פסק שאם העיתונאים לא ישתפו פעולה הם מבזים את בית־המשפט, ועל העבירה הזו משלמים במאסר.
יריבי הנשיא בוש טוענים, שבאמריקה שלו מותר לממשל הכל. הצידוק הבטחוני תמיד יהיה ברקע כדי להצדיק מעשים שלטוניים שלא ייעשו. מנגד אומרים אוהדיו שהמצב הוא שכפה את החוקים והתקנות, ואמריקה שאחרי ספטמבר 2001 אינה אותה אמריקה.
▪ ▪ ▪
על החיבור שבין הפוליטיקה של הנשיא לבין צורכי הביטחון מנצח ביד רמה קרל רוב. רוב, שכונה על־ידי בוש בנאום הניצחון שלו "הארכיטקט", הוא היועץ הפוליטי בעל ההשפעה הרבה ביותר הזכור בוושינגטון זה שנים. העולם, על־פי קרל רוב לפחות, נחלק לטובים ולרעים, וכדי למגר את הרעים צריך להתמיד במתקפה ולא להיכנס למגננה. בני האור נגד בני החושך, בוש נגד סדאם, בעלי הערכים בחברה האמריקאית נגד הליברלים הקיצונים (ה"שמאלנים", יהיה מי שיקרא להם בעברית שימושית). עכשיו התזה שלו פונה נגדו. שמו עלה כחשוד העיקרי בעבירה על החוק – הדלפת שמה של סוכנת הסי.איי.איי ואלרי פליים. רוב מוצא את עצמו בצד המתגונן.
כדי להדוף את האישום החדש חייב קרל רוב להפעיל את המכונה הרפובליקנית שכה עמל על טיפוחה בחמש השנים האחרונות, מאז שנכנס עם בוש לבית הלבן. רוב דאג לעמעם מאוד את הקו שבין ביטחון לפוליטיקה. כדי לצבור אהדה ותמיכה פוליטית הבליט הנשיא את היותו מפקד הצבא יותר מכל נשיא אחר מאז אייזנהואר. למרות שאייזנהואר הוא לא. זה מה שרוב מכר לאמריקאים במערכת הבחירות: את בוש כמפקד העליון של הצבא. זה היה הלוגו של בוש, ועל הלוגו הזה עמלו בשנים שלפני מערכת הבחירות של 2004. הצרה היתה שערב המלחמה בעיראק איים ג'וזף וילסון לקלקל את המותג, בהאשימו את הממשל כי שגה שגיאה חמורה – או שיקר ממש – בכל הקשור לאיום שהציב סדאם. כדי לסלק את המטרד ששמו וילסון, צריך היה לעשות לו דה־קרדיטציה, אפילו תוך חשיפת שם רעייתו, סוכנת הסי.איי.איי.
הפרשה הזו נתפסת כאן כבעלת השלכות כבדות משקל: מה היא תעולל ליחסי העיתונאים ומקורותיהם בממשל? מי יהיה מוכן להמשיך להדליף לעיתונאי שאחר־כך חושף את זהותו, דוגמת מה שעשה מאתיו קופר? יש בתקשורת הסבורים שהגיעה העת לעגן בחקיקת הקונגרס את חסיונם של מקורות עיתונאיים, בדיוק כפי שקיים חיסיון בין עו"ד ללקוח או בין רופא למטופל.
חקיקה כנראה לא תהיה, וגם פגיעה ממשית בחופש העיתונות לא. התקשורת האמריקאית, שבתקופה בין מתקפת הטרור של 2001 למלחמה בעיראק ב־2003 היתה בעיקרה תקשורת פטריוטית, למדה את לקח האמון העיוור בממשל. למרבה הצער היא למדה זאת בדרך הקשה.
כדרכן של פרשיות, גם הפרשה הנוכחית תחלוף, בין אם יימצא המדליף ובין אם לאו. ג'ודית מילר תשוב לעבודתה ב"ניו־יורק טיימס", עטורת תהילה. אולי תכתוב ספר על תקופת המאסר בכלא. החיים ישובו למסלולם. בסופו של דבר, לעולם יימצאו מדליפים שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון ולהעביר מידע לעיתונאים. למדליף הרי יש תמיד אינטרס משלו, ובדרך־כלל לא מדובר בחופש המידע או בחופש העיתונות.
ירון דקל הוא שליח רשות־השידור לארה"ב
גיליון 58, ספטמבר 2005