רצון הבוחר, רצון הקורא

מאז שנבחר למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת, פורסמו בעיתונות מאמרי דעה וכתבות שהדגישו את הסכנה הגלומה בראש מנהיגות-יהודית, משה פייגלין, לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. הבוקר, לאחר שוועדת הבחירות של הליכוד קיבלה את עתירתו של אופיר אקוניס, יועץ התקשורת לשעבר של בנימין נתניהו, ודחקה את פייגלין עד למקום ה-36 ברשימה, תוקפים כמה מהעיתונים את המהלך, ושוב עושים זאת בשם הגנה על הדמוקרטיה.

בולטת במיוחד המתקפה של "ידיעות אחרונות", שבכותרתו הראשית קורא "דמוקרטיה נוסח הליכוד". הכותרת, יש לציין, מבקרת לא רק את האופן שבו התקבלה ההחלטה הספציפית נגד פייגלין, אלא גם את המסורת הדמוקרטית של מפלגת הליכוד. הידיעה שמגיש העיתון לקוראיו היא גם המקיפה ביותר.

יובל קרני, כתב העיתון לענייני מפלגות, מעמיד מדריך היכרות עם חברי הוועדה שקיבלה את העתירה של אקוניס פה אחד, מסביר כי ארבעה מחברי הוועדה "מזוהים בוודאות עם נתניהו", ומציין כי שלושה מחבריה חשודים בפלילים. לדבריו, יועצו הפוליטי של נתניהו, שלום שלמה, שוחח ביחידות עם חברי הוועדה כדי לברר מה עמדתם בסוגיה, ובעצם כדי לתדרך אותם באשר להחלטה הרצויה מבחינת נתניהו ולוודא שיצביעו בהתאם.

גם ב"מעריב" מוצג המהלך באור שלילי. על שער העיתון חברי הוועדה מתוארים כ"מפוקפקים", ושלום ירושלמי טוען בטור פרשנות כי "בנימין נתניהו והליכוד עיוותו אתמול את תוצאות הבוחר".

ב"הארץ", לעומת זאת, שהיה הבולט במתקיפי פייגלין בימים האחרונים, בשם הדמוקרטיה המתגוננת, ההתפתחות המפוקפקת בליכוד מסוקרת בקיצור נמרץ במסגרת ידיעה המופיעה בחלקו העליון של שער העיתון, וללא כל זעקה על טוהר המידות של ההליך [מזל מועלם].

המאבק של "ידיעות אחרונות" למען הדמוקרטיה הישראלית ראוי לשבח, וחבל שאינו מאפיין גם את הצורה שבה הידיעות מסודרות בהמשך עמודי החדשות. לאחר העמוד המוקדש כולו לפרשת פייגלין, מוקצה עמוד שלם למבצע נושא פרסים שמארגן העיתון בשיתוף מפעל הפיס וגורמים אחרים, ולאחריו מופיע רצף ארוך של ידיעות על טרגדיות אנושיות: ילדה תאומים ונפטרה, בן ארבע נדרס, תינוק ננטש, טלוויזיה נפלה על ילד, צעיר נכלא בביתו.

רק לאחר שרצון הקורא מתממש במלואו, הלב נקרע והעור מצטמרר, חוזר העיתון לדווח על עניינים עקרוניים יותר עבור הדמוקרטיה הישראלית, כגון הדרישה של ועדה ממשלתית להכיר בכפרים בדואיים, או ההצהרות מעוררות המחלוקת שהשמיעה אתמול השרה ציפי לבני.

הדעה הראשית של היום

הידיעה על דחיקת פייגלין לתחתית רשימת הליכוד אמנם מופיעה בראש שער "הארץ", אך היא אינה הידיעה הראשית. למעשה, אין הבוקר ידיעה ראשית בעיתון, אלא, שוב, כפי שאירע כבר בכמה הזדמנויות בשבועות האחרונים, הכותרת הראשית שאובה ממאמר פרשנות ולא מדיווח חדשותי – "לבני קובעת קו נוקשה בעסקת שליט: 'לא תמיד אפשר לשחרר את כולם'".

עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים על דברי לבני, שנאמרו אתמול בהופעתה בפני תלמידי בית-הספר תיכון חדש בתל-אביב, וקובעים כבר בפתיחה כי "לבני הסתבכה מעט בלשונה". בפועל, זו הדעה הראשית של היום, העובדה כי לבני הסתבכה בלשונה. מדוע משפט זה אינו כותרת העיתון? משום שבכל זאת המציאות עדיין חשובה מהדעה עליה, לפחות כלפי חוץ.

מכל מקום, לפי הטקסט של הראל ויששכרוף, "מהניסוחים המורכבים של יו"ר קדימה תיזכר בעיקר הסיפא: 'לא תמיד אפשר להחזיר את כולם'". לא מדויק. מגליון "הארץ" הנוכחי, למשל, תיזכר בעיקר הסיפא, "לא תמיד אפשר לשחרר את כולם", המופיעה בכותרת הראשית, ולא הגרסה המופיעה בטקסט של השניים. עניין פשוט של גודל הגופן.

כשאיש ציבור מביע עמדה יוצאת דופן עד כדי כך שמוצא פיו הופך לכותרת ראשית בעיתון, ראוי להקפיד על ציטוט מדויק ככל האפשר. ההחלטה של "הארץ" לספק לקורא שתי גרסאות לציטוט המדובר באותו העיתון ממש, באותו העמוד ממש, מעט מוזרה, גם אם המשמעות של שתיהן דומה. מזל שיש עוד כמה עיתונים בארץ שדיווחו על ההתבטאות של לבני כך שכל שצריך לעשות הוא להשוות לידיעות המתפרסמות בהם כדי לגלות איזו מבין הגרסאות המופיעות ב"הארץ" נכונה. ובכן, לפי "ידיעות אחרונות" [אלכס פישמן, יוסי יהושוע, ראובן וייס, גואל בנו ואיתן גליקמן], הציטוט היה בכלל "לא תמיד אפשר לחלץ אותו משם". ולפי "מעריב" [מיה בנגל, אלי לוי ועמית כהן] לבני אמרה "אנחנו רוצים להחזיר את כולם הביתה, כשאפשר. לא תמיד זה אפשרי". אפשר לחשוב שאנו חיים בעידן ללא רשמקולים.

אבל עם כל הכבוד להבדלי גרסאות, אלה בכל זאת זוטות. משמעותית יותר העובדה כי "הארץ" לא מדווח כלל על התבטאות נוספת של לבני במסגרת אותה שיחה עם תלמידי התיכון. למען האמת, גם ב"מעריב" התעלמו מהצהרה זו, ורק ב"ידיעות אחרונות" מדווחים ראובן וייס ויובל קרני כי לבני ניצלה את ההזדמנות כדי להסביר שלאחר הקמת מדינה פלסטינית היא תוכל לבוא "לאזרחי ישראל הפלסטינים, מה שאנו מכנים היום ערביי ישראל, ולומר להם כי הפתרון הלאומי שלהם נמצא במקום אחר".

ההכרה של לבני במיעוט הערבי הישראלי כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני היא הצהרה דרמטית הראויה לדיווח ופרשנות, גם אם נאמרה כלאחר יד, וכך גם המשמעות העולה מהמשך דבריה, על מידת ההשתלבות האפשרית, לדעתה, של ערבים בעלי תודעה לאומית במדינת ישראל.

ארבע וחצי כוסות ריקות

ארבעה וחצי עמודים מקדיש היום "מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" לכתבה על תאוות הבצע של מועמדים שונים בבחירות המקדימות בישראל [טובית נייזר, תחיה ברק, עומר אורי]. כתבי העיתון הציעו למועמדים ממפלגות שונות תרומה הגבוהה מהסכום המותר בחוק, והמתינו לתגובתם. כמה מהם נפלו בפח והציעו לתורמים הפיקטיביים דרכים בלתי חוקיות להעביר בכל זאת את הסכום הגבוה מהמותר למען קמפיין הבחירות שלהם (דניאל בן-סימון, עיתונאי "הארץ" לשעבר, היה אחד מאלה שבלעו את הפיתיון, אך בשונה מהיתר, הוא טוען כי הבין שמנסים לרמותו וכי שיתף פעולה עם התרגיל רק כדי לראות עד לאן ימשוך הצד השני).

כאמור, הכתבה נפרשת על פני ארבעה וחצי עמודים, וחבל שרק טור צד קטן המופיע באחד מהם, תחת הכותרת "יצאו צדיקים", מונה בקיצור את רשימת הפוליטיקאים שסירבו לקבל תרומה בניגוד לחוק.

ענייני תקשורת

עפרה אידלמן מדווחת ב"הארץ" כי עיתונאי "הארץ" לשעבר, סמי סוקול, הגיש אתמול לבית-המשפט את התנגדותו לחשיפת מקור משטרתי שמסר לו מידע מחקירת רצח ענת אלימלך ודוד אפוטה. טענתו של סוקול היא כי חשיפת המקור לא תועיל לדיון בנוגע למידה שבה היתה המשטרה אחראית לפגיעה בשמה הטוב של אלימלך בימים הראשונים של החקירה.

דימיטרי פרוקופייב מדווח ב"ידיעות אחרונות" על התפתחויות במשפט הרצח של העיתונאית האופוזיציונרית אנה פוליטקובסקאיה, המתקיים בימים אלה במוסקבה. לפי דיווחו, ראיות שהוצגו במשפט מעלות כי הנאשם ברצח העיתונאית, שתקפה בחריפות את פוטין וממשלו, היה סוכן של שירות הביטחון הרוסי.

יובל גורן מדווח ב"הארץ" כי בימים האחרונים תוגברה האבטחה סביב מנכ"ל קשת אבי ניר, אורלי וילנאי ומפיק תוכנית "השתולים" דובי קרויטורו.

במוסף "עסקים" של "מעריב" כותב לי-אור אברבך על דרישת הערוצים המסחריים לקבל תשלום בעבור זמן האוויר המוקדש לתעמולת בחירות. ובתיבה נוספת נזכרים הכתבים הפוליטיים נדב פרי, עמית סגל, ספי עובדיה ויואב קרקובסקי בתשדירי עבר שהותירו עליהם רושם.

עמי ברנד כותב ב"גלובס" על עתיד העיתונות המודפסת לאור קריסתה של קבוצת המדיה טריביון. רפי מן כתב כאן, ב"העין השביעית", על המינוף שהוביל לקריסה.

נחום ברנע מכניס קטנה לאחד הפרשנים הפוליטיים בארץ. רק בפברואר ייצא בארה"ב הספר החדש של סטנלי גרינברג, יועץ הבחירות של קלינטון וברק לשעבר, אבל ברנע כבר קרא את כתב היד. "זהו ספר חכם, שנון, לפעמים מצחיק עד דמעות", הוא כותב. "הפרק על ברק מרתק. הוא נכתב מתוך כבוד גדול לבוחר הישראלי, לרצינותו, לנכונות שלו לבחון מחדש את דעותיו. פחות כבוד מגלה גרינברג כלפי הפרשנים הפוליטיים בארץ, בעיקר אחד מהם".