יום אחד טילפן מנכ"ל רשות-השידור, מרדכי קירשנבאום, אל יוסף לפיד, הקול הבולט בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה". לאורך שתי תוכניות רצופות ויתר לפיד על הצעקנויות המוכרות שלו, פתח את פיו רק כשהמנחה, נסים משעל, נתן לו רשות, נימק, איזן.
קירשנבאום היה בלתי מרוצה בעליל. "אני לא משלם לך אלף דולר להופעה כדי שתהיה נורמלי", אמר. "כאלה יש לנו הרבה. תהיה לפיד".
השיחה הזאת היתה מחווה קירשנבאומית קלאסית: אמרת-כנף קלילה, צ'פחה מילולית, שמאחוריה מסתתרת דאגת אמת של אמרגן ממולח, שמא דהתה לו פתאום הסחורה; הכרה בעליונות השיווקית של התזזית, הדרמה, הרעש, על המלים, על המסר; ובעיקר, שאיפה אדירה להצטיין, לנצח, לעורר בהמוני האנשים המשועממים, שיושבים כל אחד בסלון שלו עם שלט-רחוק במצב "היכון" - ריגוש.
רבין ופרס, שציפו להכרת תודה, לנאמנות, התאכזבו מרה. נתניהו, שייחס לקירשנבאום כוונות זדון נסתרות, שמאלניות, ניסה להיפטר ממנו, בטרם עת. נתניהו התעקש להיות השר הממונה על רשות-השידור, אבל נמנע מלפגוש את המנכ"ל. הוא שלח אליו את איווט ליברמן. הפגישה האחרונה בין ליברמן לקירשנבאום היתה בעיצומה של פרשת קופאטש, כשהחרדים נדנדו לנתניהו להוריד את הסטנד-אפיסט התנ"כי מהאוויר.
ליברמן: מתי אתה גומר קדנציה?
קירשנבאום: ב-18 באפריל 1998.
ליברמן: אפשר לעשות סידור?
קירשנבאום: אפילו לא שגריר בארצות-הברית. אם תנסו להוריד אותי קודם, אני אעשה לכם את זה קשה.
נתניהו ויתר, בלית ברירה, והניח לקירשנבאום למלא את חמש שנותיו בהנהלת רשות-השידור עד היום האחרון. יש, כמובן, אירוניה לא מבוטלת בכך שקירשנבאום, כמו נתניהו, הפך את ההישרדות בתפקיד לאידיאולוגיה. במקרה שלו, ההישרדות לא היתה כרוכה בוויתורים ופשרות. זה היה צומוד-לוקסוס: עיתונאי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים המשיכו ליהנות מחופש ביטוי - לדעת אחדים, מחופש-חוצפה - שלא היה להם מעולם.
קירשנבאום לא היה המחולל היחיד של רוח-הפרצים החדשה. היו נסיבות אובייקטיביות - קודם כול, אובדן המונופול והתחרות הקשה עם הערוץ השני. מקומה של הטלוויזיה הממלכתית בסלון הישראלי - מה שקירשנבאום כינה פעם "מנורת הלילה" הדולקת-תמיד - השתנה כליל. קרה לה מה שקרה לכלי-תקשורת רבים: ככל שפחת מספר האנשים שרצו לשמוע, כך גדל הדחף לצעוק יותר חזק. זאת היתה חירות חדשה: לא היה לטלוויזיה הישראלית מה לאבד, זולת כבליה.
קירשנבאום משוכנע שכניסת הערוץ השני השביחה את איכות המוצר הטלוויזיוני. ה"לוק" - מושג חדש בראש סדר הקדימויות - השתפר פלאים. הטכנולוגיה השתפרה. הזריזות. המיידיות. גם השתפרה, וגם קצת התבהמה, הוא מודה.
רק כאשר יתחיל המנכ"ל החדש, בחירו של נתניהו, להצהיר הצהרות ולהוריד הוראות, יהיה קנה מידה להשוואה, ואפשר יהיה להעריך נכונה את גודל תרומתו של קירשנבאום לשמירת חירויות השידור הציבורי, להעשרת סדר היום הלאומי, לזרימת המידע, לתקנת הציבור ותרבותו.
▪ ▪ ▪
ערב מינויו הלך קירשנבאום לפגישה עם ראש הממשלה, יצחק רבין. הוא אמר לרבין מה שאמר לאלוני: תחת ניהולו, רשות-השידור לא תהיה של הממשלה, לא של השמאל ולא של מרצ. רבין אמר שזה בסדר, הוא לא מצפה לערוץ-מטעם. הרומן לא האריך ימים.
ההתמודדות הקשה היתה עם הקמת הערוץ השני. המכה הראשונה היתה כספית: הרשות איבדה את הכוח להכתיב מחירים, ותעריפי הייצור עלו במאות אחוזים. הכוכבים קיבלו הצעות עבודה מפתות, וכדי להשאיר אותם בבית נאלץ קירשנבאום לשלם. נפתח מכרז על שידור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. הרשות הבינה שלא תוכל לשלם מה שישלמו הזכיינים, ופרשה מהמירוץ.
בארץ התחילו למדוד רייטינג, ותוכניות הטלוויזיה של קירשנבאום מצאו את עצמן מחוץ לטבלה, אי שם בליגה ב'. המכה ניחתה בכל התחומים: בבידור, בדרמה, בספורט, ואפילו בפנינה שבכתר, בחדשות.
קירשנבאום חיפש שביל זהב בין הצורך להיות שונה מהערוץ המסחרי - לבין החשש להפוך לערוץ אליטיסטי, דל צופים, לא רלבנטי. אם יהיה תואם ערוץ 2 ישאלו אנשים מדוע הם צריכים לשלם אגרה תמורת אותה סחורה, ויפסיקו לשלם, ואם יהיה תואם ערוץ 8 ישאלו אנשים מדוע הם צריכים לממן שידורים שאינם רואים, ויפסיקו לשלם. הפתרון שנמצא, אמנם לאחר הרבה ייסורים, היה הדגשת החדשות והאקטואליה.
(איור: מירה פרידמן)
בתחומים האלה נהנתה הרשות מכוח אדם מיומן, מוניטין, ובעיקר זמן: המבנה של ערוץ 2 הקשה על מחלקת החדשות המתחרה לכבוש לעצמה זמני מסך מעבר למסגרת הנוקשה, המצומצמת, שהוקצתה לחדשות מראש. אלה היו שנים דרמטיות, מאופיינות בשיאי אופוריה בודדים ובאסונות רבים, קשים, שהצטלמו היטב.
ככל שהאדים הדם, הצהיב הערוץ הממלכתי. התחרות, אולי גם ממדי הטרור וקרבתו לאולפנים, העבירו את שני הערוצים על דעתם. לשיא הגיעו הדברים בפיגוע בקו 5 בתל-אביב, כאשר צילומי הנספים שודרו בשידור חי, ללא התחשבות במשפחות, ללא התחשבות בכבודם.
נוהג בעייתי אחר היה מיחזור הזוועה: בהעדר חומר חדש שבה הטלוויזיה ושידרה את התמונות הקשות ביותר. התירוץ היה, שצופים חדשים הצטרפו, ואולי לא ראו את הסרטים ששודרו. האמת היתה, שערוצי הטלוויזיה, כמו העיתונים, חשו שדם הוא רייטינג. הערוץ הממלכתי לא רצה לאבד צופים, נרתע מדימוי של תחנה ממוסדת, מצונזרת, חנונית. הוא רחץ בדם.
שידורי הזוועה החוזרים הרתיחו את רבין, ואחריו את פרס. הם הבינו שנגרם נזק קשה, אולי נזק היסטורי, לתמיכה של הציבור בממשלה ובתהליך השלום. לכך הצטרף הכיסוי הנדיב של הפגנות הימין נגד הממשלה. הערוץ הראשון בנה את משה פייגלין וארגונו, "זו ארצנו", ואת אבישי רביב ו"כך". העיסוק בשוליים של הימין היה כל-כך אינטנסיבי, שהרגיז אפילו את הליכוד. "מה קרה לקירשנבאום", שאל רבין ושאלה אלוני, עד שהפסיקו לשאול.
▪ ▪ ▪
כל כלי תקשורת מיטלטל על הציר שבין "חשוב" ל"מעניין", בין "מהות" לבין "צבע". זאת היתה גם ההתלבטות היומית של העורך הראשי של רשות-השידור. הוא משוכנע, במבט לאחור, שהגישה שנקט היתה מאוזנת ונכונה. הביקורת, כך הוא טוען, מקזזת את עצמה: עד רצח רבין טענו שהוא מגזים בסיקור המחאה נגד אוסלו, ואחרי הרצח טענו שהוא ראה את הסימנים על הקיר, ולא שידר.
האמת היא, שהתקיימו במקביל שתי מלחמות הישרדות, של רבין ותהליך השלום ולהבדיל, של קירשנבאום והטלוויזיה שעליה הופקד, ובמלחמה כמו במלחמה. אף אחד ברשות-השידור לא ראה את סימני הרצח על הקיר: עיתונאים הם לכל היותר נביאים רטרואקטיביים.
כשנתניהו התמודד על ראשות הממשלה, העניקו לו ערוצי השידור הממלכתיים את כל הזמן שבעולם. הוא הופיע מצוין. הוא היה סיפור מרתק. נתניהו לא היה מרוצה. הוא רצה יותר.
הליכוד הציג את עצמו כקורבן התקשורת. זה היה אפקטיבי, גם אם לא מדויק. הליכוד ניפח כל-כך את חשיבות התקשורת הממלכתית, עד שיצר ציפיות למהפך מיידי בשידורים. מה המשמעות בכיבוש השלטון, אם לא מניפים את הדגל על בית הטלוויזיה? זה כמו לכבוש את בגדאד ולוותר על כיבוש הבונקר של סדאם.
(איור: מירה פרידמן)
למחרת הבחירות הופיעה לימור לבנת ב"ערב חדש", והבטיחה ש"עכשיו קירשנבאום יתחיל להזיע". לפחות זה. קירשנבאום עלה לשידור ונתן את הצ'פחה התורנית שלו. "ישראל היא ארץ בעלות לחות גבוהה", אמר. "כולם מזיעים".
השרים דיברו על הדחות, אבל נתניהו חיפש דרך משלו לפתרון בעיית רשות-השידור, דרך שתשתלב בהשקפת עולמו החברתית. האגרה תבוטל. הרשות תופרט. למעשה, תימכר בחלקים. לא יהיה צורך לכבוש את השידור הציבורי, כי לא יהיה שידור ציבורי.
כאשר ישב נתניהו במשרדו הזמני בכנסת, ערב הקמת הממשלה, וחילק שלל, הוא לקח את רשות-השידור לעצמו. "לא עשיתי את זה כדי להתערב בשידורים", הסביר. "בדיוק להפך. כל שר שהיה לוקח את הרשות היה מנסה להתערב. עשיתי את זה כדי להפריט".
על-פי קירשנבאום, ליברמן זימן אותו לפגישה, שנמשכה כרבע שעה. "המדיניות שלנו", אמר, "היא למכור את רשות-השידור, ויש לי קונה".
"אם אתה רוצה למכור, אני לא הכתובת", אמר קירשנבאום.
"אני רוצה שנעבוד בשיתוף פעולה", אמר ליברמן. "אני רוצה לדעת על כל מינוי".
"אתה חדש במנהל הציבורי ואתה חדש בארץ", אמר קירשנבאום. "אתן לך עצה. אל תפנה אלי בנושאי מינויים. [שמעון] שבס לא הצליח להתערב, וגם אתה לא תצליח. אין על מה לדבר".
מיד לאחר הקמת הממשלה, נפגש נתניהו עם אנשי רוח תומכי הימין. בפגישה ההיא פירטו נתניהו וליברמן שלוש דרכים להיפטר מקירשנבאום: לפטר אותו, ואז בג"ץ עלול להתערב; לשנות את חוק רשות-השידור, תהליך שעלול להימשך שנים; או לחנוק אותו בתקציב.
ליברמן בחר בדרך השלישית. את הדיון בממשלה על תקציב הרשות הוא ניסה להפוך לבית-דין שדה להדחת המנכ"ל. מסמכי הרשות, בעיבודו ובתמצותו של ליברמן, הוצגו לממשלה. קירשנבאום טען שהמסמכים זויפו. ליברמן התבזה. קירשנבאום שרד. תקציב הרשות קוצץ, בהסכמה, בעשרים מיליון ש"ח.
זמן קצר אחר-כך, פרצה פרשת בר-און. נתניהו וליברמן היו משוכנעים שהמניע הוא נקמה. בפועל היו הדברים מורכבים יותר. הנקמה היתה נקמתו של מקור בקליינט שלו. צדיקים כאלה הם לחם-חוקה של העיתונות.
קירשנבאום, ששמע על הידיעה בטלפון מרפיק חלבי, בדרכו לניחום אבלים בתל-אביב, הציע להיזהר בניסוח ונסע הלאה. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בחופשה בים המלח. הם לא יכלו לשער לאן יגיעו ממדי הפרשה.
אנשי הטלוויזיה, מהמנכ"ל ומטה, נקלעו לחברת שועלים גדולים מהם, נשכנים מהם, ובראשם הפרקליט, אבי-יצחק, והפוליטיקאי, אריה דרעי.
לימים, כאשר הפרשה מיצתה את עצמה, יכלו לראות איך שיחקו בהם, איך, למשל, מכר להם המקור סיפור על בר-און תמורת חברון ואחר-כך התכחש לחשיבות הסיפור הזה בעדותו במשטרה.
הם יכלו להתבשם בעובדה, שהיתה להם פרשה מרעישה ביד. שעשו חדשות. שהובילו במשך שבועות את כל התקשורת הישראלית. בתמצית, פרשת בר-און היטיבה עם הערוץ הממלכתי.
▪ ▪ ▪
לפני שבועות אחדים לקח קירשנבאום חופשה ונסע לקובה, על חשבונו, שכר צוות צילום מקומי והכין כתבה ל"יומן". זאת היתה כתבה אנושית, חכמה, כתובה היטב, מאלה שרק קירשנבאום יודע לעשות. המבקרים התפעלו, אבל גיל סמסונוב, חבר הוועד המנהל מטעם הליכוד, שאל מה הולך כאן, האם כפה המנכ"ל את עצמו על העורך, והאם קיבל כספים.
אחר-כך באו אנשי המשרד לביקורת המדינה, ודרשו לראות את הקבלות. קירשנבאום, שיודע להעריך כסף, טוען שחמש שנותיו כמנכ"ל רשות-השידור עלו לו אישית שני מיליון שקל. הוא לא מכניס לחשבון אובדן הכנסה פוטנציאלית: רק גירעונות בפועל. זה היה שווה כל שקל, הוא מוסיף. עבודה היא לא רק כסף. צריך להיות ערך בעבודה הזאת. מאוד מומלץ, הוא אומר, לעשות קדנציה אחת בצומת הכרעות מרכזי של המדינה. החוויה "אדירה".
הוא משוכנע שהוא משאיר מאחוריו רשות-שידור עצמאית, חזקה, רלבנטית - וחצופה, משהו שהמנכ"ל הבא, אם תהיה בו תבונה, ישמור כבבת-עינו. לפי טבלאות הרייטינג של השבועות האחרונים, ניכרת התאוששות מסוימת במספרי הצפייה מול הערוץ השני. אולי יש כאן תיקון טכני, לקראת המעבר לשיטת חישוב אחרת, ואולי עייפות מהאופי הקליפי של הערוץ המסחרי. כך או כך, לקירשנבאום זוהי מתנת פרידה.
גיליון 13, פברואר 1998