י"ה, חבר מושב נווה-אטי"ב שבגולן, זכה יום אחד לביקורה של תחקירנית טלוויזיה. הימים ימי הגישושים הראשונים לקראת פתיחה מחדש של המשא-ומתן בין ישראל לסוריה. משא-ומתן עשוי להביא להסכם. הסכם יחייב פינוי. פינוי יהיה כרוך בכעס, במריבות ובכאב אישי וציבורי. כאב, גם כאב עתידני, הוא מרק הבית של הטוק שואו. כשהכאב נפתח, יוצאת התחקירנית לשטח.

התחקירנית שאלה את י"ה איך הוא מרגיש. הוא השיב לה בהרצאה מלומדת, שנפתחה בביקורת קשה על אסד ונסתיימה בביקורת זהירה על ברק. אמר לה שהוא מתכוון להיאבק נגד פינוי – במסגרת החוק, כמובן.

התחקירנית הקשיבה לו באהדה: י"ה הוא גבר נאה, שמנסח את דבריו בבהירות ובשכל. כשסיים, אמרה לו שתעביר את שמו לממונים עליה, לצורך ראיון באולפן. אבל האמת, היא לא מאמינה שיזמינו אותו. הם מחפשים מישהו יותר תוסס. כך אמרה, פחות או יותר, והלכה אל חבר אחר במושב, שהבטיח לה שיצבור נשק ותחמושת ויפתח באש.

קרוב ל-18 אלף יהודים חיים היום בגולן, וכל אחד מהם הוא אייטם. יש ביניהם דעות מגוונות, ואנשים מכל הסוגים: חכמים וטיפשים, אחראים וחמומי מוח, שוחרי טובת העם ושוחרי טובת עצמם. התקשורת, האלקטרונית והמודפסת, תזלוג תמיד אל השוליים: אל המופרעים, אל האלימים, אל תאבי הבצע.

מה שנדפס ושודר משם בשבועות האחרונים, יותר משהוא מייצג את הלוך הרוח הרווח בגולן, מייצג את הציפיות של כלי התקשורת. כמו בכותרות הטבלואידים הצהובים של לונדון, הטקסט נקבע מראש, לפני הראיון. לכותבים ולתחקירנים החרוצים לא נותר אלא לקבוע את הרול קאסטינג, כלומר מי האיש שידקלם הפעם את המונולוג של עוכר השלום, ומי האיש שידקלם את המונולוג של שודד כספי הפיצויים מהמדינה. אין לנו בשבילם מונולוגים אחרים.

לפני שבועות אחדים עליתי לגולן. סילקתי את העט והפנקס הצדה, וניסיתי להקשיב. שיחת היום לא היתה איתותי השלום של אסד, אלא הדימוי שלבשו מתיישבי הגולן בתקשורת. הם לא ידעו שהם כאלה: לא ידעו שהם קיצונים כל-כך, ובעיקר, לא ידעו שהם שנואים כל-כך.

בסיפור האכזרי הזה היינו כבר, לפני 17 שנה, במאבק על פתחת-רפיח. שבוע-שבוע, ולפעמים יום-יום, היינו יורדים אל החברים בשדות ובימית, שותים את הקפה שלהם, אוכלים את מזונם, מלטפים את ילדיהם ומשתתפים בצערם. אבל לראיין ריאיינו בעיקר את התמהונים שביניהם, את המאיימים להתאבד, את הפרובוקטורים, את הטרמפיסטים הפוליטיים. בהדרגה נעלם צערם על המפונים בכוח בים האיומים הפיקטיביים של מאיר כהנא, צחי הנגבי ודומיהם.

אז עוד היה בעיתונות, לפחות בהתחלה, שמץ אהדה לאנשים שנכפה עליהם לנטוש בתים ואורח חיים ונופים שאהבו. לא עכשיו. מתיישבי הגולן חשים שבניגוד לעבר, את מאבקם הפעם הם מתחילים מנקודת מינוס.

האם השלום עם סוריה קוסם לעיתונאים יותר משקסם להם השלום עם מצרים? ספק. לפני 17 שנה, בסיני, עמד על הפרק הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית. סאדאת כבש את לב הישראלים. ההחלטה לפנות את היישובים היתה של מנחם בגין, והביצוע היה של אריק שרון, בתמיכת האופוזיציה. זה לא המצב בגולן, לפחות לא עכשיו.

מה שהשתנה, כנראה, היה הבון טון התקשורתי. בשני העשורים שחלפו מאז המאבק על סיני יצאה ההתיישבות מהאופנה. וילה במושב זה בסדר גמור. לאחדים מכוכבי התקשורת יש וילה כזאת. עם גבינות כפריות זה בסדר. אפילו בית בגולן עובר, בתנאי שהוא צימר. אבל קהילה חקלאית שמנהלת מאבק על ביתה היא אנכרוניזם, היא מזכרת עוון.

הדיון על ההסדר עם סוריה נוגע בנושאים קיומיים: התועלת בסיום מצב המלחמה בין ישראל לכל שכנותיה מול הסיכון האסטרטגי הכרוך באובדן הגולן. השאלה מה יקרה למתיישבים ממלאת בדיון הזה תפקיד משני. מי שמאמין בחיוניותו של הסדר עם סוריה, יתמוך בו למרות מצוקת המתיישבים.

אבל איפה החסד, ולמה הרשעות. הרי מדובר בבני-אדם שאינם שונים באופן מהותי מכתבני גבעתיים ושדרני אפקה. שערו בנפשכם, רק שערו, מה היה קורה אילו בהחלטה של הממשלה היו מנשלים את אותו עיתונאי מחלקת אלוהים ששמורה לו בין דפי המוסף. לא משק. לא בית. לא חתיכת חיים בת למעלה משלושים שנה. רק טור במוסף. הארץ כולה היתה מזדעזעת מעוצמת השערורייה.

גיליון 22, ספטמבר 1999