סקופיה, מקדוניה, היא מקום טוב ללמוד בו את חוקי ההיצע והביקוש. בעיר הגדולה הזאת, למעלה ממיליון נפש, יש רק שני בתי-מלון מדרגת 5 כוכבים: "אלכסנדר פאלאס" ו"קונטיננטל". ה"פאלאס" נכבש על-ידי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות והבינלאומיות. כבלים רצים מחדר לחדר, צלחות לוויין ממלאות את מגרש החניה, ולידן, מול הנוף הירקרק, עמדות שידור. השדרנים, בחליפות ספארי קרביות, משמיעים את נאומי המלחמה שלהם במרחק של עשרים מטר מהמיטה, בקו אווירי.
"קונטיננטל", הצנוע יותר, הוא מרחב השליטה של התקשורת האירופית. בשני בתי-המלון אין חדר אחד פנוי בחודשיים הקרובים. אין מעל השולחן. מתחת לשולחן אפשר להשיג בסקופיה הכל.
בתוך שבועות עברה מקדוניה מכלכלת שלום לכלכלת מלחמה. המדינה מצויה, למעשה, תחת כיבוש של נאט"ו. המרחב האווירי שלה נשלל ממנה, והקשר עם יוגוסלביה, השכנה והאחות הבכירה, נותק. סחר החוץ מושבת. הדינר, המטבע המקומי, איבד את כבודו. את מקומו תופסים המארק הגרמני והדולר.
בתוך כלכלת המלחמה נוצרת כלכלת תקשורת. גדוד של מתורגמנים, נהגים וסרסורי מידע צובא יום-יום על בתי-המלון בתקווה לצוד עיתונאי מזדמן. מחירי השירותים פתוחים למשא-ומתן. המחיר הבסיסי של נהג ליום עבודה הוא מאה דולר, אבל על כל גיחה לאזור עוין נדרשת תוספת סיכון. מתורגמן עולה סכום דומה.
כאשר ביקשתי לנסוע לגבול אלבניה, 150 קילומטר מערבה מסקופיה, אמר צצי, הנהג והמורה שלי לרוח הבלקנית, מצטער, אני לא יכול לנסוע לשם. לאלבנים יש חשבונות איתי. צצי, או בשמו המלא, ואטיסלב יאקומובסקי, הוא ממוצא מקדוני. המקדונים מהווים שבעים אחוז מאוכלוסיית מקדוניה. שלושים האחוזים הנותרים הם אלבנים. המקדונים-מקדונים מתעבים תיעוב היסטורי, לאומי ודתי, את האלבנים-המקדונים. לבם עם הסרבים, שעורכים טיהור אתני לאלבנים מעבר לגבול. צצי פעיל בארגון מחתרתי-למחצה של הסרבים במקדוניה. ירשתי אותו מכתב "ידיעות אחרונות" בועז ביסמוט, שהיה חלוץ העיתונות הישראלית בחזית מקדוניה.
מה יהיה, שאלתי את צצי. ביום הקודם נתתי לו מאתיים דולר, לשחד את פקידי שגרירות יוגוסלביה בסקופיה שייתנו לי אשרת כניסה לתוך יוגוסלביה. המתווך היה מקומי, רגזן למראה, שומר-הראש של מנהיג הארגון הפרו-סרבי דראגישה מילשיץ'. הוא קבע איתנו פגישה ליד שגרירות יוגוסלביה, לקבל את האשרה. כשבאנו, אמר שיש בפנים מסיבת עיתונאים. אי-אפשר. לאחר שעה פגשנו אותו בעיר. יש קשיים, אמר. בשגרירות דורשים עכשיו שאפרסם מאמר חיובי על הסרבים, ואז נראה. ביקשתי מצצי שיבקש ממנו שיחזיר את הכסף. הוא נעלב. היום לא, אמר, אבל מחר אולי כן.
יהיה בסדר, אמר צצי. בימי שלום הוא מייבא למקדוניה דגים. יש לו גם שכונה בסקופיה, שאנשיו מאבטחים אותה, ובקרוב יפתח מסעדה. הוא מוקף בבחורים צעירים, בריאים, חמושים. טיב עסקיו מצדיק, כנראה, את מכונית הספורט הסגולה אם.ג'י קבריולט שהוא מסיע אותי בה לאורך נתיבי הסבל העצובים של הפליטים מקוסובו. אני מרגיש בה כמו החייל האמיץ שווייק בכיסא-הגלגלים של הגברת מילר.
אני אסדר לך נהג עם קשרים באזור האלבני, אמר צצי. מאוד מסוכן שם. הוא שלף סלולרי וחייג כמה מספרים. לאחר שעה הופיע בחור צעיר, מקדוני, בסיטרואן ישנה. הוא לקח אותי אל אבא שלו. אבא תפס את מושב הנהג, ובתו התיישבה מאחור. הוא ידע מלים אחדות בצרפתית. הבת, סטודנטית, גמגמה באנגלית. יחד היינו צוות.
המלחמה ביוגוסלביה היא סיפור מסובך מדי לסטנדרטים של התקשורת המודרנית. יותר מדי היסטוריה. יותר מדי שמות קשים להיגוי. יותר מדי עמימות בעובדות ויותר מדי פרטים. העורכים בבית מצפים לקבל מהכתבים בשטח חומר בהיר, מתומצת, חד-משמעי, עם זווית אנושית מרגשת. בעיקר הם מצפים לקבל דם, זוועה, משהו שיזעזע לרגע את נימי נפשו של צרכן התקשורת המערבי השאנן, המפונק.
וכך מצטופפים בקוקז' שעל הגבול האלבני ובבלאצ'ה שעל הגבול המקדוני מאות כתבים, ומחפשים נואשות אחר הזוועה של היום. במובן מסוים, הם צד במלחמה. הם מתפרנסים ממנה. האחראים שביניהם מקפידים לפרסם מה שמספרים להם. האחראים פחות ממציאים. אחד ממציא טבח והאחר ממציא אונס קבוצתי. הסרבים יכחישו, אולי, אבל מי מאמין לסרבים.
נאט"ו מפעילה מכונת תעמולה משומנת, שמטרתה לצייר את נשיא יוגוסלביה, סלובודאן מילושוביץ', כפושע מלחמה, אחיו התאום של סדאם חוסיין. מילושוביץ' הוא אכן פושע מלחמה. הסיבוב הקודם במלחמות יוגוסלביה, בבוסניה, סיפק שפע הוכחות לטענה הזאת. אבל יש משקל מסוים לטענה הסרבית, לפיה התקשורת המערבית קונה ללא הסתייגות כל סיפור זוועה שמוכרים לה התועמלנים של נאט"ו. היא קונה משתי סיבות: גם משום שהאהדה האינטואיטיבית שלה נוטה אל הצד הצודק, הצד "שלנו", וגם משום שבלי זוועה אין סיפור.
הפליטים שבורחים מחבל קוסובו מעדיפים בדרך-כלל לשתוק. הם אינם יודעים מה עלה בגורל קרוביהם, ופוחדים שמלה מיותרת תביא עליהם את נקמת המשטרה הסרבית. הם גם רוצים לחזור הביתה, ולא יודעים מה יילד יום. הם חשדנים ומבוהלים.
התקשורת מצפה מהם ליותר מדי. גם עדויות מזעזעות. גם סיפורים מרטיטים שירטיבו את עיני העולם. גם תוכניות לעתיד וגם הכרת תודה לסיוע שהם מקבלים. "האם אתה יודע שגלי-צה"ל עורכים יום התרמה למען פליטי קוסובו?". השאלה ודאי לא נשאלה בנוסח הזה, אבל זאת היתה רוחה. מה ישיבו אנשים מוכי אסון, קורבנות מלחמה, שלא שמעו עד היום על גלי-צה"ל, ואפילו על ערוץ-7 לא שמעו.
בנמל התעופה של סקופיה מצעידים קבוצה של פליטים אל מטוס שייקח אותם לתורכיה. מציבים שני שערים מגנטיים וקבוצה של סלקטורים, בכיסויי-פה סטריליים ובכפפות, שיבואו איתם במגע. ממול מציבים את התקשורת. העיתונאים יודעים שהפליטים מוטסים לתורכיה, אבל הפליטים לא יודעים. הדובר המקדוני מבקש מהכתבים שלא יספרו: הוא חושש שכאשר תיוודע להם האמת, יתחילו להשתולל.
מגיעים אוטובוסים ופורקים את מטענם האנושי. המגנומטרים לא מצפצפים: או שהם לא פועלים, או שהפליטים לא הספיקו לקחת איתם שום חפץ מתכתי. מיד אחר-כך ממששים אותם הסלקטורים. אשה בהריון מצטווה להרים את שולי הסוודר שלה. הסלקטורית ממששת את בטנה, ליתר ביטחון.
"אתם יודעים שאתם נוסעים לתורכיה?", צועקים העיתונאים. הם מצפים למחזות קורעי לב. הפליטים, מותשים, מקבלים את גורלם בשתיקה. אשה אחת, עירונית על-פי לבושה, בוכה, ומיד מתמקדות בה כל המצלמות. "אל תראו אותי שאני לבושה יפה מדי", היא אומרת. "ברחתי פתאום".
ואז אומר השוטר המקדוני "היידה". לא כמו "היידה שרה", באהבה, אלא בקוצר-רוח, כמו שהעגלונים בארץ היו מדברים פעם אל סוסיהם - והמצלמות ננעלות, והפליטים הולכים לגורלם.
גיליון 20, מאי 1999